צה"ל ממרק את מצפונו? בואו ניזכר ב'אלטלנה'
בימים אלה, כשהצבא ממרק את מצפונו על גבו של חייל טיפש וגנרלים מדברים על ערכים, צריך להזכיר את אחד הרגעים האפלים בתולדות הציונות: הטבעת 'אלטלנה'
אני בספק כמה מכם שמעו את השם יוסף אקסן. הוא היה גיבור, אבל גיבור שהועלם מספרי היסטוריה. אקסן היה התותחן הראשון שהתבקש לירות על 'אלטלנה'. הוא סירב והצהיר שהוא מוכן להישפט ואף להיות מוצא להורג, משום שזה יהיה הדבר הטוב ביותר שיעשה בחייו.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- הכחשת פרשת חטופי תימן: הגיע הזמם לתקן את המחדל
- שוברים שתיקה, מתנחלים הרעילו בארות? תוכיחו
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
חלפו 68 שנה, ואימא שלי שהייתה אז פעוטה בת שנתיים זוכרת במעורפל ספינת רפאים שרופה ושחורה מיטלטלת על השרטון. שטה לשום מקום מול חוף פרישמן. הפיח מכתים את לובן קצף הגלים. אלטלנה.
"ואני בתוך כל ההמון הגדול, למטה, על שפת הים עמדתי, ויחד עמם במו עיניי ראיתי בחורי ישראל קופצים ממכוניות גדולות וכובעי פלדה על ראשיהם, ומקלעים דרוכים בידיהם והם חמושים מכף רגל ועד ראש והם שניים־שניים, שלושה, עשרות, מאות רבות - רצים לירות ביהודים. ואיני יודע עוד למה לי עיניים, אם כזאת הן רואות. ובין הבתים עברתי, ועל הגגות והגזוזטראות פלוגות ישראל, ולמטה בים, על תורן האונייה ועל סיפונה, יהודים עומדים ומניפים דגל לבן וזועקים אל תירו" ("ידינו שפכו", מאמר מערכת מאת עזריאל קרליבך, עורכו הראשון של 'מעריב', ט"ז בסיוון תש"ח).
הפצע הרוחש של אלטלנה הוא גלד מוגלתי חי. הספינה רובצת בינינו שנות דור, תקועה, שבורה על שרטון תת־המודע. טראומה לא פחותה מזו של רצח רבין, רק שלא אנחנו כתבנו את ספרי ההיסטוריה. כולנו היינו שם, כל אחד יודע אינטואיטיבית באיזה צד. על האונייה המדממת המניפה דגל לבן בעוד אש ניתכת על הניצולים, או במטה הפלמ"ח הממטיר אש תופת. 16 אנשי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל נהרגו שם.
אלטלנה קושרת בגורל אחד, עקוב מדם, את דור המייסדים: בן־גוריון, בגין, גלילי, אלון ורבין. ככל שאני מתבגר ומתגבר על דעה קדומה, ומבין את גדולתו של דוד בן־גוריון, איש עצום, דמות תנ"כית ממש, הלב רותח. אני משוכנע כי באלטלנה גבר עליו יצרו. במקום שהיה צריך להיות איש, בן־גוריון ביקש למחוץ, לחסל את מתנגדיו הפוליטיים. הוא לא שמר לבגין את זכות הכניעה בכבוד. בן־גוריון רצה עימות.
וראו את האבסורד. מהבית האדום, מטה הפלמ"ח ברחוב הירקון, גוף מחתרתי עצמאי בתוך צה"ל הממלכתי ובפועל ארגון בעל זהות פוליטית מובחנת (מפ"ם ואחדות העבודה), ירו על ספינת הפורשים.
בימים אלו, כשגנרלים מדברים על ערכים ועל זיכרון מזמנים אפלים, צריך להזכיר מה קרה כאן לפני 68 שנה. גם אם נקבל בכאב ובזעם את הטבעת הספינה, אי אפשר להבין את הטבח בניצולים. העובדה שאלטלנה לא הפכה לכתם שחור בתולדות הציונות, בעיקר בזכות היסטוריונים מטעם, לא מכסה את הפשע. הירי לעבר מי שהרימו דגל לבן הוא חרפה. בימים אלו, כשצה"ל ממרק את מצפונו על גבו של חייל טיפש, הגיעה השעה להכיר באחד הרגעים האפלים של הציונות.
חיליק שפירא, לוחם אצ"ל בן 16 שעלה לאונייה פצוע לאחר קרבות יפו שבהם השתתף, סיפר לי כיצד לאחר שהניפו דגלים לבנים וקפצו מהסיפון הבוער ירו עליהם אנשי פלמ"ח כשהם במים. לידו שחה מתנדב אמריקני, גוי, שהשתתף בקרבות האוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה. הוא אמר לו: "אפילו היפנים הפסיקו לירות כשהניפו דגלים לבנים". לפי שפירא הסיפור ברור. הם רצו לרצוח את בגין.
בספרו 'אלטלנה' מביא שלמה נקדימון עדויות של מי שהיו שם. ד"ר שלום וייס, רופא ספינת חיל הים 'וג'ווד', השקיף מהסיפון. הוא צפה בתותח פוגע באלטלנה, והבחין בדגל לבן מונף. וייס ראה את אנשי אלטלנה קופצים למים. "למרות זאת האש מהחוץ לא חדלה, אש רובים ומקלעים הפוגעת במטרות חיות".
דוד א' ריקנאטי העיד: "יריות המקלעים היו מכוונות אל האונייה וסביבתה. מעל גשרי הספינה קפצו בזה אחר זה האנשים שהיו עליה. מספר בחורים שהספיקו להגיע לפנינו לחוף התירו את הסירות השטוחות, חסקות. על אף האש שטאטאה את המקום, צלחו בים והעלו את הקופצים מהאונייה על גביהן. היו הרוגים ביניהם, ומספר הפצועים היה רב. לוחם שהחרים 'ברן' ממשמרות ה'הגנה' עלה על הטיילת ופתח באש לעבר מקורות הירי, כדי לרתק אליו את היורים. אחרים רצו ונופפו במטפחות לבנות וצעקו: 'הפסיקו את האש, הפסיקו! יש פה פצועים!' ללא הועיל".
המתנדב ג'רי זלצמן קפץ פצוע לתוך המים. "פצועים ולא־פצועים ששהו במים נורו במשך 15־20 דקות". שני מתנדבים מיחידתו של זלצמן, קצינים לשעבר בצבא הבריטי, אדולף פיינגולד מחיל הצנחנים ופסח מיצקובסקי, פרסמו הודעה אחרי אלטלנה: "אנו, כמפקדי הקבוצה האנגלו־אמריקנית שבאה לארץ להצטרף לצבא היהודי ללא נטיות פוליטיות, וכקצינים לשעבר במלחמת העולם האחרונה, דורשים שתיערך מיד חקירה צבאית לאיתור הקצין האחראי שהורה על אש לעבר אנשים ששחו במים בניסיון להציל את חייהם".
הסופר היהודי ארתור קוסטלר שסיקר את האירועים בישראל, תיאר כיצד צעירים חברי אצ"ל רצו לקראת המכוניות המשוריינות של 'ההגנה', פורמים חולצות וצועקים "ירו בי, אך הניחו להם, לאחינו על האונייה, לחיות!". קוסטלר מתאר "נער אחד פצוע, שמחצית גולגולתו הותזה, התרוצץ סחור סחור על החול כתרנגול כרות ראש".
ועכשיו לרבין. ראשית, רבין לא פיקד על התותח הקדוש. רבין נקלע למקום ופיקד על הפלמ"חניקים במטה הפלמ"ח. כן, בניגוד לכתבה ב'הארץ' שדיברה על מיתוס שקרי, רבין פיקד על הירי בניצולי הספינה. מיד לאחר רצח רבין אמר לי אבי: "על דאטפת אטפוך". ולא, הוא לא תמך חלילה ברצח רבין, אבל הוא לא הופתע. יש בינינו מי שטורחים ומתאמצים להכחיש את מעורבותו של רבין בסיפור אלטלנה.
פרופ' זאב צחור, מי שהיה נשיא מכללת ספיר, טוען שהאשמת רבין באחריות לרצח עולי אלטלנה היא שקר. לפני שנים תקף אותי כמי שמסלף את ההיסטוריה. במאמר שפרסם ב'ידיעות אחרונות' כתב: "אלטלנה היא פרשת פולחן החוזרת ותופסת כותרות אחת לכמה שנים. בפעם הקודמת היא נזכרה בקשר לרצח רבין. חוגים ממחנהו של הרוצח 'גילו' שרבין פיקד על הריגת ניצולי אלטלנה הבוערת שקפצו למים מול חוף תל־אביב, דבר שלא היה ולא נברא. רבין לא היה שותף לשום תפקיד בפרשת אלטלנה". אלא מאי, יצחק רבין מעיד על עצמו בספרו האוטוביוגרפי 'פנקס שירות' כמי שפיקד על כוח הפלמ"ח באלטלנה.
וכך כתב רבין: "האונייה בוערת. קולות של פיצוצי תחמושת בוקעים ממנה. אנשים קופצים מסיפונה לים. אנשי האצ"ל שעל החוף נתקפים היסטריה, צווחים: בגין על האונייה! בגין על האונייה! הצילו את בגין! (...) אש תופת, בעוצמה בלתי רגילה, מכל כלי הנשק, נפתחה לעבר האונייה. משקעי השנאה של אנשי הפלמ"ח וההגנה כלפי הארגונים ומנהיגם מצאו ביטויים בעוצמת האש".
בימים שבהם גנרלים מבלבלים את המוח על ניצני פשיזם, אולי צריך לחטט בפצעים ישנים. להזכיר להם את ההיסטוריה, לגרד את הנוסטלגיה השקרית. לספר כיצד צבא בפיקוד מפלגתי ירה בניצולי ספינה שהניפו
דגל לבן. ערב ההתנתקות הציע עמי אילון אלטלנה שנייה, ומאיר שלו כתב: "רק כלי נשק אחד חסר היום בארסנל הנשק של צה"ל, והוא התותח הקדוש". ב־2010 העמיד האלוף במיל' נעם תיבון את התותח בכניסה לפו"מ, לידו ניצב שלט שעליו דברי בגין: "לא למלחמת אחים". בדיחה רעה. התותח הזה לא קדוש, התותח הזה טמא. בגין היה קדוש.
אקו"ם