הליבידו חזק מה'תקוענס' ומיניות מודחקת סופה להתפרץ
מותה הטראגי של אסתי וינשטיין ז"ל שעזבה את חסידות גור הציף את תקנות הצניעות הנוקשות של הקהילה. בכל מקום שהמין מודחק עד כדי הפיכתו למעשה גועלי ואסור, הוא מסתתר ופורץ בצורות אחרות, ושאיפה קיצונית לאמת עלולה להסתיים בהסתגרות לא בריאה
על פי השמועה ההיסטורית העקשנית, הצארינה קטרינה הגדולה (1796־1762) שברה את מפרקתה ומתה במסגרת הרפתקה מינית. זו הייתה השמצה שמקורה ברכילות אכזרית שנולדה בחצר המלוכה הצרפתית עקב סכסוך מדיני, והתקבלה באהדה בחלקים מרוסיה שלא אהבו את העובדה שקטרינה, מחשובות שליטי רוסיה בכל הזמנים, הייתה במקור נסיכה גרמנית. אין חולק שקטרינה הגדולה אכן החזיקה ברקורד מפואר של חוסר צניעות, אבל מותה בא לה בצורה הרבה יותר פרוזאית: שבץ מוחי כשישבה במקום שבו גם מלכים נצרכים לנקביהם.
רכילות היא לא עוד חולשה אנושית, אלא סחורה עוברת לסוחר. לפעמים היא מופיעה בפנים גלויות, ולפעמים בתחפושת של חדשות או טלוויזיה דוקומנטרית.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- אסתי נטמנה וכולנו הפכנו לסגנים של אלוהים
- הבגידה של דאעש, בן הטיפוחים של טורקיה
- עונת המלפפונים: כך הפכתי למתנחלת אלימה
-כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ישנו מחקר הטוען כי הרכילות ממלאת עבורנו את אותו תפקיד חברתי של פליית כינים אצל קרובינו הקופים. אחרים מציעים תיאוריה האומרת כי רכילות בעת הזו היא סוג של חומר סיכוך לחברה מערבית, לחוצה מאוד ועסוקה בעצמה. רכילות מספרת לנו את האמת על הסטנדרטים המוסריים של החברה שבה אנו חיים, בניגוד לסטנדרטים הרשמיים, ומעודדת אותנו בדרכה הצדקנית והצבועה להתאים עצמנו או להסתכן בהפיכה לאובייקט לרכילות. הרכילות פוגשת את תשוקת האדם הקטן לראות בהשפלת החזקים. רכילות היא ידע, וידע הוא כוח. רכילות משתמשת בידע הכוחני כדי לרכוש תשומת לב והשפעה.
ולפעמים רכילות היא גם צורך פוליטי וסוציולוגי, כמו במקרה הטראגי של אסתי וינשטיין ז"ל. חברי כאח לי, אבישי בן־חיים, עשה מעשה יפה ואצילי כשכתב פוסט שבו הבהיר עד כמה עיוותה התקשורת את הסיפור לא מעט כדי להבאיש את ריחה של היהדות החרדית כולה.
אבל הדיון הפרסונלי פחות חשוב כעת. זוהי הזדמנות לנסות לברר מה מקור החומרות המיניות שעומדות בבסיס התיאולוגיה של חסידות גור וחסידויות אחרות. בין התקנות, ה'תקוענס', בחסידות גור: חסיד לא ילך לצד אשתו ברחוב העיר ולא ישיח עמה בפומבי; לא יקראו אחד לשני בשמם; יש לקצר ככל הניתן ביחסי אישות; איסור על בני הזוג לגעת זה בזה שלא במסגרת קיום יחסים, ועוד כהנה וכהנה.
צריך לומר שההחמרות הנוקשות הן הרחבה לא חסרת ביסוס של הלכות נידה. אלא מאי, נוטים לשכוח את המחלוקת במסכת נדרים. רבי יוחנן בן דהבאי סבור כי יש לקיים יחסים אינטימיים עם האישה כמי שכפאו שד, ואילו ר' יוחנן אומר: "זו דברי יוחנן בן דהבאי, אבל אמרו חכמים: אין הלכה כיוחנן בן דהבאי, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה; משל לבשר הבא מבית הטבח - רצה לאכלו במלח אוכלו, צלי אוכלו, מבושל אוכלו, שלוק אוכלו".
נשאל אם כן, כיצד הפכה האובססיה לצניעות לתו תקן, ואילו התפיסה של ר' יוחנן לכמעט נדירה? כאן יש לשים את האצבע על תנועת החסידות, שבאה כתשובה לבלבול בעקבות תופעת שבתאי צבי, שהוא עצמו תולדה של הקבלה הלוריאנית. חנה ארנדט כבר זיהתה בתנועה השבתאית מעין הטרמה של הציונות. העם היהודי בתקופת שבתאי צבי עבר מהפך תודעתי. יהודים בכל הגלויות התכוננו לעלייה לארץ ישראל. התאסלמותו של הגואל וכישלונה הנורא של משיחיות השקר יצרו הלם נורא ותחושת ייאוש קיומית. גאולה לאומית הפכה לקללה, ובעיני החרדים עד היום. הבעש"ט בא לתקן, ובחסידות הפכו את הגאולה הלאומית לגאולה אישית.
התנועה השבתאית שיחקה גם במיניות. מיניות פרוצה ומסוכנת. וכאן חלקים בחסידות, ובעקבותיה ברמה כזו או אחרת האורתודוקסיה החרדית כולה, נקטו בתנועת מטוטלת הפוכה ויצרו נורמות של מיניות הכבולה בשלל חומרות ואיסורים עד שלילת הגוף הארצי כולו. תיעוב הגוף ממש.
ופה אנו מגיעים לרבי מנחם מנדל מקוצק. לפני עשור, כשהחזרתי את הכיפה לראשי והייתי באורות גבוהים, התאהבתי בדמותו של הקוצקר. יהודי שכל מהותו חקירת אמת ודרישת הא־ל. יהודי שבוחר בעיירה קוצק משום ששם זרקו עליו אבנים. הקוצקר הוא מעין ניטשה הפוך. דמות כריזמטית המציעה רעיון סוחף ובלתי מתפשר, נאמנות אינטלקטואלית לרעיון מופשט. "רק בהמות הולכות באמצע", אמר ר' מנדל, ושלל כל סוג של בורגנות דתית. "אין שלם מלב שבור" סבר, ויצר רומנטיקה של שברון לב ומרה שחורה.
ניטשה - שהרג את א־לוהים והגה בדרכו הפיוטית הנהדרת את רעיון המוסר העל־אנושי, שברא את האדם העליון, שבז לחולשה ולרגש הרחמים כלפי חלשים - היה בעצמו אדם חלש ואומלל, חולה בעגבת ומוכה בייסורי אהבה לא ממומשת, וסופו שמת בטירוף נפש, מזיל קצף משוגעים מפיו לאחר אשפוז בן שנה במוסד לחולי נפש.
בדרישתו אחר האמת הבלתי מתפשרת של עבודת הא־ל, סחף אחריו הקוצקר חסידים שנטשו את ביתם והסתובבו עם בלויי סחבות כשעלה כרוב מכסה את ראשם. בסופו של דבר הוא הסתגר בחדרו במשך עשרים שנה עד מותו. דמות ספרותית מרתקת, אבל בטח לא מודל נורמלי לחיקוי של היהדות המקדשת את החול וחיה בתוך העולם הזה.
חמור מכך, כפי שהדגישה ד"ר נאווה וסרמן בעבודת הדוקטורט שלה, הרבי מקוצק טען כי האהבה לא־ל עומדת בסתירה לאהבה לאישה, ומכיוון שכך יש תחרות בין הרוחניות למיניות ולכן יש להדחיק את המיניות. חסידות גור היא ממשיכת הקוצקר. הרי"מ היה תלמידו המובהק. משם אנו באים.
כל המנהגים החריגים בתחום המיני בחסידות גור מתקשרים במושג ה'קדושה' במובן של פרישות, התבדלות והתרחקות מתוכן וממעשה מיניים. הרעיון המרכזי של חברת הקדושה תובע התרחקות מעבר לשורת הדין ההלכתית מכל מה שעלול לעורר את היצר המיני. מדובר בהתרחקות יתרה מן הדבר האסור לא רק כדי לא להיכשל בו אלא כדי להתמקם בעמדה רחוקה מן החטא, ולהימנע בדרך זו ולו מהשפעה מזערית של היסוד המיני. אובססיה על אובססיה, חומרה על חומרה.
היהדות מראשיתה קידשה את החול, קידשה את יחסי המין בין איש לאישה בחופה וקידושין. החומר והרוח אינם נפרדים. תפיסה חסידית הרואה בעצם המיניות בין איש לאשתו מדרון חלקלק, דומה יותר לנצרות הרואה את תאוות הבשר כחטא הקדמון. בשעה שר' יוחנן וחכמים הציעו תפיסה פתוחה של חיי המין בנישואים, הנצרות הבראשיתית - כנראה בהשפעות גנוסטיות - הציעה רעיון דואלי: גוף חוטא ונפש טהורה. אוריגנס (185־233), אחת הדמויות החשובות בנצרות הקדומה, סירס את עצמו. הנזירים התנזרו ממין, כוהני הדת בנצרות הקתולית אינם מתחתנים. את התוצאה של הדיכוטומיה בלתי אפשרית הזו שילמו נערי מקהלה.
ואין לטעות: בכל מקום שהמין מודחק עד כדי הפיכתו למעשה גועלי ואסור, הוא מסתתר ופורץ בצורות אחרות. הליבידו חזק מתקנות כאלו ואחרות.
אקו"ם