ראשי » חדשות » דעות

הושטת יד למדינות ערב: האתגר הגדול של תשע"ז

הצורך להבטיח את המשך קיום ישראל מחייב אותנו לחפש פרטנר חדש להסדר כולל, והוא עשוי להימצא דווקא אצל מדינות ערב

בשנה העברית וגם האזרחית הבאות עלינו לטובה, יצוינו תאריכים עגולים לכמה מועדים מרכזיים בתולדות התנועה הציונית: 120 שנה לקונגרס הציוני הראשון, מאה שנה להצהרת בלפור, שבעים שנה להחלטת האו"ם על חלוקת הארץ לשתי מדינות וחמישים שנה למלחמת ששת הימים - המלחמה שאיחדה את ירושלים ואת כל שטחי ארץ ישראל המערבית תחת שלטון ישראל.

עוד כותרות:
- פרס והמזרחים: ממטחי העגבניות עד לאהבה המאוחרת
- ללמוד מהטעות של פרס: השלום מתחיל בבית

צירוף המועדים הללו מהווה, לפחות ברמה הסמלית, עוד גורם לצורך הדחוף ממילא של החברה הישראלית לקדם ככל האפשר את תהליך ההיפרדות בינינו לבין החברה הפלסטינית, כולל קבלת הכרעות מדיניות וטריטוריאליות קשות בהקשר זה. אין זה בגלל החיבה להכרעות דרמטיות וגורליות, אלא מפני שאי קבלתן מסכנת את כל ההישגים שאליהן הגענו בתאריכים הסמליים שלעיל.
 
לכאורה, אין במועד הנוכחי שום סיבה דחופה לקבלת הכרעות קשות מסוג זה. אדרבה, שרשרת השינויים הדרמטיים שאירעו בשנים האחרונות במזרח התיכון, וגם משבר הפליטים באירופה שנוצר בעקבות הטלטלות באזורנו, הפחיתו במידה ניכרת את הלחץ המדיני מעל ישראל. למדינות ערב ולמדינות אירופה גם יחד יש עניינים בוערים יותר לעסוק בהם – מה גם שאירועי השנים האחרונות הוכיחו עד כמה שקרית הייתה הטענה כאילו בעיות הביטחון בעולם, או אפילו יציבות המזרח התיכון, תלויות בפתרון הבעיה הפלסטינית.

הסוגיה הפלסטינית איבדה הרבה מחשיבותה בזירה הבינלאומית והאזורית, אלא שהיא עדיין מהווה נקודה מכרעת לעתידה של מדינת ישראל. היא גורלית מבחינה מוסרית: היא נחוצה לצורך יכולתם של רבים בעולם, ואפילו אזרחים ישראלים רבים, להזדהות באופן מלא ומובהק עם תחושת הצדק במפעל הציוני. היא גורלית גם מבחינה דמוגרפית: ככל שהזמן עובר וההיפרדות מהפלסטינים תהיה קשה יותר, כך יגדל הסיכוי שיאומץ הפתרון של המדינה האחת בין הים לירדן, שיהיה בה רוב ערבי. בסופו של דבר היא גורלית אף מבחינה מדינית: זאת, שכן לא לעולם תסכים הקהילה הבינלאומית להמשך המצב כפי שהוא כבר חמישים שנה.

כל אלה הן סיבות טובות דיין כדי שלא נצא בקריאות שמחה על כך ש"אין פרטנר", אלא ננסה לשבור את הראש כיצד למצוא אותו. הימין צדק: הפלסטינים, לפחות בעתיד הנראה לעין, אינם פרטנר לשלום. הם לא מעוניינים או לא מסוגלים לספק את הפשרות המינימליות הנדרשות מבחינתם להסדר היסטורי - ויתור על מימוש תביעת השיבה והכרה ב"שתי מדינות לשני עמים", כלומר שמדינת ישראל תהיה מדינתו של העם היהודי, ולא של "העם הישראלי" או ישות מעורפלת כלשהי.
 
אבל דווקא המציאות החדשה במזרח התיכון מסמנת את כיוונו של הפרטנר החלופי: מדינות ערב, ובמיוחד המתונות שבהן, שחוששות בעצמן מגל הקיצוניות האסלאמי, וממילא יש להן אינטרס משותף מובהק עם ישראל.

החלק שלהן בעסקה צריך להיות הפקעת הסוגיה הפלסטינית מידי הפלסטינים עצמם והכרעתה בפורום ערבי רחב, תוך נכונות לכפות על הפלסטינים את הפשרות הנדרשות מהסדר היסטורי. החלק הישראלי צריך להיות אף הוא נכונות לפשרות, שאמנם יכולות להיות כואבות פחות מאשר בהסדר ישיר עם הפלסטינים - ייתכן שבמקרה כזה יש יותר סיכוי מעשי להשארת ההתיישבות היהודית באזורים שלא יישארו בשליטה ישראלית - אבל עדיין יהיו כואבות דיין.
 
אולי תהיה בכך סגירת מעגל לעוד תאריך עגול שיצוין בשנה הבאה: שלושים שנה להסכם פרס-חוסיין מ-1987, שבו הגיעו השניים להבנה על ויתור ישראלי על רוב שטחי יהודה ושומרון לטובת ממלכת ירדן. זה היה הישגו המדיני האמיתי של שמעון פרס – יותר מהסכם אוסלו, הבעייתי במהותו.

היה זה הרגע האחרון בשלושת העשורים שחלפו מאז שבו ניתן היה לנסות לחתור לשחזור המציאות ששררה באזור טרום מלחמת ששת הימים: שליטת מדינות ערביות מתונות, ירדן ומצרים, על האזורים הבעייתיים של יהודה, שומרון ועזה, והורדת הבעיה הפלסטינית מסדר יומה של ישראל. זאת, בתוספת יתרון משמעותי לישראל הגלום בכריתת חוזי שלום עם רוב שכנותיה.

הרי אם יש לנו חוב מוסרי כלפי הפלסטינים, הוא מסתכם בתביעה שלא נשלוט בהם. הוא לא כולל - ואף לא יכול לכלול - את התביעה שהיעדר השליטה יתבטא דווקא באמצעות מדינה פלסטינית עצמאית.

הרגע הזה הוחמץ, בעיוורון היסטורי משווע של ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, ושל כלל מחנה הימין. אבל אולי המציאות החדשה באזור מספקת תנאים – הכוללים אפשרות גם להכרה בינלאומית - לוויתור על פתרון עצמאי של הסוגיה הפלסטינית וחזרה לפתרון ערבי רחב. אסור שנחמיץ גם הפעם את ההזדמנות.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

יאיר שלג

עיתונאי ב'מקור ראשון' וחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, מחבר ספרים על החברה הישראלית

לכל הטורים של יאיר שלג