השנאה לנתניהו: ניסוי בפסיכולוגיה פוליטית
ניסיונות השמאל לפגוע בנתניהו דרך יוני ז"ל מזכירים ניסוי בפסיכולוגיה פוליטית. הכעס הכי גדול שלהם הוא על האופן שבו ביבי מנצח בכל קרב. ודווקא שונאיו הם המודאגים מרמת השנאה בימין
מילים אחרונות יכולות להיות משעשעות ביותר כל עוד הן לא המילים האחרונות שלך, כי אז האלמנט הקומי קצת נשחק נוכח האירוע המעציב. יש שיאמרו שמילים אחרונות יש בהן כדי להעיד על אופיו של אדם, ויש שיגחכו ויאמרו 'שטויות, חשיבותן רק כקוריוז'. ג'יימס פרנץ' למשל, רוצח שנידון למוות, נכנס לפנתיאון כשאמר ביושבו על הכיסא החשמלי בכלא באוהיו 1966, רגע לפני שטיגנו אותו: "אני יודע מה תהיה כותרת מעולה מחר בעיתונים, פרנץ' פרייז".
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- הציבור מתמודד עם הטרור בגבורה, ההנהגה כושלת
- אסף הראל, בוא תשמע מה לא לגטימי
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
להבדיל, מילותיו האחרונות של לודוויג ואן בטהובן שנויות במחלוקת. המיתוס מספר כי המלחין הגאון נפח את נשמתו לא לפני שלחש, בלטינית כמובן: "תשואות חברים, הקומדיה הסתיימה". גרסה שנייה טוענת שלודוויג ואן, שכידוע היה חרש כמו בלטה, הניף אגרוף לעבר השמים ואמר: "אני אשמע בגן עדן". אבל רוב החוקרים מסכימים שבטהובן דווקא סיים את הסימפוניה במילים: "חבל, חבל... מאוחר מדי". את זה הוא אמר אחרי שראה תריסר בקבוקי יין ששלח אליו המו"ל שלו.
בהתחשב בעובדה שבטהובן היה קמצן ידוע לשמצה, הראיות הנסיבתיות תומכות בגרסה השלישית. אגב קמצנות, במשפחתי מתרוצצת אגדה על אחד מאבות המשפחה שהזדמן לכרך הגדול ועלה על מונית או על כרכרה. בתום הנסיעה, הפלא ופלא, הוא דחף לכיס הפנימי של מעיל הנהג חבילה מרשרשת ואמר בחיוך "שתה משהו, עליי". הנהג היה מבסוט ומתוך נימוס בדק את תכולת הכיס רק כשהנדיב הידוע התרחק. הוא מצא שם שקיק תה. ויש כמובן את הקוליים. המפרי בוגרט למשל, שסיים ב"לא הייתי צריך להחליף את הוויסקי במרטיני".
אני מאמין ומקווה שאנחנו רחוקים מהסוף, אבל אני חושב שאני יודע מה יהיו המילים האחרונות של המדינה שלנו, אם היה דבר כזה מילים אחרונות של מדינות: "יהיה בסדר".
למה מילים אחרונות? כי השבוע עמדתי בפקק על איילון ובהיתי מוקסם בפועלים תלויים בין שמיים לארץ מצמידים לוחות זכוכית לשלד של אחד המגדלים הקמים אי שם על גדות האיילון ומדגדגים את א־לוהים. וואו. מפחיד. כל הזכוכית הזאת, כל הגובה הזה. מיומנות בסיכון פסיכי.
ואז נזכרתי בסיפור על עורך דין מטורונטו בשם גארי הוי, שרצה להוכיח שחלונות הזכוכית במגדלים הם בלתי שבירים ושליקום יש חוש הומור. הפרקליט המלומד ביקש להוכיח את התיאוריה שלו באמצעות הטחת גופו בזכוכית הבלתי שבירה. הוא עף החוצה, צלל 24 קומות עד שנמרח על האספלט כמו שק תפוחי אדמה. ומת. ברור שמת. כל זאת לעיני המתמחים המבועתים שלו.
מה שמדהים בסיפור זה שהחלון נכנע רק בניסיון השני. לא הספיק לו פעם אחת, פעמיים הוא הטיח את עצמו בחלון. מה שעוד יותר מדהים הוא שהזכוכית בכלל לא נשברה, מסגרת החלון יצאה מהמקום והתעופפה לה יחד עם גארי. במובן מסוים עו"ד גארי הוי הוכיח את טענתו. די ברור מה היו המילים האחרונות שלו למתמחים: "בואו תראו שהזכוכית לא שבירה". הפקק השתחרר והרהרתי לי שאולי עם כל השנאה בתוכנו (אל תטעו, כולנו בעסק, אבל אני בפירוש רואה בשמאל דומיננטיות יתר. מתוך כוונת מכוון ואי קבלת תוצאות הבחירות) והעבר שלנו אנחנו לא מנסים את התיאוריה של הוי על עצמנו.
כתבתי כבר השבוע באתר על הניסיונות המגעילים לפגוע בביבי דרך יוני ז"ל. אבל אחרי מנות הטרלול השבועיות (אתם יודעים, אפריקה, הוצאות טיסה וכו') אני בסוג של היי. אאוריקה. תארו לעצמכם ניסוי בחוג לפסיכולוגיה שהמצאנו עכשיו. המרצה מבקש להדגים שלושה מצבי כעס. הוא נוטל טלפון נייד, מחייג מספר אקראי ומבקש את משה. "מצטער, טעות", עונה קול בצד השני. המרצה נוטל נייד אחר, מחייג שוב לאותו מספר ושואל בשנית: "משה בבית?", "טעות", משיב הבחור ומנתק בכעס. המרצה מסביר לסטודנטים: "מצב ראשון, הבחור חש כעס אבל בשליטה".
בחיוג השלישי, כשהמרצה מבקש את משה עונים לו: "תגיד, מה אתה מפגר? אין כאן משה". המרצה מסביר לסטודנטים: "זהו מצב הכעס השני. הבחור מאבד את שלוות רוחו". המרצה לוקח נייד רביעי ומבקש את משה. מהמכשיר בוקעות צווחות וקללות. המרצה מרוצה, מבהיר: "ראינו כעת כיצד אדם אקראי לא שולט ברוחו ומגיב בזעם לא רציונלי. זהו מצב הכעס השלישי". אחד הסטודנטים מעיר: "יש עוד מצב כעס שלא הזכרת". המרצה המופתע מזמין אותו להדגים. הסטודנט מתקשר למספר: "שלום, זה משה, מישהו חיפש אותי?"
מספר ארבע זה הג'ננה שלהם על ביבי והימין. האופן שבו ביבי יוצא מכל קרב מנצח, מרוט וחבול אבל מנצח, מטריף אותם. זה ממש ניסוי בפסיכולוגיה פוליטית. ומה שמדהים הוא שאותם אנשים שהשנאה נוטפת מזוקקת מכל מילה שלהם על ביבי, מודאגים מרמת השנאה בימין.
ונסיים במשהו על הרודנות של הנאורות. בשל "רגישות ציבורית" החליטו ב'הוט' לבטל קטע בהשתתפות חנן גולדבלט מהתוכנית 'פוליאקובים' שבה הוא מספר על חברו פולי. כן, גולדבלט הורשע באונס ושילם את חובו לחברה במלואו, אבל הוא לא עומד בסטנדרטים המוסריים הנעלים של הטלוויזיה בישראל. להבדיל, מ"פ בשריון נידון לשבעה ימי מאסר בגלל ש'הצל' ארגן לחייליו "על האש" בבריכה ציבורית.
בגרמניה, סלין גורן, דוברת תנועת השמאל 'סוליד' שנאנסה על ידי שלושה מהגרים מוסלמים, הודתה שהסתירה את זהות תוקפיה מהמשטרה כדי לא לעודד גזענות.
ועל כך כבר אמר ג'ורג' אורוול: "אחת התופעות המוזרות של ימינו היא 'הליברל המומר'. מעבר לטענה המרקסיסטית המוכרת ש'חירות בורגנית' היא אשליה, יש כעת נטייה רווחת לטעון שאפשר להגן על הדמוקרטיה רק בשיטות טוטליטריות. אם אוהבים דמוקרטיה, אומר הטיעון, חייבים למחוץ את אויביה, לא משנה באילו אמצעים. ומי הם אויביה? תמיד נראה שהם לא רק אלה המתקיפים אותה בגלוי ובמכוון, אלא אלה ש'באופן אובייקטיבי' מסכנים אותה בכך שהם מפיצים דוקטרינות מוטעות.
"במילים אחרות, ההגנה על הדמוקרטיה כרוכה בחיסול כל עצמאות מחשבתית. בטיעון הזה השתמשו, למשל, כדי להצדיק את הטיהורים ברוסיה. הרוסופילים הנלהבים ביותר בקושי האמינו שכל הקורבנות היו אשמים בכל הדברים שהואשמו בהם: אבל בכך שאחזו בדעות של כפירה הם 'באופן אובייקטיבי' פגעו במשטר, ולפיכך היה מוצדק בהחלט לא רק לטבוח בהם אלא גם להעטות עליהם חרפה באמצעות האשמות שקריות. באותו טיעון נעשה שימוש כדי להצדיק את השקרים המכוונים בהחלט שהופיעו בעיתוני השמאל על הטרוצקיסטים ועל מיעוטים אחרים במחנה הרפובליקני במלחמת האזרחים בספרד".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם