ראשי » חדשות » בארץ

אנשי השנה תשע"ו: ילדי תימן

הדור הראשון לא רצה לערער את האמונה בצדקת הדרך. הדור השני לא ידע כלום. עכשיו מגיע הדור השלישי, ודורש לשמוע את סיפורם האמיתי של הילדים האבודים

סבתא חממה ז"ל עלתה מתימן לישראל בשנת 1950. את המסע המפרך מצנעא לציון היא צלחה יחד עם סבא נסים ושני פעוטות, בני שלוש ושנתיים, שנולדו עוד בתימן ושרדו באורח נס את הדרך-לא-דרך לארץ הקודש. לצדם צעדו משפחות צעירות, שחוו טרגדיות ונאלצו להיפרד מילדיהן לפני ההגעה המיוחלת לירושלים.

עוד כותרות:
- נשיא האיחוד בעברית: "אירופה איבדה חבר יקר"
- ביו"ש נפרדים מפרס: "לזכור את מעשיו הטובים"
- מבצע האבטחה הגדול ביותר מאז רצח רבין

עולי תימן לא נתנו לצרות שפקדו אותם לשבור את רוחם. האמונה בשיבת ציון, בגאולת העם היהודי ובקיבוץ הגלויות, הייתה נטועה עמוק בלבם. היא העניקה להם את הכוח להתמודד עם הצער והקושי, ולהמשיך מערבה, לארץ חמדת אבות. כשנחתו כאן, האמונה הזו הפכה לתמימות.

סבתא ומשפחתה הגיעו למעברה במושב גבעת-יערים שליד ירושלים, שם התגוררו באוהלים. ב-1951, אחרי פחות משנה בארץ, נולדה הבת השלישית שרה. כשהייתה בת חודשיים סבלה שרה הקטנה משיעול טורדני, וסבתא לקחה אותה לבית החולים ביקור חולים, שם אמרו לה שיש לאשפז את בתה האהובה. הילדה הושארה בבית החולים, ואחרי יומיים נעלמו עקבותיה לבלי שוב. לסבתא אמרו שהיא נפטרה בפתאומיות. לא נתנו לה מסמכי פטירה, לא הראו לה גופה ולא הסבירו לה כיצד שרה שלה הלכה לעולמה. ביקשו ממנה לחזור הביתה, למושב, ולהמשיך בחייה כמו לא קרה דבר.

סבתא לא שאלה שאלות קשות. כה גדולה הייתה אמונתה בכוונות הטובות של אחיה היהודים, שהיא מיד שבה הביתה וישבה שבעה על הבת שמעולם לא קברה. שנים אחר כך היא עוד הייתה עולה לבית הקברות בקצה המושב, מחפשת קבר לבכות עליו, להרגיע את הספק שקינן בה. שום מצבה לא הייתה שם. שום זיכרון.

בשלהי שנות השישים של המאה הקודמת, עם פרוץ הפולמוס בנושא חטיפת הילדים והקמת ועדת החקירה
הפרלמנטרית, סבתא כבר הבינה שהיא כנראה בין הקורבנות. "אמרו שהיא מתה, יא בינתי, שיקרו לנו", אמרה אז לדודתי, בתה הבכורה. הספק הפך לייאוש, והיא לא פקדה עוד את בית הקברות. מאז ועד יום מותה, בח' בשבט תשס"ח (ינואר 2008), היא קברה את שרה שלה עמוק בלב. אולי כדי להדחיק את הצער ואת האמון שנשבר לרסיסים.

את הסיפור על דודה שרה שמענו לראשונה אני ורוב הנכדים רק כבדרך אגב, ב-21 ביוני השנה - יום המודעות הראשון לפרשת חטיפת ילדי תימן, בלקן ומזרח, שיזמה עמותת עמר"ם של שלומי חתוכה. עד אותו יום לא ידענו בכלל על קיומה של הדודה הזאת, ולא העלינו על דעתנו שגם המשפחה שלנו בין נפגעי הפשע הזה. סבתא לא דיברה איתנו על כך. גם ילדיה שתקו. הם בחרו להמשיך הלאה, ולא לתת לתחושות הקשות להשתלט עליהם ולעבור אלינו, הדור הבא. הם חינכו אותנו על ברכי הציונות, אהבת הארץ והמחויבות למדינה, למרות העלבון שסחבו איתם לאורך השנים. האמונה בצדקת הדרך הלאומית דחקה הצדה את הפגיעה ברגשות האישיים ואת התחושה שמסתירים מהם באופן ממוסד ומכוון את האמת הבלתי מתקבלת על הדעת.
 

לנו, בני הדור השלישי, יש שאלות קשות בנוגע לפרשה הזאת. מדוע קבעו שהפרוטוקולים של ועדת החקירה שעסקה בנושא יישארו חסויים עד שנת 2071? למה לא מוכנים לאפשר לדור ההורים ההולך ונעלם לדעת מה עלה בגורל הילדים? האם מנהיגי ישראל בעבר, "אבות המדינה", היו בסוד העניינים? והאם מנסים לשמר את שמם הטוב, החקוק בספרי ההיסטוריה, על גבם של הסבים והסבתות האהובים שלנו?

את התשובות לשאלות הללו אף אחד לא מוכן לספק. אני בוחר לדון את הנוגעים בדבר לכף זכות. אולי מישהו שם למעלה מפחד שחשיפה של מה שקרה באותם ימים יהפוך את שמה של המדינה לכזאת "שחטפה ומכרה ילדים" מקרב אזרחיה החלשים ביותר. אולי יש חשש שפרסום הסיפור יצדיק את טענותיהם של המתנגדים למפעל הציונות. אולי לא רוצים לספק כלים לאויבי ישראל הגדולים ביותר. מה שבטוח, אנחנו לא נשכח. נמשיך לדרוש הכרה בעוול שנגרם לאהובינו, ונקווה לסגור מעגל ולפגוש את דודה שרה.

הכותב הוא ראש דסק חדשות ב-nrg

-לפרויקט אנשי השנה המלא באתר "מקור ראשון"

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg