ראשי » חדשות » דעות

מאבק כאילו אידיאולוגי: אל תשנאו את החרדים

כל עוד נניח לפוליטקאים להחליט עבורינו את מי נשנא ומתי, ממי נתרחק וכמה - נהפוך למריונטות חסרות אונים. אנחנו חייבים להפסיק להיות קלים כל כך לתפעול ולהתחיל פשוט לדבר האחד עם השני, כי במלחמה הזו על המדינה שלנו, כולנו מפסידים

שוב, הפעם זו סערת הרכבת שמביאה איתה שעות לא קלות. בגדול כל מה שבא לי לעשות זה להתכווץ. לשתוק. או מקסימום להביע אמפתיה לכאב שחשים האחים שלי מהמגזרים האחרים. אולי גם להסביר בעדינות למה סטטוס-קוו חשוב. אבל דווקא מול כל הסער הזה, אני חייבת לזעוק משהו אחר. להציע לנו להתעורר. כי בעיניי הסיפור האמיתי כלל לא נוגע לסוגיות של דת ומדינה או של ליברליזם מול אמונות תיאלוגיות.

לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- אנחנו קנינו את האזיקים שהחרדים והממשלה שמו עלינו
- ואז אמרתי לרה"מ: 'חשבת פעם לומר די, עד כאן?'
- ש"ס מצ'פרת מקורבים במקום לחשוב על האזרחים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

הסיפור נוגע בפער שונה לחלוטין. זה שבין הלהט והתסכול במחנה החילוני-ליברלי שניכרים בפיד הסוער, בהמונים ברחובות ובכותרות האדומות, לבין השיח בצד החרדי שבו באופן מפתיע אין עדויות לתחושת ניצחון ממכרת, אין שיכרון חושים או כוח, גם אין אדישות או שמחה לאיד. יש בעיקר חוסר מודעות. כך למשל, בסעודה שלישית כשששאלתי את בנות משפחתי מה דעתן על עבודות הרכבת, הן השיבו לי בעיניים תמהות - על מה אני בכלל מדברת?
 
בקבוצות הוואטסאפ החרדיות הרבות שבהן אני חברה, עוסקים עדיין במשמעויות השיבה ללימודים או כניסתו של חודש אלול. גם כותרות האתרים החרדים מתמקדות במשבר שבין ראש הממשלה לשר התחבורה, במקרה בודד מצאתי כותרת על הסתה. רוב החברה החרדית לא מודעת למחיר האמיתי שגובה המשבר הזה, יש מי שלא רוצה שנדע את מחיר השנאה והקיטוב, שלא נקיים דיון על חשיבותה של השבת אל מול שלמות העם היהודי ועתידו. ולפעמים זה הפוך. החרדים נפגעים, חשים מאוימים, הכותרות בעיתונות החרדית זועקת על רדיפות וגזרות, ובתל אביב? אין מושג מה קורה אצל החברה האחרת ההיא.

הפרשה הזו היא בסך הכל עוד מערכה בלתי נמנעת ברוטינה הזו - פעם "אנחנו" למעלה ופעם "הם", מהמחנה האחר. ואנחנו, המון העם, מופעלים היטב. מפגינים, או מקלידים בחמת זעם על גדותיהם של הצוקים ההולכים ומתרחקים זה מזה. אנחנו כועסים בכל ליבנו על הקהילה הנוראה והשחורה ההיא, או על הקהל ההגמוני והאטום ההוא.

כולנו מוצפים רגשות עד שלא נשארה לנו היכולת להביט למטה ולראות אי שם את האנשים הבודדים שסובבים במודע את גלגלי השיניים של הקיטוב. לראות איך הם אפילו לא פוזלים למעלה לוודא שהמהלך הצליח, כי הם יודעים בדיוק איך נגיב. והתגובה המותנת שלנו היא זו שמסתירה מאיתנו את היכולת לראות כמה האמוציות והאמונות שלנו, הן הן האסטרטגיה שלהם.
 
כל עוד לא נבין את מי הפרשיה הזו ודומותיה משרתות, לא נפנים כמה גדול הוא ההפסד של כולנו. כל עוד נמשיך לתת לחוטים האינטרסנטים להנעיד את רגשותינו, נמשיך לתת לעתיד המשותף שלנו להתרחק. כל עוד נניח לפוליטקאים להחליט עבורינו את מי נשנא ומתי, ממי נתרחק וכמה - נהפוך אנחנו לקטנים יותר, למריונטות חסרות אונים.

בזמני השפע של ימינו, נראה לנו כאילו הימים שבהם מרקס התבונן על המציאות הריבודית מבעד בתי החרושת וארובות עשנות חלפו מהעולם. אך האמת היא שאין חדש תחת השמש, אלו רק שיטות השליטה שהשתכללו והפכו להיות מהוראות פשטניות למניפולציות חברתיות של "הפרד ומשול", למלחמת שימור האליטה שמתחפשת למלחמה כאילו אידיאולוגית.

אני מודעת לכך שקל לי לכתוב את הטקסט הזה דווקא היום, כי הכפתור ההוא של הציפיה לזעם כוון למחנה האחר. מודה, בימים אחרים, הפוכים, אני טובעת בתוך ביצת הרגשות המותנת, ולא תמיד זוכרת שבכל מקרה כולנו מפסידים. שהחלוקה למחנות היא מזימה של מישהם אחרים. שאסור לנו לאמץ אותה.

זה לא יהיה קל לנצח את מעגל הקסמים הזה, לעקוף את המנהיגים ולהתחיל פשוט לדבר האחד עם השני. אבל אנחנו חייבים להפסיק להיות קלים כל כך לתפעול, לנדב את הרגשות שלנו למהלכים מתוחכמים של אוהבי שררה וכבוד. אנחנו חייבים להתקרב ולהכיר האחד את השני באמת, מיוזמתנו. להחזיר את הכוח אלינו ולהפסיק להפסיד בכל מקרה, אנחנו חייבים להאמין בעצמינו, האנשים הפשוטים, ולהתעלם מהאחרים שמתיימרים להחליט לנו איך וסביב מה לחיות. אם אנחנו רוצים לשרוד כאן - אנחנו חייבים את זה לעצמנו.

הכותבת הינה ראש תחום החברה החרדית במכון שחרית
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

טור אורח

Nrg מעניק במה לכותבים אורחים

לכל הטורים של טור אורח