באנגליה כמו בישראל, נמאס לעם מהאליטות
באירופה, כמו בישראל, שכבה דקה של ביורוקרטים מתיימרת לדעת טוב יותר מכולם ולנהל את החברה מלמעלה. לבריטים נמאס מהכישלונות המהדהדים של החבורה הזאת
ההצבעה על יציאת בריטניה מהאיחוד האירופי היא המהלך הדרמטי ביותר עד עכשיו במרד השוטף את העולם המערבי נגד האליטות. בישראל המרד הזה מתנהל באופן שקשה לפעמים לדעת אם הוא מתמשך או מתרחש, מלחש או מתפקשש. העם הבריטי כאילו אמר: ביקשתם את דעתנו על האליטה המנהלת את האיחוד האירופי ועל תפקוד ממשלת בריטניה ביחס אליה? אז הנה התוצאות. אתם מקבלים ציון גרוע. מה יכול להיות יותר דמוקרטי מזה.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- אסתי נטמנה וכולנו הפכנו לסגנים של אלוהים
- הבגידה של דאעש, בן הטיפוחים של טורקיה
- עונת המלפפונים: כך הפכתי למתנחלת אלימה
-כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אותה אליטה ביורוקרטית־אינטלקטואלית שחולשת על פרויקט האיחוד האירופי, הפסיקה במשך השנים לספור את האנשים, את האזרחים. זה קורה לא רק באירופה. גם באמריקה, ובמידה רבה גם בישראל. הכול בנוי ומנוהל מלמעלה, לפי איזו תוכנית, והיחס לאנשים הוא כמו למניות. אבל בני אדם מתנהגים בניגוד למה שמצופה מטפסים, מניות או אגרות חוב, והם מסוגלים להביע את דעתם, למורת רוחם של המנהלים. מי יודע מי זה דונלד טוסק? מאיפה באה פדריקה מוגריני? מי אלה הנציבים האירופים שצצים מכל עבר, ואיך בדיוק נבחרו?
מכיוון שהבוחרים הבריטים התנהגו שלא כמו שמצופה מסדרות מניות, חוזרים לנוסחה השגורה בתקשורת. הטענה עכשיו היא שהתנהלה תעמולת הפחדה מצד תומכי ה"לצאת, לעזוב". לא פחד היה כאן, אלא הבעת אי־אמון בהנהגת האיחוד האירופי בשמונה השנים האחרונות, וכן בהנהגתו של נשיא ארה"ב. הקנצלרית המרקלית, יחד עם מזכ"ל רוסיה ולדימיר פוטין ומזכ"ל האו"ם במשרה קבועה שהוא גם נשיא ארה"ב במשרה חלקית, ברק אובמה, הם אלו שניהלו את ההפחדה. אזרחי בריטניה רק הגיבו, ולא רק הם.
השלישייה הזו תרמה, כל אחד בתורו, לערעור היציבות באירופה בצורה שלא זכורה מאז המתיחות ביחסי המעצמות בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת. כזכור, בעקבות ההתערבות הרוסית באוקראינה וסיפוח קרים, החלו דיבורים על חידוש המלחמה הקרה. היחיד שהתעלם והכחיש היה אובמה. אבל אם מדברים ברצינות על אתגר רוסי, ואם מזכירת המדינה לשעבר והמועמדת לנשיאות היום הילארי קלינטון השוותה בין מהלכי פוטין לאסטרטגיה של היטלר, לא פלא שהבריטים חוזרים להלך רוח צ'רצ'יליאני.
בישראל, אי־האמון של העם באליטות מתבטא באופן אירוני בהמשך שלטונו של בנימין נתניהו. למעשה מתקיימת פה התגוששות ללא הכרעה בין השלטון הדמוקרטי הנבחר ובין שלטון האליטות. אלא שפה הימין מערבב כל מיני מושגים ורעיונות. בישראל יש תופעה סוציולוגית היסטורית של שכבות אוכלוסייה שנוטלות את ההובלה בחברה הישראלית מידיהן של קבוצות חברתיות שתש כוחן. מה שנקרא "ההיסטוריה היא בית קברות לאריסטוקרטיות", כפי שהגדירו הוגים ידועים בעבר. אלה שוקעות כתוצאה מעודף חומרנות ומעודף הומניטריות - ערכים, מצפון וכן הלאה - ומאבדות את יכולת העיכול הנדרשת כדי לשרוד. אז אם יש מי שמתנדב להחליף - "כולם כאן מחליפים ומחליפות" - אז טוב. אם לא, אז יש לנו תהליך שקיעה והתפוררות של ציוויליזציה.
זהו ממד אחד. אבל למעשה, אלה שתופסים עכשיו את ההובלה בישראל הם לא אליטות חדשות. להפך, ה"אליטות החדשות" הן אלה שהציבור בבריטניה, ישראל וארה"ב מורד נגדן. קשה להגדיר את נקודת ההתחלה, אבל בוודאי מאז שנות השישים של המאה הקודמת הולכת ומתגבשת שכבה של מומחים ופקידים, שרואה מתפקידה לנהל את החברה המערבית בערוצים שנראים לה נכונים בדרך לשגשוג ושלום. לקחי מלחמת העולם השנייה, הרי הדברים ידועים. בין השאר מדובר על דיכוי החיוניות הלאומית, שמא תתפרץ במרחץ דמים שנתפס כמלחמת אזרחים אירופית.
בדור האחרון הופר האיזון בין הכוחות. הפקידים והמומחים נועדו לשרת ממשלה נבחרת; ואילו היום, הביורוקרטיה באיחוד האירופי אך גם בכל מדינה ומדינה, רואה עצמה כנושאת דגל המדיניות וההנהגה לעבר השלום והשגשוג, ואילו הממשלות הנבחרות נתפסות כרע הכרחי, איזו התפרצות זמנית של שרים שנכנסים למשרדם ועוזבים בתדירות של אחת לשנתיים.
השכבה הזו התגבשה בישראל כתעשייה של מכונים, מומחים ותיירות של יוזמות שלום. היא התפשטה לקצונה בצה"ל, היא השתלטה על האוניברסיטאות, והיא מקבלת רוח גבית, סיוע אידיאולוגי ודבק חברתי מצד כלי התקשורת המרכזיים, ולא רק בישראל. רואים זאת בוועידות ובכינוסים הבלתי נגמרים, שקשה לפעמים לעקוב אחריהם. מתי אחד מתחיל ומתי אחד נגמר. עוד ה־INSS מכנס את כוחותיו, וכבר דוהרת בעקבותיו ועידת 'הארץ' לשלום; לא התאוששנו מכינוס קיסריה, ועוד אלה מדברים ואלה באים בשדות הרצליה. שדות תות נצחיים של מומחים בדרך ומומחים לשעבר, המתחככים במנכ"לים שהיו ושיהיו וביושבי ראש דירקטוריונים ונהנתני הרווארד. עוד גדי שמני מניח את ניירותיו, וכבר עמוס ידלין מגיש את סיכומיו לגבי הסכם ההבנות והסיוע הביטחוני למאה השנים הבאות.
אלה פשוט איים בזרם. והזרם העכור הוא של ביורוקרטיה משפטית, כלכלית ומדינית יודעת כול. לא פלא שבעיני אלה ממשלת ישראל והעם בישראל, כמו גם העם בבריטניה, נתפסים כאסונות אסטרטגיים שפקידי בריסל וחוקרי המכונים בישראל, ובייחוד המכונים העוסקים בשלום ובדמוקרטיה, אינם יכולים להרשות את קיומם. העם הוא איום קיומי לאלה שכופרים בקיומו של איום קיומי. קרי, רמטכ"לים וראשי ממשלה לשעבר.
עכשיו ישנה ארה"ב שהיא סיפור שעוד לא הוכרע, והיא נמצאת בבעיה נוספת. שם, אותה שכבת אליטה המרושתת בתוך עצמה לא רק מנמיכה את התקרה כל הזמן מעל ראשי האזרחים. היא גם מזייפת את המציאות בצורה גלויה מדי, איננה קוראת לדברים בשמם, ואף מכתיבה לשון אורווליאנית שלא מאפשרת לבני אדם לבטא רגש אמיתי. זוהי הרודנות המושגית שמכתיב השמאל הרדיקלי באוניברסיטאות ובמשרדי הממשלה. דונלד טראמפ הוא המורד האולטימטיבי נגד הרודנות הזאת, שגורמת גם למהפכה דמוגרפית בחברה האמריקנית וגם לפגיעה אנושה בערך העליון של חופש הביטוי. לורטה לינץ', התובעת הכללית, מתמחה בהסתרה גלויה של עובדות שאינן עולות בקנה אחד עם הקו המפלגתי שמכתיבים הנשיא אובמה וסגן היועץ לביטחון לאומי בן רודס, ועושי דברם בתקשורת האמריקנית.
אותה רשת של "אליטות חדשות" הייתה מצליחה לבסס את רודנותה, והדמוקרטיה הייתה הופכת לסוג של שעשוע תקופתי של העם, אלמלא כישלונותיה המהדהדים והאסונות שהמיטה על המונים. על הבלתי מוגנים, על הבלתי מוזמנים, על הבלתי נהנים. עלינו.
אקו"ם