עשור לתופת: לחיות בלי להתפרק לחתיכות
עברו כבר עשר שנים מאז לבנון השנייה. לא שכחתי כלום מאותו אירוע נורא בכפר גלעדי. לימדתי את עצמי מהו חוסן נפשי, איך לא להדחיק ומנגד לא להתרסק. המלחמה איתי ולצידי כמעט בכל יום ויום
זה התחיל שלושה חודשים אחרי שחזרתי מהתופת ההיא. הייתי בעבודה ולצידי הרבה אנשים, רעש, המולה רבה. בלי שום הכנה מראש, פלאשבק אחד מהיום ההוא, מהאירוע ההוא, זרק אותי לאותו יום ראשון ארור בכפר גלעדיובאותה שניה נכנסתי למופע אימים אישי, למקום חשוך ובודד שנמשך שישה חודשים.לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- המתקפה נגד הרבצ"ר - מופת של בורות ושנאת דתיים
- מירי רגב עוזרת לאייל גולן לחזור למיינסטרים
- שנה להסכם הגרעין: טהרן ממשיכה להתל במערב
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אלו היו ששת חודשים הקשים ביותר שחוויתי מעודי. אומנם כלפי חוץ נאלצתי לשחק את המשחק. חייבים להתפרנס, עובדים תלויים בך, צריך לנהל את העניינים. לכל אחד יש את הבעיות וההתמודדויות שלו. בבית החיים ממשיכים, ילדים, אישה, ההצגה חייבת להימשך, ובכלל אדם נחוץ כשהוא במיטבו.
האסון בכפר גלעדי. ''הבטחתי לעצמי לא ליפול שוב לאותה תהום חשוכה''.
צילום: רויטרס
ובלילות, זה שם ובעוצמות אדירות. כל הסימפטומים מופיעים, זיעה קרה, דפיקות לב מואצות, רגישות לרעשים ולאור, ריח של שרוף ובשר חרוך, אפילו מחשבות אובדניות - כל החבילה.
אני מודע למצבי ומנסה לתמרן מבלי להתפרק לחתיכות. לא משתף את הסביבה, המשפחה, אפילו שלושת החברים הקרובים ביותר שהיו איתי ביחד באותו אירוע לא יודעים את אשר מתחולל בקרבי. בקיצור, אני חלק ממשחק שנכפה עלי ובו אני השחקן, הבימאי, המפיק וצוות התפאורה.
חצי שנה אחרי, סיטואציה דומה. אני נמצא בעבודה, אנשים מסביבי, ופתאום בלי שום הכנה, ככה סתם, התפתח לו דו שיח ביני לבין עצמי ואז, מופיעה שאלה בראשי: "מה שלומך ואיך אתה מרגיש?" שאלות נוספות נשאלות וביניהן והחזקה מכולן מבחינתי: "מי הכניס אותך למצב הזה? ואם אתה זה שהכנסת את עצמך למקום הנורא הזה, יכול להיות שאתה גם יכול להוציא את עצמך מאותו מקום?"
באותו הרגע, זה נגמר. כנראה שהייתי בטיימינג מתאים עם עצמי כשערוץ ישיר בין הלב שלי לראש שלי נפתח, מין חלון הזדמנויות שכזה הופיע לו. כמו שזה התחיל לפני חצי שנה בשנייה אחת, כך זה נגמר. כל הרעשים שהיו לי בראש נעלמו, שלווה פנימית מילאה אותי ותפסה נפח עצום בתוכי ודחקה כמעט לחלוטין את הפסימיות והרעש בראשי. ומאז אני מתמודד היטב עם זה תודה לאל.
למדתי המון על עצמי ועל כוחן של המחשבות. הפנמתי את המנטרה של חשיבה חיובית ונחיצותה של האופטימיות. מצאתי את היכולת בתוכי, לאפשר לנפש להיות חזקה ומכילה וגם לזיכרונות הקשים ומבלי ליפול. יצרתי איזון נכון מבחינתי והבטחתי לעצמי לא ליפול שוב לאותה תהום חשוכה. לא שכחתי כלום מאותו אירוע נורא. לימדתי את עצמי מהו חוסן נפשי, לא להדחיק ומנגד לא להתרסק. זה איתי ולצידי כמעט בכל יום ויום.
עברו כבר עשר שנים מאז אותה מלחמה. החיים זורמים ובטוב. אני יכול לומר בוודאות שאני אדם טוב יותר. פחות שיפוטי, יותר מכיל ובעיקר מודע. ברור לי לחלוטין שלכל אחד מבנה אישיותו שונה ולא בהכרח, מה שעבד אצלי יכול לעבוד אצל אחר, וכל אחד חייב ללמוד כיצד לטפל בעצמו.
במהלך השנים מצאתי עצמי בכל מיני סיטואציות מול חברי הקרובים מהצבא וגם מול מעגלים נוספים, מנסה לסייע באתגרים והתמודדויות מתוך החוויה המכוננת שעברתי אני, ובחלק לא קטן מהמקרים ללא הצלחה. בתחילה הייתי מתוסכל, אך הבנתי שאדם יכול לבצע שינוי משמעותי באתגר שהוא נמצא, רק אם הוא ירצה זאת בעצמו ולעצמו.
עשר שנים, איך שהזמן טס. זהו בקצרה, הסיפור שלי מאותה מלחמה, מלחמת לבנון השניה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם