מטורף: הכל פה מתנהל בווליום גבוה מידי!!!!!!
התרגלנו לדבר ולכתוב בווליום גבוה, עם תיאורים מוגזמים וסימני קריאה בכל הזדמנות. אבל העוצמה האמיתית נמצאת במקום שבו נגמרים הסופרלטיבים ומתחיל הדיוק
כשהילדים שלי אוכלים פיצה, הם שופכים עליה הר של תבלינים. כאילו לא מספיק הטעם העז והמודגש של הפיצה עצמה. אחרי שהתרגלו לטעמים המוגזמים הללו, אין זה פלא שהם לא אוהבים את המאכל הכי טעים בעולם - עגבנייה חיה. החֵך שלהם כבר איבד את הרגישות לטעמים עדינים כאלו.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- הדיון במנהרות מתלהט כתוצאה מרפלקס מותנה
- בואו נצא מהבידוד: לא מגיע לנו שיקשרו אותנו
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
התהליך הזה מתחולל באינספור תחומים של חיינו. העולם שלנו הפך לעולם פיצה. הכול צעקני ומודגש ומוגזם. שירים בגלגלצ מלווים בעיבודים אלקטרוניים משוכללים ודרמטיים, כאילו מערכת המחשבים של נאס"א גויסה כולה לטובת הפזמון הספציפי הזה. האם עדיין יכולה אוזננו ליהנות גם משיר עדין בליווי קלרינט?
עמוס עוז. שיבח את סגנונו העברי של יצחק רבין ומחק את המילה ''אדירים''.
צילום: אריק סולטן
דוגמה עוד יותר בולטת היא הכתיבה באינטרנט. הרשת הווירטואלית החזירה לתחייה את הטקסט. בעידן הטלוויזיה נראה היה שעולם הטקסט הולך וגווע. כיום שוב כולם קוראים וכולם כותבים. אבל אֵילו טקסטים דרמטיים ומוגזמים אנחנו קוראים וכותבים. בכל משפט שלישי יש סימן קריאה, שהוא המקבילה המילולית לאגרוף בפרצוף. לפעמים מוסיפים שני סימני קריאה, או שלושה, למה לא. כל משפט שני מסתיים בשלוש נקודות, שזה כמו להכניס לבן השיח מרפק בצלעות, ולומר לו: זו הייתה בדיחה.
הכותבים בפייסבוק גודשים את הטקסטים שלהם בשמות תואר. כל מי שהם מתנגדים לו הוא "הזוי", כל מי שהם אוהבים הוא "מהמם", "מדהים", ובעיקר: "מרגש". כותבים, תנו דעתכם לכך שהמילה "מרגש" כשלעצמה אינה מרגשת. הטקסטים של העולם הווירטואלי מרגילים אותנו למילות־פיצה: טקסטים מוגזמים, דרמטיים, שמנסים לגרות בכוח את בלוטות הרגש שלנו. והרי הטקסטים שבאמת השפיעו עלינו, שבאמת עוררו את רגשותינו, הם טקסטים עדינים, מרומזים, המקמצים בשמות תואר, ודאי באלו המופרזים.
עמוס עוז שיבח פעם את סגנונו העברי של יצחק רבין. עוז סיפר שראה מסמך צבאי מערב מלחמת ששת הימים, שבו נכתב על "ריכוזי צבא אדירים". רבין מחק בכתב ידו את המילה האחרונה, וכתב במקומה: "גדולים". כמו שצריך. יש בעברית מילים פשוטות, ועדיף להשתמש בהן. במקום "עוצמתי" אפשר "חזק", במקום "הזוי" אפשר "טועה", במקום "מהמם" אפשר "יפה". ואת "קסום" הנורא והתינוקי אפשר פשוט למחוק.
גם השיחות שלנו בעל פה הפכו להיות דרמטיות ומוגזמות. כשתלמידה שואלת אותי מה שלומי היום, אני לפעמים עונה את האמת: סביר. היא נעצרת אחוזת הלם, ובטוחה שקרה לי אסון, שהרי לא השבתי בתשובה השגורה בימינו: "הכול טוב!". מה זה "הכול טוב"? מתי הכול היה טוב? אם אדם זוכה במשך כל חייו ליומיים שבהם הכול טוב, הוא צריך לראות עצמו בר מזל. אנשים שבכל יום מימי חייהם מצהירים עשרות פעמים שהכול טוב, מנפחים את התיאור הזה לכדי בלון מעושה וחסר משמעות.
שימו לב לסגנונו העברי של התנ"ך. אם מישהו היה כותב היום את הפסוק הראשון שבתורה, הוא היה נכתב כך: "זה היה מדהים ומרגש! לא היה כלום. ממש כלום!! ואז, ברגע אחד קסום ומופלא, ברא אלוקים את השמיים הענקיים ואת הארץ העוצמתית".
דומני שהסגנון המינימליסטי של התורה יותר אפקטיבי, בלי מגדלים מילוליים של השתפכויות סנטימנטליות. גם הסידור, שהוא הטקסט העברי השגור ביותר על פינו והמשפיע ביותר בחיינו, נכתב בשפה דומה: נקייה, יפה ופשוטה. בלי להגזים, בלי להתנפח, בלי לנסות לעורר בכוח את בלוטות הדמעות.
כשהייתי נער שמעתי פעם על ספרו של גתה, "ייסורי ורתר הצעיר". הספר מספר על צעיר המתאבד בגלל אהבה נכזבת, והוא עורר גל של התאבדויות בין צעירי אירופה הרומנטיים. אמרתי לעצמי: אם יש ספר בעולם שהשפיע על אנשים באופן כה מכריע, אני חייב לקרוא אותו. אז טרם יצאה לאור המהדורה העברית החדשה של ורתר, ונאלצתי לחטט בחנויות לספרים משומשים עד שמצאתי אותו. קראתי את הספר, ומה אומַר לכם? אם רציתי להתאבד, זה רק בגלל השעמום. אוסף של השתפכויות סנטימנטליות רגשניות ומוגזמות. לאחר מכן קראתי מלומדים שהסבירו שיחסית לתקופה הרומנטית שבה חי, גתה היה עוד מתון בהשתפכויותיו. אני יכול לבקר את גתה על ספרו זה, אבל צוחק מי שצוחק אחרון: ורתר הצעיר היה מרגיש לגמרי בבית בפייסבוק.
ואני חושב, שההספד של דוד המלך על בנו אבשלום, פסוק אחד בסך הכול, הרבה יותר מזעזע את הלב מאשר מאות עמודים של שמות תואר רגשניים. כך כתוב התנ"ך, מראשיתו ועד סופו. אז כשאתם עומדים לכתוב משהו, אני ממליץ לקחת כדגם את הטקסט המופתי הבא: בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ. לא צריך להוסיף אפילו סמיילי.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם