נופש משרדי: ברור שלא נהנתי בלעדיך, שירן
ארבעה ימי נופש ביליתי בין הים לברֵכה, וסירבתי בתוקף לכל הצעה לקפוץ לכפר הציורי הקרוב, ללכת לטייל בעיר העתיקה או לסור לקניון סמוך. מצטער, חברים, בשביל לא לנוח יש לי טיולים עם שירן
זה היה עוד יום רגיל בבית משפחת זמרי. שירן ישבה על הספה ועברה על קטלוג איקאה, השם ישמור ויציל. העולל ישב וקשקש על כל דבר שהוא לא נייר בטושים החדשים והלא רעילים לילדים שקנינו לו. ואני ישבתי בחדר השינה, אחוז אימה, ועשיתי חזרות על האופן שבו אספר לשירן שהיא עומדת להישאר לבד לארבעה ימים עם העולל כי הבוס שלי במשרד הפרסום החליט לפנק את כל המשרד בחופשה.
עוד כותרות:
- גבר, מפחד שתואשם בהטרדה מינית? יש פתרון
- חוברת הנשים המזרחיות - עלבון לוועדת ביטון
- אחרי הבחירות: מהלך נגד ישראל עדיין על השולחן
ידעתי שזה לא יהיה קל. ידעתי שיהיו דמעות, כעס והתנגדות. אבל אמרתי לעצמי: "יותם, עדיף שתגמור את זה מהר". ניגשתי אליה בעודה מתלהבת מהארון הכי יקר של ענקית הריהוט השוודית, לקחתי נשימה עמוקה, נעמדתי מולה ואמרתי שאני עומד לטוס ליוון בלעדיה עם המשרד. הייתם יכולים לחתוך את המתח בסכין. אפילו העולל חדל לרגע מלקשקש את עצמו לדעת. היא הניחה את הקטלוג, נעמדה, הביטה בי במבט לח ואמרה: "מגניב".
יש משהו קצת מביך בלטוס לחופשה במדינה שנמצאת במרחק שעה ורבע טיסה מהבית. הייתי מעדיף שהטייס ישרוף עוד איזה שעתיים באוויר, סתם כדי להרגיש שטסתי רחוק יותר. בקיצור (תרתי משמע) נחתנו ברודוס.
אני אוהב את יוון, גם כי יש להם אחלה איים גם כי היוונים בסך הכול נחמדים, בניגוד לשאר האירופים. אבל בעיקר אני אוהב את יוון כי משהו בארץ הזאת גורם לך להרגיש ממש טוב עם היותך ישראלי. מדינה עם היסטוריה מפוארת כל כך, שהמציאה את הפילוסופיה (אפשר בכלל להמציא פילוסופיה? ומה זו בכלל פילוסופיה? ומה זה בכלל בכלל?), שהייתה אימפריה, שהמציאה את האולימפיאדה רחמנא ליצלן – ובכל זאת נמצאת במצב כלכלי נוראי. יוון פשוט מרסנת את יצר הבכיינות שלנו.
זה כאילו מישהו שם את יוון במרחק של שעה מאיתנו, עם דגלי האיחוד האירופי מתנוססים בכל חור, כדי שלא נצטרך לנסוע ממש רחוק כדי להיכנס לפרופרציות.
לאחר שעה וחצי בשדה התעופה הכי לא יעיל בגלובוס (באמת? שתי עמדות בידוק דרכונים לארבעה מטוסים שנוחתים בזה אחר זה? הגיוני בסך הכול), יצאנו לכיוון בית המלון. בדרך עצרנו לארוחת צהריים במסעדה יוונית טיפוסית. רוצה לומר: מלכודת תיירים. טיפ קטן לנוסעים לכל מקום בעולם, אין דבר שמעיד על כך שנכנסת למסעדה גרועה יותר מהעובדה שבתפריט שלה מופיעות תמונות של המנות.
אכלתי סלט יווני (שם זה פשוט נקרא סלט) ופיצה איטלקית (שם זה פשוט נקרא פיצה איטלקית), ולאורך כל זמן הארוחה התנגנה בלופ במסעדה מנגינת "זורבה היווני". כאילו לבעל המסעדה יש קלטת תיירים שלא היה לו ממש כוח להשקיע בה, אז הוא פשוט תקע בה את המנגינה היוונית הכי מפורסמת אחרי "חלום מתוק" של שלומי סרנגה.
סיימנו את הארוחה הבינונית והמשכנו למלון הלא בינוני בכלל. מיד כשהגעתי לחדר מיהרתי לפרוק את המזוודה - וכשאני אומר לפרוק את המזוודה אני מתכוון להניח אותה על הרצפה ולהשתמש בה כארון רצפה במשך ארבעת ימי הנופש. שהרי העולם מתחלק לשני סוגים של אנשים: כאלה שבחופשה של שלושה ימים פורקים את המזוודה לארונות בחדר המלון כאילו הגיעו לחודשיים, וגברים.
נחתי כמה שעות, כי אני זקן, והמשכתי בערב לבילוי בטברנה יוונית אותנטית כמיטב המסורת. היא הייתה אותנטית במובן זה שלא היו שם יוונים כבר לפחות עשרים ומשהו שנה. כמו כן, בטברנה משמיעים שירים זהים לאלו שמשמיעים בישראל. ההבדל היחיד הוא שביוון אתה מגלה שזמרים מזרחים ישראלים בעצם לא מלחינים שירים, כי אפשר פשוט להיכנס לגלגלס היוונית, למצוא לחן טוב ולקנות אותו.
את האכזבה הראשונה בטיול נחלתי כשגיליתי שמנהג שבירת הצלחות כבר לא מקובל על היוונים, אני מניח שאחרי שאתה פושט רגל, הדבר האחרון שאתה צריך הוא שתיירים מכל העולם יבואו אליך כדי לשבור כלי בית.
את האכזבה השנייה נחלתי בארוחה במלון בערב השני, לאחר שנשלחתי מחדר האוכל בחזרה לחדרי כדי להחליף למכנסיים ארוכים. מתברר שגם במדינה במצב כלכלי נורא, שעד לפני לא מעט זמן אזרחיה הבעירו את הרחובות במחאה, עדיין שולחים ישראלים בברמודה לחדר המלון שלהם כדי להחליף מכנסיים.
בעודי מקלל כל הדרך לג'ינס החלטתי להתקשר אל שירן כדי לחלוק איתה את האיבה ליוונים. היא הקשיבה לסיפור, נאנחה באמפתיה ומיד תפסה את הצד של היוונים. "מי לעזאזל הולך לארוחת ערב עם ברמודה?", היא שאלה. אנקדוטה קטנה: לא רבים יודעים, אבל קוראים למכנסיים הללו "מכנסי ברמודה" כי הם מעלימים את הגבריות שלך.
את הימים ביליתי בין הים לברֵכה. סירבתי בתוקף לכל הצעה לקפוץ לכפר הציורי הקרוב, ללכת לטייל בעיר העתיקה או לסור לקניון סמוך. מצטער, חברים, בשביל לא לנוח יש לי טיולים עם שירן.
מה שכן, הבעיה המרכזית בשביל אשכנזי כמוני בנסיעה ללא אשתי למקום חם היא אי יכולת למרוח לעצמך קרם הגנה על הגב. הייתי יכול כמובן לבקש מחבר למשרד למרוח את הקרם, אבל לצערי אני מאמין שאין רמת חברות בין גברים שמאפשרת לך לבקש זאת ממישהו. גם לא אם הצלת אותי בקרב בלבנון, אז בטח לא אם אתה סתם חולק איתי שולחן משרדי.
הבדל נוסף בין טיוליי בצוותא עם אשתי ובין הטיול הזה קשור בצילום. בנסיעותיי עם שירן אני מוצא את עצמי מצטלם בכמות כזו שלאחר מכן, אם מריצים את כל התמונות מהר, אפשר לראות שידור חוזר של כל הטיול. אבל בנופש הזה צילמתי שתי תמונות בלבד. הראשונה היא של קוד הוויי־פיי במלון. השנייה היא תמונה שלי ליד דגל יוון כדי ששירן תאמין שבאמת נסעתי עם המשרד ולא סתם סידרתי לעצמי ארבעה ימי חופש מחיתולים ומקלחות באיזה מוטל בכפר־סבא.
אגב, כפר סבא מדהימה בעונה הזאת.
ככל שהתקרבה הטיסה לארץ הלחיצה אותי יותר ויותר המשימה היחידה שעמדה בפניי במהלך הטיול: להביא משהו לעולל. האמת שזה לא באמת הלחיץ אותי: הוא אדם בגובה 70 סנטימטר בערך, והוא מתלהב ממערכת תופי צעצוע בעלות של 500 שקל בדיוק באותה מידה שהוא מתלהב משקית סוכר חום קטנה מבית קפה (הלכתי על הסוכר החום בסוף. הוא מאוד התלהב).
בשעה ורבע של הטיסה לנתב"ג, שני עוללים זרים שישבו על הוריהם האדישים מדי הצליחו לבכות במשך שלוש שעות. חזרתי הביתה שמח, טוב לבב ושרוף בגב. שירן פתחה לי את הדלת בחיוך ענק, ואחרי שנישקה אותי שאלה את המקבילה התיירותית לשאלה "השמנתי?", שהיא כמובן "איך היה?"
המלכוד ברור: תגיד שהיה מצוין - תצא אפס שנהנה יותר כשהוא לבד; תגיד שהיה גרוע בלעדיה - תצא שקרן, כי מי מכיר אותך טוב ממנה. הלכתי על שקרן. היא ענתה: "אוי, מאמי, איזה חמוד". גם היא הלכה על שקרנית.
אקו"ם