לא אותנטי: לוי דברר יותר מידי את "החרדיות"
הסדרה 'חרדיות' הבטיחה הרבה, אבל החמיצה את הנקודה. אחת המסקנות: אי אפשר להביט על החברה החרדית בתור מקשה אחת
בקדימונים למיני-סדרה החדשה של אמנון לוי, 'חרדיות', צפיתי לפני כחודש במסגרת הסדרה הדוקומנטרית שלו 'פנים אמיתיות'. חיכיתי בכיליון עיניים לראות את הפרקים החדשים שיפיק.
בגלל קשרי העבודה והחברות שיש לי עם נשים חרדיות כתוצאה ממגורים בשכונה חצי-חרדית, היו כמה אמירות בקדימונים שמיד דיברו אליי: גם אני סבורה שהחרדיות הן 'סופר וומן', שמלהטטות בין בית, ילדים, משפחה ועבודה, תוך כדי עמידה באמות מידה פרפקציוניסטיות. גם אני חושבת שכל העולם החרדי תלוי על כתפיהן, ומאמינה שאם תתרחש מהפכה בעולם החרדי היא תתחיל מהן.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- יעלון לא יכול לנצח את נתניהו בליכוד
- די לספאם: מתי ח"כ מרגלית יפסיק להטריד אותי?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ניכר בסדרה 'חרדיות' שמאמץ גדול הושקע בתחקיר שבמסגרתו יגיעו העיתונאים לשלל דמויות מעניינות, ושנעשה ניסיון להקיף נושאים מגוונים שתמיד מסקרנים את המתבוננים מבחוץ: מקווה, לידות, אמצעי מניעה, גילוח ראש, אלימות במשפחה, חסד, נשות הטאליבן, קריירה, בישולים, תפקיד האישה במשפחה מול תפקיד הגבר, נישואין ועוד.
''החרדיות''. החמצה גדולה.
צילום: באדיבות ערוץ 10
עם זאת - ואולי פה נעוצה הבעיה - תוך כדי צפייה בסדרה חוויתי תחושת החמצה. ייתכן שמקורה של החמיצות הזו נעוץ בפער שבין הרצון הניכר של יוצרי הסדרה לספק את יצר הסקרנות של הצופים לבין הרצון שלי לצפות במסמך דוקומנטרי עדכני ומהימן – ולא זה מה שראיתי על המסך.
אמנון לוי מלווה את כל הסדרה בפרשנויות ובדברי הסבר בקולו. איכשהו, השימוש בגבר חילוני בעל קול דרמטי להצגת עולמן של נשים חרדיות לא עובד. דברי הפרשנות, שמלווים לעתים במוזיקה דרמטית - כמו למשל בזמן הצגת המרוץ היומי של אסנת בן-שחר, חסידת חב"ד מקריית-מלאכי ואם לעשרה ילדים, שמתחיל בהשכמה ובהכנת כריכים ועבודה כמורה, באיסוף הילדים ממסגרות החינוך והטיפול בהם והכנת ארוחת ערב - מייצרים תחושה של חוסר אמינות.
המוזיקה הזו מזכירה סצנות מ'משימה בלתי אפשרית', ומביעה את רצונם של יוצרי הסדרה להכניס אותנו לעולמה של אסנת ולהסביר לנו בעצם עד כמה הוא בלתי אפשרי. הם מבקשים להתרחק ממצב של צילום תיעודי יבש שמציג את החיים שלה כמו שהם, ולתת לנו הצופים מקום ומרחב לשיפוט, כך שנוכל להחליט בעצמנו מה רמת האומללות או השמחה והדבקות של אסנת. הפרשנויות הללו באות לחפות על קולן הנעדר של הנשים החרדיות בסדרה, שמורגש מאוד.
לוי ליווה את הסדרה במגוון מילים אפוקליפטיות הנוגעות לחיי הנשים החרדיות – "קריסה", "הקרבה", "מהפכה", ועוד. המילים הללו נובעות מתוך השקפת עולמו. במסגרת השיח ה"רב- תרבותי" ששם דגש על חשיבות הקבלה של זהויות תרבותיות שונות, אין לנו, אלה המתבוננים מהצד בחברה החרדית, לגיטימציה להחליט מה טוב לנשים החרדיות ומה לא. הן אלו שאמורות להחליט מה טוב להן, ולהגיד אם הן קורסות ומקריבות את עצמן.
אם יש מהפכה שאכן מתרחשת בעולם החרדי, אם יש נשים חרדיות שמבקרות את צורת החיים שלהן וחושבות שיש צורך בשינוי, בהפחתת העומס והדרישות מן האישה, היה עדיף לשמוע את זה בקולן האותנטי, ולא בקולו של יוצר הסדרה. מצב כזה היה מחולל שינוי בפני עצמו.
בעיניי הסדרה גם החמיצה את ההתייחסות לכל מגזר נפרד בחברה החרדית: ליטאים, חסידים, ספרדים, חוזרים בתשובה ועוד. הכללת כל הנשים בסדרה תחת מטרייה אחת אינה נכונה. יש לכל עולם ניואנסים משלו. בסדרה גם נצפו כמה נשים חרדיות מסגנונות וממקומות שונים, אבל לא היה ייצוג רב לדור הצעיר או לבנות בגילאי עשרים ומעלה שבהן אולי היה ניתן להרגיש באמת את משבי הרוח של השינוי.
יש בסדרה הסברים רבים על אורחות החיים של החברה החרדית: איסור נגיעה לפני החתונה, מצוות טהרה במקווה, איסור שמיעת שירת נשים ועוד. כל אלה הם ציוויים הנוגעים לכלל החברה הדתית ונכונים גם לחברה הדתית-לאומית, ולכן מתחדדת פעם נוספת התחושה שמדובר יותר במסע מציצנות וסקרנות מסביב למנהגים דתיים, ולא במסע אנתרופולוגי מעמיק.
לוי סיפק ייצוג מסוים של נשים, אבל ניתן לומר שלאו דווקא מדובר במדגם מייצג. אולי כאן בעצם נעוץ המפתח לשינוי: העובדה שמדובר בחברה גדולה, בעלת מורכבות ושונות גבוהות, שיש עוד כל כך הרבה סוגים של נשים חרדיות שלא היה להן ביטוי בסדרה 'חרדיות' ושלא ניתן להתייחס לכל החרדים בתור מקשה אחת, מלמדות שעל כל אישה שהביא לוי בסדרה יש עוד לפחות שתיים מסוג אחר, שאליו לא התייחס. ריבוי הגוונים הזה מלמד שלא מדובר רק בחברה אחת, ושאי אפשר להביט עליה בתור מקשה אחת. ואולי התפיסה הזו מלמדת על התמוססות החומות ופתיחת צוהר, חלון ודלת בין "החברה החרדית" לעולם שמסביבה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם