אהיה אשר אהיה: אל תקפיאו את אלוהים
אין אף אומה שחרתה את ההשתנות הדינמית של אלוהים כתקנון הייסוד שלה. זהו תקנון הקובע איך להיות חסר תקנון
"לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי": מה משמעות המילים "על פני"? למוטיב הפנים יש הדגשה נוספת גם בדברי משה בספר דברים, כאשר הוא מזכיר לישראל כ"פנים בפנים דיבר ה' עמכם מתוך האש".גם כאן, ארצה לטעון, הדימוי הוויזואלי הוא המוקד שסביבו צריכה לנוע ההקשבה למילים. ואם כן, הסיבה לכך שהפנים הם אחד האלמנטים החשובים ביותר בהתגלויות סיני, נעוצה ככל הנראה בהבדל העמוק והמשמעותי בין פנים למסכה. שהרי המסכה גם היא הופכת להיות דימוי חשוב למצב האלילי, כאשר בני ישראל פונים לעבודת עגל הזהב ויוצקים אותו כ"עגל מסכה".
כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
ההבדל בין פנים למסכה הוא ההבדל בין עבודת 'אהיה אשר אהיה' לעבודת האלילים. הפנים האנושיות הן דינמיות ומשתנות תמיד, הן בה-בעת שער הכניסה של החושים אל תודעתנו וגופנו, וגם מוקד מבע של רגשותינו ותחושותינו הפנימיים חוצה. הפנים הן משדר דו-כיווני, קולט ופולט ומשתנה תמיד. בפנים אנו נחשפים, מגלים מי אנו ואיך אנו משתנים לאורך הזמן - לפעמים, כתוצאה מהתבוננותם של הקרובים לנו בפנינו שלנו ומהתבוננותנו בהם.
ברגע שאדם מקים חיץ של מסכה בינו לבין פניו של אהיה אשר אהיה, וזאת על ידי הגדרה קפואה כזו או אחרת של אלוהים, הוא הורס בבת אחת את הדינמיות האדירה שמתחוללת ביחסים שבין פני האל ופני האדם. מערכת יחסים שבה השתנותו של כל צד היא הערובה גם להשתנותו של הצד האחר. פניו של אלוהים תלויות בפנים של האדם המתבונן בו ומעיד עליו. כמה יפה בהקשר זה מדרשו של רבי שמעון בר יוחאי התלמודי על הפסוק בישעיה, "'ואתם עדי ואני אל' – אם אתם עדי, אז אני אל ואם אין אתם עדי – כביכול אינני אל".
לפי קריאה זו, בעיית האלילות איננה רק ההגשמה בחומר של האלוהות, או ריבוי האלוהויות בפולחן האלילי, הבעיה של האלילות היא בהיותה מקפיאה את הדמות, מקפיאה את הפנים, ובכך חותרת נגד מהותו העקרונית ביותר של אהיה אשר אהיה – הדינמיות הנצחית שבחירות המוחלטת.
אין כאן איסור לדמיין או לחשוב את אלוהים בכל דרך שנרצה. אתה יכול לדמיין את אלוהים איך שאתה רוצה, אבל אל תהפוך את זה למסכה – למשהו מקובע, כי בכך אתה מסתיר את הפנים, ומחליף בעצם את פני האל במסכה קבועה. שהרי מכאן עד לאבדן חירותו של האדם ויכולתו להשתנות, הדרך כבר קצרה מאוד.
דיבר זה מבקש גם לשנות ולעדכן במקביל את דמות האלוהים הפנימית שבאדם, כאשר האדם עצמו משתנה. זוהי הערובה שהתרבות עם החירות תתקיים, שהיא תהיה דינמית ותתפתח, שהאדם עצמו יהיה דינמי ויתפתח ובמקביל יפתח וישנה את אלוהיו, כאשר שנוי זה גורר אחריו בתהליך ספיראלי את שינוי האדם וחוזר חלילה.
ההקשבה לדברות מכיוון זה, מציירת תקנון חירות עמוק מאוד, שככל הנראה היה חידוש מוחלט בעולם המקראי ובאתגר שבו הוא עומד ומתנשא, אפילו בימינו. אין אף אומה שחרתה את ההשתנות הדינמית של אלוהים כתקנון הייסוד שלה. זהו תקנון הקובע איך להיות חסר תקנון. אני קובע כללים שיגנו עלי מהשעבוד של הכללים, שישחררו אותי ממרותם של דימויים שמעצבים את חיי באופן נוקשה מדי.
הכלל השני בדיבר זה נוגע לצורך של האדם להיעזר בייצוגים קונקרטיים של האלוהות המשתנה תדיר והדינמית, משהו שיוכל להעביר בבירור לילדיו אחריו. משהו שיכלא את הרגע של האור שהתגלה לך. "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה" - כאשר אני יוצר אלוהי תמונה או פסל, אני מונע מהפנים להתגלות מחדש בכל רגע נתון.
הדיבר לא בא ללחום נגד הגשמה של האל - נגד התפישה שאי אפשר לדמיין את אלוהים. להיפך, אפשר לדמיין את אלוהים באינסוף צורות, אך יש להיזהר ולא להפוך את הדימוי למסכה – למקובעת מדי. משום כך, יש אזהרה על הנכחת התגלות בחומר – בחפץ. לחפץ חומרי אין את היכולת להשתנות מתמדת. לכן, הניסיון לכלוא את האינסופי בתוך הסופי יוצר אלוהים מוקפא, וכאשר האלוהים קופא, האדם עצמו קופא. הרעיון המרכזי הוא לשמור על ה'אהיה אשר אהיה', הקפאת הדמות לתוך פסל או תמונה מאבדת את הגמישות של מושג האלוהים.
כאן גם מגיע המקרא לנקמה האלוהית על עבודת אלילים, שבה יש קנאה ופקידת עוון מתמשכת לארבעה דורות: "אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי". מילים קשות, האל מצטייר כמגביל החופש של הבנים בשל חטאי האבות, פוקד עוון אבות על בנים? אבל כיוון שאני לא קורא את הדברות כחוקים, אני גם לא קורא פסוק זה כעונש על הפרת חוק איסור האלילות. לא מדובר בעונש חמור הנשלף ממערכת תורת הגמול המקראית, אלא בסיבה ובתוצאה ישירה בעולם המעשים: "כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי: וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי".
כשתרבות יוצרת מסכה, כשאדם יוצר מסכה, באופן טבעי המסכה הזו עוברת בירושה הלאה גם לילדיו ונכדיו, ומעצבת ומקפיאה את פניהם שלהם. זה עצוב, אבל אין מה לעשות – כולנו נושאים את עוון הורינו. כאשר אנו מסתכלים בכנות על חיינו - נראה שכן, שעם כל חוסר הנעימות שבדבר, כל אדם נושא בקרבו את עוון אבותיו. כאשר ההורים מנחילים דרך מסוימת היא עוברת הלאה אל הדור הבא. אין צורך להיכנס לשאלות של צדק, או מושגים של שכר ועונש - זהו מצב נתון.
דב אלבוים הוא סופר, תלמיד ומורה לתרבות יהודית
הטקסט נכתב במסגרת מיזם 929
אקו"ם