מבט מהאוויר

בסיום מלחמת לבנון השנייה, נוצר הרושם שחיה"א היה היחיד שעמד בציפיות. המסקנות והלקחים מהמלחמה בה חיל האוויר ביצע 19,000 גיחות ב-34 ימי לחימה 

צילום: דו"צ IsraelDefense

מבצע "שלום הגליל" בלבנון, בשנת 1982, היה מבצע ההכרעה האחרון של צה"ל (יש המתארים גם את מבצע "חומת מגן" שהתנהל נגד הפלסטינים בגדה המערבית בשנת 2002 כמבצע הכרעתי. עם זאת, חלקו של חיל האוויר במבצע זה היה שולי). מאז, מדינת ישראל מנהלת בעיקר מבצעי גמול, הרתעה ואכיפה, שתכליתם לשמר את הסטטוס קוו ולייצב את המצב הביטחוני. מציאות זו, יחד עם ההתקדמות הטכנולוגית והמאפיינים התרבותיים של החברה המערבית בעידן הנוכחי, דחפו לדומיננטיות של מאמץ האש בהפעלת הכוח, בעיקר באמצעות חיל האוויר, כך היה גם במלחמת לבנון השנייה.

מ"שכר הולם" ל"שינוי כיוון" 

ב-12 ביולי, 2006, פתח ארגון החיזבאללה במתקפה רחבה, שכללה חטיפת שני חיילים וירי מסיבי על יישובי הצפון. יום לאחר מכן הוכנה ואושרה בחופזה תוכנית מטכ"לית למערכה בלבנון בשם "שכר הולם". היא עודכנה לאורך המערכה, ושמה שונה מאוחר יותר ל-"שינוי כיוון", אולם המסגרת האסטרטגית שלה נשארה דומה. התוכנית שהופצה, התבססה על תוכנית מגירה בשם "שוברת הקרח" אשר המאמץ העיקרי בה נשען על הפעלת הכוח האווירי. משלל המסמכים והעדויות, המפורסם שבהם הוא דו"ח ועדת וינוגרד, ניתן לסכם את יעדי ישראל למערכה באופן הבא: שינוי המציאות הביטחונית והסרת איום הטרור של חיזבאללה מלבנון כלפי מדינת ישראל באמצעות עיצוב כללי משחק חדשים ושינוי מאזן ההרתעה מול חיזבאללה, צמצום חופש הפעולה של חיזבאללה, פגיעה משמעותית ביכולותיו ובמעמדו, העמקת ההרתעה האזורית באמצעות המחשת מחיר התוקפנות כנגד ישראל, הנעת לבנון למימוש ריבונותה על כל לבנון והפעלת ריסונים על חיזבאללה. כולל הסרת מוצבי חיזבאללה לאורך הגבול ופריסת צבא לבנון בדרום לבנון. מעורבות בינלאומית לאכיפת החלטות האו"ם ומנגנון הפסקת אש (על בסיס החלטה 1559) ויצירת תנאים להשבת החטופים. 

למערכה נקבעו מספר אילוצים ותנאים מגבילים שעיקרם: מזעור נפגעים בקרב הכוחות הלוחמים; הימנעות ממלחמה רחבה בלבנון ועם סוריה בפרט; אי-נוכחות ישראלית בלבנון בסיום העימות; שמירת הלגיטימציה הבינלאומית לישראל; ושמירת הלגיטימציה הפנים-ישראלית.

הרעיון המערכתי של צה"ל למערכה התבסס על פעולה מיידית, בעוצמה החורגת ממסגרת הציפיות, לפגיעה ישירה בחיזבאללה (מתחילת המערכה, הדרג המדיני אסר על צה"ל לפגוע באופן מכוון בתשתיות מדינת לבנון). הכוונה הייתה לייצר לחץ מתגבר על ממשלת לבנון לממש את אחריותה לריסון חיזבאללה ולרתימת גורמים בינ"ל למימוש הסדר יציב בלבנון. זאת, תוך מוכנות למערכה רחבה ומתמשכת והיערכות לספיגה בעורף. 

550 גיחות ביממה

מהלך הפתיחה היה מאמץ אווירי מרוכז שיועד לייצר "הלם ומורא" (shock & awe) על מנת להסיר את האיום האסטרטגי של חיזבאללה ולהבהיר את השינוי במדיניות של ישראל. מהלך זה, שכוון בעיקר כנגד מערך הרקטות לטווח ארוך ובינוני של הארגון, הפתיע בעוצמתו, בתזמונו, בהיקפו, בקצבו ובדיוקו. בהמשך ביצע חיל האוויר מגוון רחב של משימות כגון תקיפת מערך הפו"ש והתשתיות של הארגון כולל סמליו ברובע הדאחייה, שיבוש פעולת שיירות לוגיסטיות, ניסיונות ציד ושיבוש שיגורי רק"ק קצר טווח. בנוסף, חיה"א השתלב במהלך היבשתי, שעיקרו היה תמרון קרקעי מצומצם בצורת "פשיטות", בבצעו משימות סיוע קרב באמצעות מטוסי ומסוקי קרב, משימות אספקה בהיטס וחילוץ נפגעים. בנוסף לאיסוף מודיעין, חיה"א ביצע גם משימות שהשפעתן עקיפה, כגון מבצעי הסברה ותעמולה שעניינם היה, בין השאר, אזהרת האוכלוסייה והנעת השיעים מדרום לצפון, וכן סגר אווירי וימי. יש לציין כי חיל האוויר נדרש לראשונה להיערך למשימת הסגר האווירי, מושג שהיבטיו המשפטיים והמבצעיים לא היו מבוררים דיים להבדיל ממשימת הסגר הימי המוכרת. היקף הפעולה של חיה"א היה חסר תקדים בהשוואה למלחמות ישראל בעבר. ב-34 ימי הלחימה בוצעו כ-19,000 גיחות, בממוצע כ-550 גיחות ביממה, יותר ממחציתן על ידי מטוסי קרב. עיקר התקיפות בוצעו כנגד מטרות נייחות, מיעוטן כסיוע למאמץ הקרקעי. שעות טיסה רבות יועדו למשימות איסוף. 36% מכלל החימוש שהוטל היה חימוש מדויק. 

"קבלן ההפצצות של צה"ל"

חיה"א איבד במהלך המערכה 8 כלי טייס: מטוס F-16 שננטש בהמראה; 2 מסוקי אפאצ"י שהתנגשו האחד בשני במהלך המתנה מעל שטח ישראל; מסוק אפאצ"י-לונגבאו שהתפרק באוויר מעל ישראל עקב כשל טכני; מסוק יסעור (CH-53) שהופל מטיל נ"ט; 3 מל"טים שהתרסקו מכשלים טכניים וטעות מפעיל. 

בסיום המערכה, במידה רבה נוצר הרושם שחיה"א היה היחיד שעמד בציפיות הנדרשות. ועדת וינוגרד קבעה כי לחיה"א היו הישגים מרשימים ביותר ושהוא הציג יכולות יוצאות דופן במלחמה. עם זאת, הוועדה הדגישה כי חיה"א הצטיין במיוחד בביצוע המשימות המתוכננות מראש. עיקר הביקורת שהופנתה כלפיו הייתה ברמה האסטרטגית-מערכתית. הועדה הגדירה זאת כ"חולשה בחשיבה אסטרטגית". בשנת 2006 חיה"א עדיין לא פיתח תפיסת תפקוד של מערכת, בעלת חשיבה אסטרטגית רחבה ויכולת לתכנון ארוך טווח. חיה"א לא הצליח להשתחרר מתפקוד "כקבלן ההפצצות של צה"ל". 

מבצע "משקל סגולי" בפתיחת המלחמה אכן הביא לידי ביטוי את הגמישות והיכולת הגבוהה של חיה"א לרכז כוח במהירות לשם התקפה עוצמתית ומפתיעה על בסיס מודיעין איכותי. מבצע זה, שדמה במידה מסוימת למבצע "מוקד" בפתיחת מלחמת ששת הימים, סייע לעצב את תבנית הפעולה שתלווה את צה"ל בשנים הקרובות. תבנית לא רשמית זו כוללת מכת פתיחה עוצמתית ומפתיעה היוצרת אפקט של הלם אצל האויב. אולם, הבעיה המרכזית בתכנון המערכה בצה"ל ובחיה"א בפרט, שהאפקט שנוצר במהלומת הפתיחה לא נוצל למאמץ אופרטיבי מלווה או למינוף מדיני לשם מימוש מנגנון סיום אפשרי. 

נושא שיתוף הפעולה והשילוביות הסתמן כאחד הכשלים המרכזיים בהפעלת הכוח במערכה זו. לפני המערכה, חיה"א לא נפגש לדיוני חשיבה ותכנון מעמיקים עם המטכ"ל ועם פיקוד הצפון. במהלך המערכה בלבנון, כל זרוע ביצעה את משימותיה כמעט באופן עצמאי. המשימות תוכננו בנפרד ואפשרויות הפעולה המשולבת של מסייע ומסתייע כמעט ולא מוצו.

אחת המשימות שלא תוכננה ולא בוצעה באופן מספק הייתה רכישת מטרות ו"צייד" במהלך הלחימה. למרות שבסיום הלחימה נרשמו למשימה זו הישגים גבוהים יחסית למצופה. מה שתרם רבות לביצוע משימה זו הייתה ההפעלה המסיבית של מערך הכטב"מ של חיה"א. מלחמה זו המחישה את החשיבות והמרכזיות של הפלטפורמה הבלתי מאוישת במערכה עצמה כנגד ישויות לא-מדינתיות, על אף שבמקור היא נועדה לעימותים הבין-מדינתיים. 

פס ייצור של פעולות

חיה"א פעל לאורך המלחמה במאפיינים של פס ייצור תעשייתי. גורמי המודיעין אספו וסיווגו מטרות רבות ככל האפשר ועיבדו אותן לסדרת תקיפות מהאוויר. כלי הטייס התוקפים נשלטו ממרכזי שליטה בפיקוד צפון ובתל-אביב. מרחב ההחלטה של הטייסים היה מצומצם ביותר. תוצאות התקיפות נאספו ועובדו בחופזה. מושגי המפתח של הפעילות הזאת הם מודיעין למטרות, יעילות, דיוק, מהירות ובעיקר "הספקים". נראה שבחיה"א הישראלי, החל ממלחמת לבנון השנייה, "הספקי תקיפות" הפך לערך המרכזי לתכנון ולמדד עיקרי להערכת ההישג. הכמות של המטרות הנתקפות הייתה היעד להשקעת משאבי האיסוף והביצוע וזאת על חשבון האיכות של המטרות.

נושא נוסף בו נרשמה נסיגה בהפעלת הכוח האווירי היה בתחום הסיוע הקרוב. זהירות היתר והגבלת גובה מזערי של 12,000 רגל, הקשו מאוד על יכולת הביצוע של הטייסים, על זיהוי המטרות ועל מידת דבקותם במשימות. הצל"שים לאנשי האוויר במערכה ניתנו בעיקר לטייסי מסוקים שהתווכחו עם הפקודות המגבילות וביצעו משימות של חילוץ נפגעים תחת אש.

בניתוח אסטרטגי רחב יותר של המערכה, היו שטענו, כי בתחום ההרתעה טמון הכישלון המרכזי של ישראל במלחמה זו (כמו למשל בספר "מלחמת הטילים הראשונה בין ישראל-לחיזבאללה" של י. בן ישראל). מנגד, אחרים טענו כי ישראל דווקא ביססה את הרתעתה כלפי אויביה ומול חיזבאללה בפרט (E. N. Luttwak, "Misreading the Lebanon War", 2006) טענה זו נשענה בעיקר על הודאתו של נסראללה כי לא היה פועל נגד ישראל אילולא ידע כי היא תגיב באופן בו הגיבה, ובאופן כללי על עצם שבירת כללי המשחק על ידי ישראל שהגיבה באש עוצמתית (יש אף אומרים כי לא פרופורציונאלית), ובפתיחת מאמץ מתמרן קרקעי גדול לקראת סוף הלחימה.

צה"ל שינה את המציאות בה הוא "מכיל" אירועים ויצא למערכה כוללת בעקבות התקפה של חיזבאללה. בכך ישראל הוכיחה כי היא מוכנה לסכן את חייליה ואזרחיה ולהשקיע משאבים רבים כתגובה להתקפה עליה, גם אם אינה נתפסת כאיום קיומי ממשי למדינה. מערכה זו דחפה את ישראל לאמץ תפיסה של אי מוכנות לספיגה ואיפוק, ונוצרה מוכנות מוראלית ופיזית לכך שבפעם הבאה התגובה תהיה חמורה ועוצמתית אף יותר (מסר שהתעצם מאוחר יותר ברצועת עזה במבצע "עופרת יצוקה"). למעשה, המערכה הישראלית פירקה את ההיגיון האסטרטגי של חיזבאללה שראה ביכולות האש שלו גורם המרתיע את ישראל. ברם, צה"ל לא הצליח להפסיק את ירי הרקטות קצרות הטווח אשר המשיך עד לסוף המלחמה מבלי שלתקיפות האוויריות הייתה השפעה כלשהי עליו. במהלך המלחמה חיזבאללה שיגר כ-4000 רקטות לשטח ישראל. 

השגרה בצפון ישראל ולאורך הגבול הלבנוני השתנתה באופן ממשי מאז המערכה בקיץ 2006. חרף ההבנה שהמציאות השקטה הינה נפיצה, פרק הזמן שעבר ללא פיגועים יזומים משמעותיים של חיזבאללה, הינו בגדר תופעה חסרת תקדים. עדיין, בקרב רבים בישראל המלחמה נתפסה כ"הזדמנות שהוחמצה". בקרב הציבור הייתה תחושה חזקה של אכזבה ותסכול מהישגי המערכה ומהאופן שהקברניטים הכינו את המדינה למלחמה והאופן בו ניהלו את המלחמה עצמה. לרבים הייתה זו הדגמה, לעתים מאכזבת, למגבלות העוצמה הצבאית בכלל והעוצמה האווירית בפרט.

באופן כללי, מלחמת לבנון שימשה לצה"ל ולחיה"א כפעמון אזהרה לפערים הקיימים אצלם. בין היתר, הובהר הצורך והקושי בפגיעה מקדימה ורחבה בהנהגת האויב, התחדד הצורך לפיתוח מענה לאתגר איום רק"ק קצר הטווח כמו גם ללחימה באזורים צפופי אוכלוסייה, צפופי צמחיה ובממד התת-קרקעי. ?

השתתף בהכנת הכתבה: ד"ר רפאל רודניק. 

 מאמר זה הוא חלק ממחקר מקיף של מכון פישר למחקר אסטרטגי אוויר וחלל בנושא "חיל האוויר הישראלי והעימותים האסימטריים". המחקר המלא עתיד לצאת לאור בתחילת שנת 2017 במסגרת פרויקט שעניינו "תפקיד הכוח האווירי במערכות המודרניות" בהוצאת U.S. Naval Institute Press.