ראשי » חדשות » בארץ

הייתי בפריז וגם ברומא וירושלים יפה יותר

ירושלים של היום היא יפהפייה בינלאומית. ברור שהקוּטרים משמיצים אותה - טור מיוחד של אורי אליצור ז"ל, במלאת שנתיים לפטירתו

הגיע הזמן להתוודות על הסוד שלי: אני מאלה שהיו באופוריה, ועד היום לא יצאו ממנה. אלף שמאלנים נרגזים וארבעים שנות כרסום עקשני לא הצליחו למחוק לי את החיוך מהפנים. קראתי בתשומת לב את כל הזמנים הצהובים, ספגתי ברוב קשב את כל חרון האף הליבוביצ'י והעמוס-עוזי, ונשארתי צוהל.

עוד כותרות ב-nrg:
- מכת מדינה: כל מה שצריך לדעת על פשיעת הרכוש בארץ
- גבאי על מתווה הגז: "הסתירו מידע מהציבור"
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

משהו כנראה דפוק אצלי ללא תקנה. עדיין אני משוכנע שבאותם שישה ימים של 67' נפתח פרק חדש ומואר בתולדות העם היהודי, עדיין אני מתבונן ורואה שכל מה שטוב ויפה ומשגשג ופורח במדינת ישראל של היום, משתלשל ונובע מהניצחון המופלא ההוא. עדיין אני מסוגל בקלות לשחזר את תחושת השחרור מהחנק וההצלה מחורבן המדינה, וחמור מכל: אין בי שום געגוע לירושלים המחולקת של ימי ילדותי.

 

רבים מהילדים ששיחקו כמוני בין הקוצים והגרוטאות שירושלים הייתה משופעת בהם כותבים עליה היום בנוסטלגיה ובגעגועים. אבל אני חושד שאין לזה שום קשר אליה, אלא לעובדה שהם היו אז צעירים ותמימים, והיום הם זקנים ציניים ונרגנים.

האמת היא שירושלים שבה גדלנו הייתה עיירה פרובינציאלית דלה, מלאה שלדי בתים לא גמורים, לא מצליחה להתאושש מהצלקות המכוערות של מלחמת השחרור, וגם שכונות היוקרה שלה מנומרות בהמוני מגרשים ריקים ומוזנחים. "בלִבה חומה", כתבה נעמי שמר, אבל זה היה תיאור פיוטי מרכך, באמת היה בלבה שטח הפקר. כך קראו לו וכך הוא נראה: בתים הרוסים, ברזלים חלודים, גדרות תיל, קירות מגן אפורים חוסמי אוויר.

אנחנו, הילדים, נמשכנו אל הגבול כמו בחבלי קסם. בגלל ההפקר. בגלל הקצה. אולי כמו ילדי עניים בעיר נמל שיורדים לראות את האוניות שלעולם לא יפליגו בהן, ואת הים שהוא הקצה המוחלט בהחלט של העיר, שאפשר רק לדמיין ולהתגעגע למה שמסתתר מאחוריו.
 
אני זוכר אותנו משוטטים ברחוב שמואל הנביא, מתקרבים לשער מנדלבאום, מתאמצים לראות מה יש שם מעבר לגדרות, מעבר להרי החושך. שטח ההפקר שם היה ברוחב של כמה עשרות מטרים. מאחוריו אפשר היה לראות, בין שלדי הבתים וגדרות התיל, כביש ואנשים ומכוניות של ארץ האויב. אי אפשר להסביר את הפער החונק בין כמה שזה היה קרוב, עד כדי להבחין בפרצופים ולשמוע קולות, ובין כמה שזה היה רחוק, מקום על המאדים שלעולם לא נוכל להגיע אליו.

ילד אחד, שתי כיתות מעליי, לא עמד בפיתוי, ויום אחד הוא זחל תחת הגדר ועבר לצד השני. שמו היה יעקב חרל"פ, ואין לי מושג איפה הוא היום. הירדנים תפסו אותו, כלאו אותו בקישלה שליד שער יפו, והחזירו אותו אחרי יום או יומיים דרך מעבר מנדלבאום. אחר כך החבר'ה קראו לו 'קישלה'.

אין לי מילים לתאר כמה קינאתי בו. לפעמים היינו יורדים בוואדי שמתחת לגן החיות, ומושכים מזרחה עד הגדר. איש לא היה שם מלבדנו. לא דרך פטרולים, לא כוחותינו ולא כוחות האויב, וגם לא שטח הפקר. רק שתי גדרות בקר של חוטי תיל חלודים, וביניהן תלתליות ישנות. היום נמצא שם אזור ההיי-טק של הר חוצבים.
 
אז זה היה סתם בשדה, הרחק מאוד מכל שכונה או כביש. אמרו שבין הגדרות יש מוקשים, אבל יום אחד עברנו. היינו שלושה ילדים בצד השני, והאחרים מסתכלים בהערצה. הרחקנו לכת חמישה או שישה צעדים ומיהרנו לחזור. בשכונה התפארנו: "היינו בחוץ לארץ". 

אחר כך גדלנו, ותחושת הגעגוע והמחנק גדלה איתנו. היינו עולים על גגות לראות קצה של כיפה, צריח של מסגד. היו שידעו לזהות את צמרות הברושים שצומחים מעל הכותל. למדנו את שמות הכפרים: שועפאט, בית-איכסא, נבי סמואל; את הכינויים הצה"ליים: גבעת התחמושת, גבעת המבתר, הגבעה הצרפתית, בית הספר לשוטרים. העיר האסורה, הלב יצא אליה.
 

והעיר המותרת, העיירה שלנו, הלכה והתכערה. כל הזמן נוספו שלדים של בתים שמישהו התחיל לבנות ולא הצליח לגמור. אפילו בנייני האומה היו שלד לא גמור. כל המדינה צמחה וירושלים התנוונה, וכל הזמן הגביהו את חומות הבטון כי הירדנים שלטו באש על לב העיר. מפעם לפעם הם היו יורים. לרמת רחל, לרחוב שמואל הנביא, למוסררה. פעם הם ירו לרחבת הדואר המרכזי ברחוב יפו. זו בערך המקבילה של כיכר מלכי ישראל בתל אביב.

תארו לעצמם את כיכר מלכי ישראל נמצאת בטווח עין ובטווח אש מקלעים מעמדה של האויב. זו הייתה ירושלים שלי. קיר הבטון שבסוף רחוב יפו כבר הוגבה שלוש פעמים, ואחרי הירי ההוא כבר לא היה אפשר להגביה אותו עוד בלי שהוא יתמוטט, אז בנו מעליו עוד קומה של קיר פח, להסתיר מעיני החיילים הירדנים את הרחוב.

ומעל הכל היה נבי סמואל. מכל מקום בעיר ראו אותו. מתנשא כמו עמוס עוז, שולט על כל העיר. לבי יצא אליו. ידעתי ששם נמצאים תותחי האויב שהפגיזו את ירושלים במלחמה הקודמת, וישובו ויפגיזו במלחמה הבאה. כשהייתי בן 12 מצאתי בספרייה של אבא ספר מלפני קום המדינה על סביבות ירושלים.

היה כתוב שם שעל פי המסורת יום פטירתו של שמואל הנביא חל בכ"ח באייר, ומזה מאות בשנים יהודים נוהגים לעלות ביום הזה לנבי סמואל ולהתפלל שם. מאז הייתי עולה כל שנה בכ"ח באייר לבדי לבית וגן, וצופה משם על נבי-סמואל. מת להגיע לשם פעם, בימות המשיח.
 
והם באו, ימות המשיח. ירושלים של היום היא יפהפייה בינלאומית. ברור שהקוּטרים משמיצים אותה: היא מתחרדת, היא מתלכלכת, היא מידלדלת, בורחים ממנה. שמענו אתכם. אם בורחים ממנה, למה מחירי הבתים כל הזמן עולים? תסלחו לי שאני לא הולך בתלם, אבל הייתי בפריז וגם ברומא, כמו ששר יהורם גאון, וירושלים יפה יותר. באמת.

היא גדולה ויפה ומוצפת תיירים, ויש בה גינות וירק, וקו רקיע מקסים, וכל הזמן בונים בה, מתחילים וגומרים, ואפילו משרדי הממשלה החדשים מרשימים ביופיים. תכתבו שנווה יעקב מכוערת ורמות איומה, תכתבו. אבל אני ראיתי את שכונות הפועלים ואת הפרברים של לונדון ושל ניו יורק. לא נעים להיות נודניק, אבל שכונת רמות הרבה יותר יפה.

במלחמה הייתי בחטיבת הצנחנים שלא כבשה את ירושלים. היינו באום-כתף בדרום ביום הראשון, ונלחמנו ברמת הגולן ביום השישי. אבל ששת הימים שלי הוא היום שבו עברתי במקרה על יד העירייה, כמה ימים אחרי המלחמה, וראיתי את הדחפורים הורסים את קיר הבטון והפח שהסתיר את השמיים בקצה רחוב יפו. פתאום ראו שמיים, והכל נפתח. נפתחה צמיחה כלכלית, נפתחה העלייה מברית המועצות, נפתחה מדינת ישראל חדשה.

אם לחזור לאופוריה, סליחה שהגזמתי. זה היה רק בשביל הפולמוס. לא היינו באופוריה, רק נורא שמחנו. גם לא היינו בפרנויה. באמת חנקו אותנו ורצו להחריב לנו את המדינה.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

אורי אליצור ז''ל

זוכה פרס סוקולוב למפעל חיים בתחום העיתונאות הכתובה, עורך משנה לשעבר של "מקור ראשון"

לכל הטורים של אורי אליצור ז''ל