קיפוח הקצינים הסונים בצבא הסורי -קצינים מדרגה שנייה

אל"מ (במיל') פסח מלובני על קיפוח הקצונה הסונית בצבא הסורי, מתוך מאמרו של החוקר הלבנוני הישאם בו נאציף

צילום: AP IsraelDefense

ראש סוכנות המודיעין המרכזית של ארצות הברית, ה-CIA, ג'ון ברנאן, אמר לאחרונה, בכנס שהתקיים בעיר אספן שבמדינת בקולורדו, כי הוא לא אופטימי לגבי עתידה של סוריה, וכי הוא לא בטוח שסוריה תשאר מדינה אחת, וכנראה לא יהיה מנוס מחלוקתה, זאת לאור הסכסוך הנמשך בה מאז 2011, שגבה עד כה כ-400,000 הרוגים. גם מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ון קרי, הביע תחושה דומה בפברואר השנה, והציע לפעול למימוש תכנית חלופית לחלוקת המדינה. כן עלו רעיונות להפיכת סוריה לפדרציה שחלקיה השונים נשלטים על ידי הגורמים השונים הנלחמים בה כיום. אלה מצידם -גם הנשיא בשאר וגם כוחות המורדים, מתנגדים לכך בכל תוקף, בשאר רוצה לשלוט מחדש על כל סוריה, וגם האופוזיציה לא רואה ברעיונות אלה פיתרון לסכסוך.

בראייה עתידית, ולאור חמש השנים ויותר שחלפו מאז החל סכסוך מזויין זה, נשאלת השאלה כיצד תוכל סוריה לחזור ולהיות מדינה אחת כבעבר, עם צבא אחד המבוסס על כל חלקי אוכלוסייתה -הרוב הסוני והמיעוט העלאווי, וכן מיעוטים אחרים כגון הכורדים.

במאמר שפורסם לאחרונה בערבית ובאנגלית על ידי חוקר ממוצא לבנוני בשם הישאם בו נאציף, הפועל באחת המכללות בארצות הברית, מוצגת תמונה מעניינת של מעמד הקצונה הסונית בצבא הסורי מלפני פרוץ הארועים במדינה, הנקראים "המהפכה הסורית", ויחסיה עם הקצונה העלאווית השלטת. מאמר זה מתבסס על מחקר שערך חוקר זה, העוסק במדעי המדינה ובנושאי המזרח התיכון, על סדרה של פגישות וראיונות שערך במחצית הראשונה של שנת 2014 עם מספר עשרות קצינים סורים ממוצא סוני בדרגות שונות ובגילאים שונים, שערקו מהצבא הסורי בשנים הקודמות מאז תחילת הארועים, ובכללם מספר קצינים בדרגות בכירות של אל"מ-אלוף.

אמנם כבר בעבר נכתבו מחקרים על העדתיות בצבא הסורי, ועל המאבק שהתפתח בצבא בהקשר זה בין הקצונה שממוצא סוני לבין זו שבאה מעדות מיעוטים בסוריה, ובהמשך המאבקים שהתפתחו בין קצינים מעדות המיעוטים השונות, כגון בין אלה שבאו מהעדה הדרוזית לבין קצינים מהעדה העלאווית, והמאבק הפנימי על השלטון בתוך העדה העלאווית בין תומכי חאפז אל-אסד לתומכי צלאח ג'דיד. נצחון תומכי חאפז אל-אסד במאבק זה, ותפיסת השלטון על ידם בסוף שנת 1970 היה בעל השפעה חשובה על הצבא ועל הקצונה בהיבט העדתי.  

על פי נתון של אחד המחקרים בנושא, מבין 31 הקצינים (כנראה הבכירים) שמונו על ידי הנשיא חאפז אל-אסד בין השנים 1997-1970, 61 אחוזים מהם באו מהעדה העלאווית. אותו מחקר מדגיש כי התחזקות האפלייה העדתית בסוריה בשנות ה-70 היתה בין הסיבות שעמדו מאחורי התגברות המאבק בין האחים המוסלמים למשטר של אסד, זאת בנוסף למעורבות המשטר בלבנון, שלא זכתה בתמיכה עממית, כמו גם ההשענות הגוברת והולכת של אסד על מקורביו ואנשי עדתו העלאווים, דבר שחיזק את האופי העלאווי של משטרו. השענות זו היתה מרכיב חשוב באסטרטגיה של משפחת אסד לשמור בידיה את השלטון בסוריה לאורך השנים. 

מדיניות זו של אפלייה עדתית מעוררת שאלות שונות, הן לגבי העבר והן לגבי העתיד באשר לצבא הסורי, כגון כיצד השפיעה מדיניות זו, הנמשכת זה יותר מיובל שנים, על המסלול המקצועי והחשיבה הפוליטית של הקצינים הסורים, ועל העוול שנגרם לקצונה הסונית בצבא הסורי? וכיצד השפיע תהליך הגברת הנוכחות העלאווית (העלאוויזציה) בצבא על היחסים בין הקצונה הסונית לקצונה העלאווית? וכן כיצד כל זה ישפיע על היכולת והפעילות הצבאית של הצבא הסורי, וביצועיו בשדה הקרב?

החוקר הלבנוני-אמריקאי מנסה לענות במאמרו זה על שאלות אלה ואחרות.

האפליה המקצועית של הקצונה הסונית

עד תחילת שנות ה-70 שמרה העדה הסונית על נוכחות סבירה בסגל הקצונה של הצבא הסורי, וקורסי הקצינים היו די מאוזנים בינה לבין העדות האחרות, בעיקר לעדה העלאווית. בהמשך החלה להתגבר פעילות העדה העלאווית בהקשר להגדלת חלקה בקצונה, במיוחד לאחר התקפת האחים המוסלמים על החניכים העלאווים בבית הספר לחת"מ בחלב, ביוני 1979, ותגובת המשטר, שהגיע לשיאה בטבח שבוצע בעיר חמאת, שבמרכז סוריה, בפברואר 1982.

מאז תחילת שנות ה-80 ניכר השינוי בתחום הקצונה, כאשר בכל קורס קצינים שהסתיים באקדמיה הצבאית עמד אחוז הבוגרים בני העדה העלאווית על 85-80 אחוזים. משמעות הדבר היתה שהמשטר נקט במדיניות של אפלייה, ומנע ביודעין מבני הרוב הסוני לבטא את משקלם הדמוגרפי בעוצבות ובקצונה. מכאן נבעה טענתם של הקצינים הסונים כי האפלייה העדתית נגדם מונעת מהם להגיע לקצונה, או במידה ויוכלו להיות קצינים, אזי יוכלו לשרת ביחידות בעלות חשיבות משנית בלבד.

מכללות החי"ר, השריון והתותחנים בצבא הסורי היו המכללות המבוקשות ביותר על ידי החניכים בכלל, זאת מאחר והן נחשבו למכללות המובילות בהכשרת הקצונה הקרבית עבור יחידות הצבא, הנחשבת לקצונה המובחרת, ממנה צומחת בהמשך הקצונה הבכירה, כמפקדי דיוויזיות וגייסות. מנגד, סיכויי בוגרי המכללות האחרות להגיע לתפקידים בכירים בצבא היה נמוך מאד. מי שהחליט בסופו של דבר על הצבת החניכים במכללות השונות היתה מפקדת האקדמיה, וזאת לא תמיד תוך התחשבות בנתוניהם האישיים וביכולותיהם. הנתונים מראים כי בכל שנה, כ-90 אחוזים מן המועמדים שנבחרו להכלל כחניכים במכללות המובילות האלה היו שייכים לעדה העלאווית, ואילו אלה שלא היו בני העדה הזאת היו מוצבים בשאר המכללות. שיטה זו הבטיחה את שליטת העלאווים על מרכזי הכוח בצבא, והשאירה את האחרים שאינם שייכים להם, במצב של נחיתות תמידית. 

מדיניות האפלייה נמשכה גם לאחר סיום הקורסים והלימודים. הקצינים החדשים העדיפו בדרך כלל לשרת בין אם ביחידות שאינן קרביות, כגון בגופי המודיעין או בגורמים המנהלתיים, או ביחידות הקרביות המיוחדות, כמו משמר הרפובליקה, דיוויזיה משוריינת 4, הכוחות המיוחדים והכוחות המוטסים, כדיוויזית הנחתה אווירית 14. יחידות אלה היו יעדים מועדפים, וזאת משלוש סיבות: הראשונה היתה היתרונות הכספיים המתלווים לשירות בהן, דבר שהוא נכון בעיקר באשר לגופי המודיעין, שכן הפוליטיקאים ואנשי העסקים היו משלמים סכומי כסף גבוהים לקציני המודיעין, שמצידם היו מספקים להם הגנה.

כך השיגו הקצינים ששרתו במודיעין בתים בחינם ומכוניות חדשות. מכאן שזה היה חלומו של כל קצין להתקבל לשורות סגל המודיעין לאחר שסיים את האקדמיה הצבאית. לאנשים שאינם בקיאים בנעשה בסוריה יקשה להבין את החשיבות בהשגת מכוניות ובתים בחינם. המצב הוא שקציני הצבא יכולים לחכות שנים כדי לרכוש מכונית ממשכורותיהם, שלא לדבר על רכישת בית. לכן, היתרונות שהוענקו לקציני המודיעין באשר לרכישת מכונית ודיור היו חשובים מאוד. על מנת שמישהו יוכל להתחתן ולהתבסס, הוא צריך להיות בעל דירה ומכונית, וקציני מודיעין לא היו צריכים לדאוג בהקשר זה, בעוד שהאחרים סבלו ודאגו.

שנית, קצינים ששרתו במנהלות הצבאיות (הכוונה למטכ"ל) יכלו להתעשר, מכיוון שהם עסקו בנושאים מסחריים של הכוחות המזוינים הקשורים לעסקות נשק, ורכישת מזון ומצרכים אחרים. קצינים אלה נהנו מחופש מוחלט לעשות עסקאות עם הספקים באמצעות שוחד ותיווך.

גם לקצינים ששרתו ביחידות הקרביות המיוחדות היו הטבות רבות, וגם הם יכלו להשיג מכוניות חדשות ובתים בחינם. זאת, בנוסף לתחושת הגאווה והמצוינות שלהם כ"גברים של בשאר" (אנשי משמר הרפובליקה), או "הגברים של מאהר" (למשרתים בדיוויזיית שריון 4, הנמצאת בשליטת מאהר, אחיו של בשאר), הם יכולים לקבל בקלות הלוואות בנקאיות ושירותים אחרים ממוסדות ציבוריים.

היבט אחר של העניין הם תנאי השירות. אלה ששרתו בגופי המודיעין או במנהלות השונות היו רחוקים מלהכיר את הקשיים בחיים הצבאיים, ואלה ששרתו ביחידות הקרביות המיוחדות אמנם חוו חלק מהקשיים, אך מנגד הם נמצאו באזור הבירה דמשק, ונהנו משרות שהוא עדיף על זה שבגבולות או במדבר.

לבסוף, היה יותר יוקרתי להיות קצין ביחידות המודיעין, או ביחידות הקרביות המיוחדות, מאשר להיות קצין באחת היחידות הסדירות הרגילות. הקצינים ששרתו ביחידות מובחרות אלה הבינו שהם משתייכים למועדון "אדוני הארץ". לקצינים שאינם עלאוויים לא היתה האפשרות להצטרף ליחידות ולגופים בצבא שנהנו מההטבות שתוארו לעיל. האפלייה העדתית בסוריה כללה את כל יחידות הצבא, דבר שמשמעותו היתה שהקצינים העלאווים הפכו לרוב בכל היחידות בכוחות המזויינים, וכפי שכבר צויין, דומיננטיות זו בלטה בעיקר בגופי המודיעין השונים וביחידות הקרביות המיוחדות, ופחות ביחידות המנהלתיות.

במיוחד בלטה האפלייה העדתית במשמר הרפובליקה, בדיוויזיית השריון 4, במודיעין חיל האוויר ובביטחון הצבאי. העובדה שיחידות אלה נהנות מההטבות אינה מפתיעה כשמבינים את חשיבותן בהגנה על המשטר, עם זאת, אופיין העדתי הגביר את ההתמרמרות והטינה בקרב אלה שאינם עלאווים, או כפי שהתבטא אחד הקצינים שרואיינו: "לסונים המשרתים בכוחות המזויינים מותר לשרת רק במקומות שאינם מעניינים את העלאווים. המקום היחידי המוכר בחיל האוויר לדוגמא, בו עולה מספר המשרתים הסונים על העלאווים הוא בסיס 4-T הנמצא במדבר, המרוחק כ-90 ק"מ מהעיר חומץ, והוא נמצא באחד המקומות המבודדים והזנוחים בסוריה, ולשם נשלחים החיילים הסונים המשרתים בחיל האוויר. מה שנכון לגבי חיל האוויר נכון גם לגבי חיל הרגלים, שהוא מן המסוכנים ביותר מבחינת בטחון המשטר". קצין אחר מבין המרואיינים טען כי: "המקום הפחות מושך בכוחות המזויינים הן חטיבות ההגנה האווירית. אלה פרוסות ברחבי המדינה, חלקן במדבר ובמקומות מרוחקים מהחזיתות, כך שאף אחד לא רוצה לשרת בהן. יתר על כן, קצינים וחיילים המשרתים בהגנה האווירית חייבים תמיד לעמוד על המשמר, ולהיות דרוכים וערנים, ולכן הם מקבלים פחות חופשות מכל קצין או חייל אחר".

"הכמות הגדולה של הסונים בהגנה האווירית הצביעה יותר מכל על מצבם בכוחות המזויינים, שכן הם מנו פחות מ-15 אחוזים מסגל הקצינים בצבא. הם עסקו בכל העבודות הקשות, והיו צריכים כל הזמן להוכיח את כישוריהם במקומות שרותם, כדי שיוכלו לעלות בדרגה, ההיפך ממה שקרה עם החיילים העלאווים. אלה היו מתקבלים למכללה הצבאית (בית הספר לקצינים) מסיבות של ביטחון המשטר, ולא היו חייבים להשקיע הרבה מאמצים כדי לעלות בדרגה, השתייכותם העדתית הספיקה לכך".

מחבר המאמר מציין שלוש נקודות נוספות באשר למאבק עדתי זה, שהגביר את האפלייה של הקצונה הסונית בצבא. האחת קשורה בתחרות שהתקיימה בין הקצינים והיחידות להכלל במשלחות היוצאות להדרכה בחו"ל, ושתי האחרות קשורות בהעלאות בדרגה. צבא סוריה קיים במשך השנים קשרים עם צבאות זרים, של רוסיה, איראן ומצרים, וקצינים סורים למדו ורכשו בהם ידע מתקדם. התחרות בין היחידות והקצינים לצאת ללמוד בחו"ל היתה קשה, מכיוון שקצינים שנשלחו לחו"ל זכו בהטבות רבות, כמו למשל קיבלו משכורת טובה יותר באופן משמעותי בתקופת שהותם במשלחת בחו"ל, דבר שהעניק למשלחות היוצאות לחו"ל אטרקטיביות מיוחדת. מי שבחר את הקצינים שנשלחו לחו"ל במסגרת משלחות אלה היו מנהלת הקצינים ואגף ההדרכה, שנמצאו בשליטה מלאה של העלאווים, והם היו דוחים בעיקר את הקצינים הסונים שביקשו להכלל בהן, מכאן שגורמים אלה שימשו כיסוי להענקת ההטבות לקצינים העלאווים, ללא קשר להישגיהם הלימודיים בפועל.

באשר להעלאות בדרגה, אלה התבצעו באופן אוטומטי בתפקידים הזוטרים והבינוניים. אך שונה היה הדבר באשר לתפקידים הבכירים, מדרגת עקיד (אל"מ) ומעלה. הקצינים העלאווים עלו על האחרים בהעלאתם בדרגה, במיוחד אלה שהיה להם קשר לצמרת הפוליטית. סוגיה זו היתה מתסכלת מאד עבור הקצינים הסונים שמילאו תפקידים בדרגות ביניים בצבא, שכן רבים מהם שרתו תקופות ארוכות מבלי לעלות כלל בדרגה, עד הגיעם לגיל הפרישה. ונקודה אחרונה, קצינים סונים התלוננו כי מי מיהם שהגיע לתפקידי ביניים או לתפקידים בכירים, לא קיבל את ההטבות שהתלוו לתפקידים אלה בדרך כלל. כמו כן ההשפעה האמיתית על הנעשה בצבא היתה בידי הקצינים העלאווים וסוכנויות המודיעין שבשליטתם. כך לדוגמא: חיילים שהיו צריכים אישור כדי לצאת מהיחידה, או לעבור מהחטיבה בה שרתו, או מיחידה אחת לאחרת, נאלצו לבקש סיוע מהקצינים העלאווים ולא מהקצינים הסונים, מכיוון שהם ידעו אצל מי נמצאת השליטה האמיתית בצבא. מעניין לציין כי כל המרואיינים ציינו כי התייחסות המפלה נגד הקצינים הסונים החריפה בתקופת שלטונו של בשאר, ונהייתה גרועה יותר בהשוואה לתקופת שלטונו של אביו.

הקצינים שרואיינו טענו כי השליטה של חאפז אל-אסד על הגנרלים שלו היתה חזקה יותר מזו של בשאר, וכי הוא הצליח לרסן את האליטה הצבאית, כדי לשמור לפחות למראית עין על סולידריות בין העדות, ולו להלכה ובאופן רשמי. בשאר לא מסוגל לעשות כן, המערכת הפכה למתפוררת יותר תחת שלטונו, שכן נמצאים בה כוחות צבאיים מנוגדים ובעלי השפעה, המתחרים ביניהם על השלטון, ורוצים להציב את תומכיהם העלאווים ביחידות השונות בכוחות המזויינים, וכך פחת מאוד חלקה של הקצונה הסונית בתפקידים הבכירים בצבא בעשור האחרון.

כהוכחה לכך ניתן לראות את הנתונים הבאים של הקצונה הבכירה בצבא הסורי, ושיוכה העדתי מאז שבשאר התמנה לנשיא ועד לפרוץ המהפכה (2011-2000):

שרי הגנה -3 סונים, 1 עלאווי ו-1 נוצרי; רמטכ"לים -כנ"ל; מפקדי דיוויזיות (11 דיוויזיות) - סך הכל 20 מפקדים, מהם 17 עלאווים ו-3 סונים; מפקדי דיוויזיה 4 ודיוויזיית משמר הרפובליקה -7 מפקדים, כולם עלאווים; מפקדי חיל האוויר ?3 עלאווים, 3 סונים; ראשי הביטחון הצבאי -4 עלאווים. ראשי מודיעין חיל האוויר -4 עלאווים. מפקדי הכוחות המיוחדים -4 עלאווים ו-1 סוני; מפקדי אגדי הקומנדו העצמאיים (8 אגדים) - 13 מפקדים, כולם עלאווים, ומפקדי אגדי הקומנדו בדיוויזיה 14 (3 אגדים) - 7 מפקדים, 5 עלאווים, 2 סונים.

האפליה הממסדית של הקצונה הסונית

בנוסף לטענות ולתסכולים הנוגעים לחייהם המקצועיים, התלוננו הקצינים הסונים שרואיינו למחקר זה, על התעלמות המשטר מצרכי הצבא הסורי, וכי הוא דאג לכך שהכוחות המזויינים ישארו כוח לוחם חלש. לדבריהם, המשטר גם פגע בעצמאות הצבא על ידי כך שהפך אותו ממערכת לאומית שפעלה ללא כל ערעור, ל"עסק משפחתי" של המשטר. כולם הסכימו גם כי המוכנות הקרבית של הכוחות המזויינים נמצאת בהדרדרות מתמשכת מאז תחילת שנות ה-90, וכי היא הגיעה לרמה הנמוכה ביותר ערב תחילת המהפכה בתחילת 2011.

אחד מנושאי התלונות של קצינים אלה היה הנשק הרוסי בו מצוייד הצבא הסורי. לטענתם מדובר בנשק מיושן, הדורש תחזוקה מתאימה ואספקה שוטפת של חלקי חילוף, דבר המשפיע על רמת האימונים וההדרכה. כך לדוגמא הגדירו קציני השריון שביניהם חלק ניכר מהטנקים המצויים בשירות הצבא כ"ערימת גרוטאות". קציני ההגנה האווירית שביניהם טענו כי הציוד שמצוי בידיהם נחות מזה שבידי ישראל, המסוגלת בקלות לשבש את פעולת המכ"מים הסורים, ואת כל מערכת ההגנה האווירית, בכל פעם שמטוסיה פועלים בשמי סוריה. הקצינים הסונים האשימו במצב הזה את הקצינים העלאווים הבכירים המושחתים, שביצעו את עיסקות הנשק הלא איכותי הזה בחסות המשטר, וקטפו מהן רווחים עצומים לעצמם.

הקצינים העלאווים שולטים על משרד הביקורת בצבא הסורי, והקצינים שרואיינו האשימו אותם בכך שהם מכתיבים למשרד זה לכתוב דו"חות שקריים על מצבם של הכוחות המזויינים ומצב כשירותם, וזאת בתמורה לשוחד. הם היו מציינים בדו"חותיהם כי האמל"ח והציוד הוא במצב של כשירות גבוהה, בעוד שבפועל הוא נמצא ברמת כשירות נמוכה, וזאת בתמורה לשוחד הניתן לאנשי הביקורת על ידי המפקדים, שרוצים שיחידותיהם תוצגנה כשהן במצב של כשירות גבוהה. לדבריהם, שחיתות זו של אנשי הביקורת ידועה בכוחות המזויינים, הקצינים העלאווים הבכירים יודעים על כך, ואינם עושים דבר כדי לשנות את המצב, מכיוון שהם נהנים ממנו, וגם לא איכפת להם מכך.

הקצינים הסונים גם התלוננו על מצב המתגייסים לצבא, המהווים חלק נכבד ממנו, ועליהם הוא נשען בשעת מלחמה, על מצב המורל שלהם ורמת ההכשרה שקיבלו. למרות זאת, אותם חיילים חווים תנאים קשים בעת שירותם, חיים בצפיפות רבה במגוריהם במחנות, וללא תנאי תברואה בסיסיים. לבושם בלוי, והנשק האישי הרוסי שלהם אינו יעיל, ולעתים הם אף נשארים רעבים, מכיוון שהמזון המיועד להם נלקח על ידי הקצינים הבכירים לעצמם.

הקצינים והמפקדים מחלקים את חיילי החובה לשתי קבוצות, אלה המגיעים ממשפחות עשירות, הופכים להיות מקור הכנסה נוסף עבורם, בתמורה להנאתם מתנאים קלים במהלך שירותם, ושהייה ארוכה יותר מחוץ למחנות, בתמורה לשוחד. האחרים, המגיעים ממשפחות עניות, משמשים משרתים ונהגים אישיים. תנאי השירות של חיילים אלה הם בעייה רגישה באשר לקצונה הסונית, מכיוון שמרבית חיילי החובה הם סונים, זאת כאשר מרבית הקצינים הבכירים הם עלאווים, דבר שמקנה לכך גוון עדתי, וגורם להגברת הזעם אצל הקצינים הסונים.

בנוסף לכך, המורל הירוד והתסכול של החיילים הסורים מושפע גם מהנחיתות הטכנית באשר לכשירות הקרבית של הכוחות המזויינים. לפי דברי המרואיינים, הם חששו כל הזמן, שבמקרה ותפרוץ מלחמה נגד ישראל, החיילים שבחזית יברחו במקום שילחמו. החיילים יודעים שהטנקים שלהם זזים בקושי,  החימוש שלהם אינו מספיק, והגנרלים גונבים את הכסף המיועד למזון. אי אפשר להעמיד את החיילים במצב שכזה, ואחר כך לדרוש מהם להלחם ולנצח במלחמה נגד צבא כדוגמת הצבא הישראלי. החיילים לא ירצו להלחם ולמות במלחמה עבור קציניהם הבכירים, שחלק מהם ניתן לקנות עבור חפיסת סיגריות, מה גם שאם תפרוץ מלחמה נגד ישראל, היא תוכל להגיע לחומץ תוך שעתיים, ולמה שישראל תצא למלחמה נגד משטר אסד?

ההזנחה בכוחות המזויינים יצרה תסבוכת גדולה בצבא לאור היחס המועדף שקיבלו כל היחידות הקרביות של העלאווים. כך לדוגמא, קציני ההגנה האווירית ביקשו שהצבא ירכוש עבורם טילי קרקע-אוויר נישאים מדגם איגלא 9K38 (כינויים בנאט"ו SA-18), שהדגם האחרון שלהם נכנס לשרות בצבא הרוסי ב-2004. הסורים אמנם רכשו טילים אלה מרוסיה בשנת 2006, אך אלה ניתנו למשמר הרפובליקה בלבד. כך גם הטנקים המתקדמים מן הדגמים 80-T ו-90-T שרכש הצבא הסורי. אלה הוצבו בדיוויזיית משמר הרפובליקה ובדיוויזיה 4 כרכוש פרטי שלהן. תופעה זו מוכרת גם מהעבר, כאשר קודמתה של דיוויזיה משוריינת 4, יחידה 569 ("פלוגות ההגנה") קיבלה תמיד את האמל"ח המתקדם ביותר שנרכש, לפני יחידות הצבא האחרות, כדי שתוכל להתמודד מולן במקרה ומפקדיהן ינסהו לבצע הפיכה נגד המשטר. המרואיינים אישרו בדבריהם כי ככלל, נשק חדש שסוריה רוכשת, ניתן קודם כל לדיוויזיות האחראיות על הגנת המשטר, שהן בעלות העדיפות, כדיוויזיית משמר הרפובליקה ודיוויזיה 4, ורק לאחר שהוא מתיישן עם הזמן, הוא ניתן גם ליחידות אחרות. כך לדוגמא כאשר דיוויזיה כלשהי צויידה בטנקי 62-T, קיבלו שתי הדיוויזיות הנבחרות שלעיל טנקי 72-T, והדבר חזר על עצמו כאשר טנקי ה-72-T שלהן הוחלפו בטנקי 80-T. הקצינים הסונים התלוננו במרירות כי הם זוכים רק ב"שאריות" של היחידות העלאוויות.

על רקע זה האשימו הקצינים הסונים את קציני המשטר בהחלשה מכוונת של הכוחות המזויינים, כדי להגביל את יכולתם לבצע הפיכות, ולשמור על העליונות הקרבית בצבא לטובת הכוחות העלאווים, קרי דיוויזיית משמר הרפובליקה ודיוויזיה 4, האחראיות כאמור על ביטחון המשטר, בעוד שההגנה על סוריה כמדינה היא באחריות הכוחות המזויינים ככלל. לטענתם מעדיף המשטר להעניק את ההטבות ליחידות העלאוויות על חשבון הכוחות המזויינים הרגילים, דבר שמוכיח היכן נמצאת העדיפות האמיתית, ומפריך את הצהרות המשטר על עמידתו האיתנה במאבק נגד ישראל.

נטייתם של הנשיאים חאפז אל-אסד ובשאר אל-אסד למנות את בני משפחתם לתפקידי פיקוד בכוחות המזויינים החריפו את התסכול בקרב הקצונה הסונית. חאפז אל-אסד התחיל בכך עוד כששימש כשר ההגנה, לפני שתפס את השלטון בשנת 1970, והמשיך בכך גם לאחר שנהייה נשיא. כך מינה את אחיו רפעת למפקד "פלוגות ההגנה" בדמשק, ואח אחר שלו, ג'מיל, לראש המדור המיוחד ביחידות ההגנה האחראיות על אבטחת האזורים העלאוויים. בנוסף לכך, עדנאן אל-אסד, בן דודו, מונה לפקד על "פלוגות המאבק", יחידה מיוחדת נוספת הנמצאת באזור דמשק, וכן את עדנאן מח'לוף, אחי אשתו, לאחראי על משמר  הרפובליקה. כך היה גם בהכנתו של באסל, בנו הבכור של הנשיא חאפז, בתחילת שנות ה-90, לשמש בבוא היום למחליפו. באסל שימש עד למותו בתאונת דרכים בינואר 1994, מפקד חטיבת שריון בדיוויזיית משמר הרפובליקה, למרות שהיה רק בדרגת רב סרן בכוחות המזויינים. שיטה זו של שליטת המשפחה בשלטון לא השתנתה לאחר מותו של הנשיא אסד, וגם יורשו בשאר המשיך להגדיל את רשימת המינויים מבני המשפחה לתפקידים בכירים. כך לדוגמא מונה אחיו מאהר למפקדה בפועל של דיוויזיה משוריינת 4. כך גם בן דודו, ד'ו אל-המה שאליש, למפקד היחידות האחראיות על ביטחון הנשיא בשאר ומשפחתו. קרוב משפחה אחר הוא בן דודו חאפז מח'לוף, העומד בראש ענף 251 של המודיעין הכללי, אחד הענפים החשובים האחראים על ביטחון הפנים במדינה, ולמעשה השליט דה פקטו של ארגון מודיעין זה כולו. כך גם קרוב אחר, הלאל אל-אסד, מפקד המשטרה הצבאית בדיוויזיה משוריינת 4, וחתנו של חאפז אל-אסד, אצף שווכת, לאיש החזק במנגנון המודיעין עד למותו ביולי 2012, בפיגוע שהתבצע במטה מנגנון הביטחון הלאומי בדמשק, יחד עם מספר בכירים סורים אחרים. כל אלה מלכדים את הקצונה הסונית לטעון נגד הנשיאים חאפז ובשאר, שהפכו את הצבא לסוכנות משפחתית, במקום שיהיה מוסד לאומי בשרות סוריה ולטובת כולם.

הקיפוח האידיאולוגי של הקצונה הסונית

בנוסף לטענות הקצונה הסונית בנושאי הקיפוח החומרי, התלוננו מרבית הקצינים המרואיינים על מה שהם ראו כאידיאולוגיה עוינת אנטי דתית בקרב הכוחות המזוינים. מרבית הקצינים הסונים שרואיינו לא השתייכו לארגון האחים המוסלמים בסוריה, ולא לקבוצות או פלגים אסלאמיים אחרים בארצם, או בעולם הערבי כולו.

עם זאת, הקצינים הסונים כיבדו את האסלאם, ונטו לשמור על הפן החברתי שלו, וזאת בניגוד לקצינים העלאווים, שגינו כל סימן של דתיות בקרב חבריהם הסונים, ובכלל זה התפילה היומית, המהווה את אחד מעמודי היסוד של האסלאם. כתוצאה מכך, החיכוך בין הקצינים הסונים, לבין מה שנחשב כעדתיות עלאווית, המסתתרת מאחורי מסך של חילוניות, ליבה את אי שביעות הרצון של הקצינים הסונים בתוך הכוחות המזויינים הסורים. חלק מהמרואיינים סיפרו שבעת חופשותיהם בעת שירותם, לא העזו ללכת למסגד לתפילה, שכן אם מישהו מהמודיעים (של המודיעין) היה רואה אותם במסגד, הם היו מוזמנים מיד למשרדי הביטחון הצבאי כדי להסביר מדוע נמצאו במקום כזה, המשמש מחסה לקיצונים וג'יהאדיסטים. לכן השתדלו שלא להתקרב למסגדים, כדי להיות בצד הבטוח. (יצויין כי שיטה דומה ננקטה גם בעיראק בתקופת סדאם חוסיין, כלפי קצינים ממוצא שיעי, אך גם כלפי קצינים סונים, שביקרו במסגדים מעבר למה שנחשב סביר, ואלה גם נחקרו ואף פוטרו מהצבא).

לצרכי קידומם בדרגה היה על הקצינים להיות נקיים מבחינה מוסרית, נושא שנבדק על ידי קציני הביטחון. במסגרת זו נבדקו מנהגי הנשים בבתי הקצינים ונוכחותן או אי נוכחותן בעת ביקור גברים אחרים בבית. בבתי הקצינים הסונים הנשים לא נכחו בפגישות שהתקיימו עם גברים אחרים, שבאו לבקר בגפם וללא נשותיהם, דבר שלא היה מקובל אצל העדה העלאווית. הקצינים העלאווים, ששימשו מפקדיהם של הקצינים הסונים, גם ציפו מהם שישתו עימם משקאות חריפים, כוויסקי, בעת ארועים חברתיים בהם נטלו חלק, והיו מתגרים בקצינים הסונים שנמנעו מלעשות כך בשל חוקי האסלאם. חלק מהמרואיינים התלוננו כי חלק מהקצינים הסונים הבכירים בצבא התפארו בגילוי לב כי הם שותים משקאות אלכוהוליים, ואף מחזיקים בקבוקי יין במשרדיהם במחנות באופן גלוי לעין, על מנת להוכיח כי הם סונים בשם בלבד.

נקודת מחלוקת נוספת בין שני הצדדים היא הרעלה (חיג'אב -במקור), שחלק ניכר מנשות הקצינים הסונים ובנותיהם נוהגות לעטות כדרך שגרה. עם זאת, החיג'אב מצביע על קשר לאמונה הדתית, וזה בדיוק היה המסר הלא נכון לקצין שרוצה לטפס בסולם הדרגות בצבא הסורי. לפיכך, חלק מן הקצינים בחרו בכך שנשותיהם לא תעטינה רעלה, כדי שיהיו בצד הבטוח מבחינת המערכת, בעוד שאחרים סירבו ללכת בעקבותיהם, בלי להתחשב בהשלכות שיש לכך לגבי הקריירה שלהם. כל הקצינים שרואיינו אישרו כי מדיניות המשטר בהקשר הדתי רק הגבירה את הניגוד בין שתי המטרות - הנאמנות לסוריה ולצבא מחד, וקיום טכסי האסלאם מאידך, דבר שלדבריהם הוא מלאכותי. עם זאת יש לציין שהסכנה של חדירת "האחים המוסלמים" לצבא דרך קצינים סונים דתיים היתה חשש משמעותי של המשטר.

סוג זה תחושות הכעס של הסונים, שונה מן התחרות על משאבים והתקדמות הקצונה הסונית בצבא. למרות מדיניות האפלייה העדתית, משטרו של אסד (האב) קידם כמה קצינים שאינם עלאווים לתפקידים הבכירים ביותר בצבא, על מנת לנטרל את התדמית העדתית של היחידות הקרביות המיוחדות וגורמי המודיעין.  המשטר שלח בכך מסר לקצינים הסונים בצבא, כי קידום מקצועי הוא אפשרי עבור קומץ מהם, ובלבד שלא יאמצו את הדתיות, ואפילו עדיף שיהיו אנטי דתיים. על הקצינים הסונים להסתיר את האמונות המוסריות והדתיות שלהם, דבר שיגרום להם תחושה עמוקה של השפלה וביזוי, מאחר וכתוצאה מכך הם יאלצו לזייף את ערכיהם.

הטלת הספק במסר האידיאולוגי של המשטר, הגבירה את ההבדלים ואת המתח הגלום בתוך הקצונה. חאפז אל-אסד ניסה לתת לגיטימציה לשלטונו על ידי נקיטת עמדה קשוחה בהקשר של הסכסוך הישראלי-ערבי, בטענה של מסירות למען המטרה הפלסטינית, כפי שבשאר אל-אסד צירף את משטרו אל "ציר ההתנגדות", באזור שמתנגד להגמוניה האמריקאית והישראלית במזרח התיכון. ספק אם הקצינים הסונים האמינו בכך שחאפז אל-אסד הוא באמת גיבור לאומי ערבי. רבים מאלה שרואיינו אמרו שהם הצטרפו לאקדמיה הצבאית מכיוון שהיא פתחה סיכוי סביר לצעירים שבאים מן המעמדות הנמוכים והביניים ומן הכפרים, ולא משום שהם האמינו שהכוחות המזוינים מתכוננים להגן על סוריה או לשחרר את פלסטין. 

שילוב של מספר גורמים הביאו לכך שהטענות האידיאולוגיות של המשטר תהיינה נתונות יותר לפקפוק והטלת ספק בתקופת בשאר אל-אסד. ראשית, כפי שצוין לעיל, המוכנות הקרבית של הכוחות המזוינים התדרדרה משמעותית בעשור האחרון.אחד הביטויים לכך הוא שמטוסי הקרב הישראלים טסים שוב ושוב מעל המרחב האווירי הסורי והמשטר הסורי נמנע מלהגיב על כך, כפי שקרה בעקבות ההתקפה הישראלית על בסיס צבאי בתוך שטח סוריה בשנת 2007 (הככוונה כנראה לתקיפת הכור בצפון-מזרח סוריה).

גורם נוסף הוא התגברות התפקיד האיראני בפוליטיקה של המזרח התיכון, שהפכה את סוריה לנשלטת ידי טהראן. כפיפות גלויה זו של סוריה לטהראן, בדיוק כמו החולשה הצבאית, פוגעים באמינות של כל שיח רשמי. התגברות המתחים העדתיים באזור לאחר התמוטטות משטרו של סדאם חוסיין בשנת 2003, שהביאה לעליית השיעים לשלטון בבגדאד ולהגמוניה האיראנית בעיראק, כמו גם חיסולו של ראש ממשלת לבנון (הסוני), רפיק אל-חרירי, בשנת 2005, החריפו את עמדתם של הקצינים הסונים לגבי  הברית של סוריה עם איראן.

מה שהוסיף לניכור של הקצינים הסונים, היתה אי הנוחות שחשו כשנמצאו בחברת חבריהם העלאווים. זאת למרות העובדה שחלק מהחברויות האלה חצו את ההיבט העדתי, ונוצרו בתוך מערך הקצונה עצמה. דבר זה היה יוצא מן הכלל ולא הכלל. באופן כללי, היחסים בין העדות בכוחות המזוינים הושפעו מהחשד והזהירות ההדדיים ששררו בין שני הצדדים. חניכי האקדמיה הצבאית לדוגמא, התיידדו עם בני עדתם (ולא עם האחרים), שכן הם חולקו לחדרי מגורים משותפים על בסיס עדתי.

הקצינים הסונים יודעים כי ביניהם נמצאים מלשינים מטעם המשטר, ומשוכנעים כי כל הקצינים העלאווים כותבים דו"חות מודיעין על עמיתיהם שאינם עלאווים. מכאן, ואין זה מפתיע, שבסביבה שאין בה אמון רב, הסיכויים שתתפתח ידידות או חברות צבאית בין הצדדים, הם נמוכים מאוד. כל הקצינים שרואיינו, קוננו על מה שהם תארו, הצורך לשים על פניהם "מסיכה קבועה" בנוכחות הקצינים העלאווים. הם תארו את עצמם שוב ושוב כקצינים מדרגה שנייה, וטענו כי פקודיהם העלאווים משפיעים יותר מהם על הנעשה בכוחות המזויינים. קיימת הסכמה בקרב הקצינים שרואיינו כי ההתרועעות החברתית הצבאית, גורמת לכך שהתחושות העדתיות בין הקצינים הופכות ליותר ברורות, מכיוון שהדבר מזין אצל העלאווים את התחושה של חסינות ופטור מעונש, ומאידך משפיל את הקצינים הסונים. הצבא במובן זה חוזר מייצר מחדש את העדתיות הרווחת בחברה הסורית, ואף מעמיק אותה.

המסקנות

החוקר מסכם את מסקנותיו מניתוח המידע שלעיל כלהלן: הסיבות לכעס ולחוסר שביעות הרצון של הקצינים הסונים כלפי משטר אסד הן בשלושת התחומים: המקצועי, הממסדי והאידיאולוגי. האפלייה העדתית היא מרכיב מרכזי באסטרטגית ההישרדות של המשטר הסורי, ולכן, נוטה מערך הקצונה הסורי בעשורים האחרונים לטובת העלאווים. משמעות הדבר היא כי לקצינים הסונים היה ייצוג נמוך ביותר בצבא בכל רמות הקצונה, ובמיוחד בתפקידים המבצעיים והמודיעיניים. בשל כך נוצר תסכול רב וחזק בקרב הקצונה הסונית מבחינה מקצועית, שהגביר את ניכורה מהמשטר, שהזניח באופן מכוון את הצבא לטובת היחידות המיוחדות של העלאווים.   

חוסר שביעות הרצון של הקצונה הסונית רק התגבר בשל האידיאולוגיה האנטי דתית, שהעלאווים השליטו בתוך הממסד הצבאי, בתוך קריסת אמינותן של טענות המשטר הפאן-ערביות. עריקתם של הקצינים הסונים מהצבא בעקבות האירועים העממיים שהחלו בשנת 2011, משקפת את הניכור שלהם מן המשטר, יחד עם סרובם לטבוח באזרחים, שהם ברובם מוסלמים סונים, וזאת כדי להגן על המשטר. על פי הנתונים שנאספו בראיונות אלה עולה כי המספר הכולל של הקצינים הסונים ששרתו בצבא הסורי עמד על 50,000 עד 60,000 איש, מתוכם ערקו בעקבות ארועי 2011, על פי ההערכה, לפחות כ-3,000, מרביתם סונים, ומיעוט קטן מבני עדות המיעוטים האחרות (נוצרים, דרוזים ואף אסמאעילים, שהם פלג שיעי המקורב לעלאווים), הנאמנות בדרך כלל למשטר, ותומכות בו בלחימה. לאור נתונים אלה מעלה החוקר את השאלה הבלתי נמנעת, מדוע רק חלק מהקצינים הסונים ערקו, בעוד שהאחרים נשארו נאמנים (לכאורה?) למשטר? דבר שיהיה ראוי למחקר מעמיק בפני עצמו.

תמונת היחסים בין שתי העדות העיקריות בקרב הקצונה בכוחות המזויינים הסורים, כפי שהיא עולה מעדויות הקצינים שערקו ורואיינו למחקר זה, אינה דבר חדש ובלתי ידוע בתולדותיה החדשים של סוריה. שורשיהם טמונים ביחס של הסונים לעלאווים, אותם הם אינם רואים כלל כמוסלמים, כי אם כעובדי אלילים וכוכבים. לכך נוספה גם האווירה הכללית השוררת כיום בסוריה על רקע המלחמה המתנהלת מאז 2011, שהפכה במידה רבה למלחמה עדתית בין ארגוני האופוזיציה הסונים לכוחות העלאווים הפועלים במסגרת הצבא הסורי, ותומכיהם השיעים מאיראן ומחיזבאללה. כל אלה מעלים סימני שאלה גדולים לגבי הסיכוי בעתיד לחזור ולשקם את סוריה כמדינה אחודה ואת הצבא הסורי כצבא אחוד, כפי שהכרנו עד לפרוץ מלחמה זו.

ב-2010 פרסם הכותב את הספר "מלחמות בבל החדשה" על צבא עיראק ומלחמותיו, וב-2014 פרסם את ספרו "מצפון תפתח הרעה" על צבא סוריה ומלחמותיו.