חילונים תבינו, המדינה לא שייכת רק לכם
כינון אירועי יום הסטודנט הדתי בירושלים הטריף כמה מחבריי לפיד. אסור לשים מחיצה בנשף ואסור ליזום אירועים נפרדים לדתיים. כל כך קשה להבין שהקופה הציבורית, היא ובכן, ציבורית, ושהמרחב הציבורי אמור להיות ניטרלי, קרי לא רק חילוני?
אני מאד אוהבת דיבורים על אחדות. תמיד מרגש אותי, שבתוך כל המחלוקות, השסעים והפערים – עדיין יש רצון שהמיעוטים יתגברו על המגבלות שלהם ויהיו חלק מהכלל הגדול. אני גם מאד אוהבת דיבורים על הקצנה דתית, או בשמה החדש "הדתה", שפושה בכול, ומכלה כל חלקה טובה.מהפיד שלי עולות בשעות האחרונות זעקות שבר על האחדות וההרמוניה ששררה בינינו, דתיים וחילונים. כיצד היא נגדעה באבחת החלטה לקיים יום סטודנט דתי. איך קרתה כנבלה הזאת בישראל? שואלים חברי האמת הווירטואליים שלי, בתוספת רגשון של צער.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- כך הפך מבקר המדינה לעיתונאי "הארץ"
- לא לבושה: אל תשאלו מה לבשתי כשהוטרדתי
- זה לא לינץ' בבדואי - זה לינץ' במשטרת ישראל
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אני נזכרת בשנים שבהן הייתי סטודנטית בעצמי, איך עמדנו שם כולנו: הבחור החרדי עם החולצה הלבנה, החרד"ל עם החולצה המשובצת והעט בכיס, הפנקיסטית מלימודי המגדר שלקחנו קורס ביחד, והחנון שיצא לראשונה בחייו מהאקווריום בגבעת רם.
איך החזקנו ידיים, איך הוצאנו את המציתים כשדיוויד ברוזה הרעים בקולו "יהיה טוב" ואיך צווחנו יחד איתו בגרונות ניחרים כשהנגנים חדלו מנגינתם ורק שירת הא-קאפלה חרכה את האוויר והגיעה עד לב השמיים. אחח, היו ימים.
עכשיו ברצינות, אני באמת תוהה מה בדיוק רוצים כל אותם אלו המתקוממים נגד יום הסטודנט הדתי. אם ניקח כמקרה בוחן את שני האירועים האחרונים בירושלים, שהצליחו לייצר ועדיין מייצרים אינספור כותרות – עולה תמונת מצב תמוהה.
מה רוצה הסטודנט החילוני הממוצע? זה שהחליט שלשבע סטודנטיות דתיות שביקשו לרקוד מאחורי מחיצה, אין מקום בנשף הפקולטה למשפטים. זאת, כמובן בשם ערכי השוויון, הנאורות והפחד מהמדרון החלקלק שמא לאפגניסטן נהיה.
ומה רוצה היועץ המשפטי של עיריית ירושלים שניסה לבטל את אירועי יום הסטודנט הדתי כאשר קבע כי "אסור לרשויות מדינה, לרבות מקומיות, לקיים אירוע בו ישנה הפרדה מגדרית"? כאשר גם הוא מבין שלהפרדה מגדרית יש מקום והיא תלוית תרבות. ראו ערך שירותים ושיעורי התעמלות נפרדים. (ראש עיריית ירושלים דחה את טענתו והחליט כי האירועים יתקיימו כרגיל).
אם אני מבינה נכון את אותם האנשים, הם מעדיפים ש-5,000 הסטודנטים הדתיים הפזורים בעיר, אלו שלא יגיעו בכל מקרה לאירועי יום הסטודנט הרגיל, ישבו בבית, בחושך, הכי הרבה עם אוזניות ואברהם פריד באוזניים.
כי התמונה האמתית היא שלא מדובר בשום תהליכי הדתה והקצנה, אלא בהבנתם של הסטודנטים הדתיים שגם להם מגיע לצרוך תרבות, כזו שמתאימה להם והולמת את צרכיהם. והתמונה המלאה היא שבצד השני של המתרס, לא ניצבים אנשים שמעניינת אותם ה"אחדות", כי הם לא מוכנים לעשות בעבורה שום צעד קטן לאדם, או במקרה הזה, לאישה שרצונה לרקוד בשקט.
ועוד שאלה שעולה לי, מי קבע שאחדות זה אירוע שכולם בלי יוצא מן הכלל צריכים להיות חלק ממנו? אולי אחדות זה שאם יש צורך לסטודנטים דתיים לכונן יום הסטודנט דתי - פשוט יבינו את זה?
ואולי זה גם הזמן לדבר על עוד משהו חשוב. ישנה הנחה סמויה כי המרחב הציבורי הוא מרחב ניטרלי, אך בפועל הוא חילוני. בעייני חילונים מסוימים ניטרלי פירושו חילוני, ולכן אם מוסדות שלטוניים מפיקים אירועי תרבות המיועדים לציבור החילוני, זה פשוט ומתבקש, כי הקופה הציבורית הרי שייכת רק לציבור אחד, וכשיש ניסיון להפיק אירועי תרבות לציבור הדתי והחרדי, זוהי חליבה של כספי הציבור. ובבקשה מכם, אנא אל תגידו לי שסטודנטים דתיים וחרדיים שלומדים במוסדות אקדמיים שונים, לא משלמים מיסים.
אויה, מה היה לנו, איכה היתה לזונה קריה נאמנה? איכה הפכה ציון לעיר דוסית עם מחיצות וצלילי אודי דוידי? שואלים אלו שרואים באירועים כאלו "חריגה" מהסטטוס-קוו החילוני. ועוד הם מקשים "איך הדתיים הסתדרו עד עכשיו והכל היה יופי-טופי ולא שמענו מהם אף מילה? מה קרה פתאום?". והתשובה היא פשוטה והפוכה לגמרי מתהליכי ההדתה וההקצנה שבהם צובעים את הוויכוחים האלו.
אותם דתיים מבינים שתקציבי התרבות שייכים להם בדיוק כמו לחילוניים, ושגם הם חלק מהסיפור. הם מבינים שהקופה הציבורית היא, ובכן ציבורית, קרי לא חילונית ולא דתית, לא אשכנזית ולא מזרחית.
הם אולי מבינים את מה ששרת התרבות מירי רגב מזכירה לנו חדשות לבקרים, שגם לתושב דימונה מגיע לצרוך תרבות, ולא רק לתושב תל-אביב. הם מעזים להיראות יותר ולדרוש יותר, אבל לא בגזלה חלילה, אלא את מה שמגיע, ובצדק.
הם מבינים משהו, שאני מקווה שיבינו גם החילונים, שיפסיקו לראות בבקשה להצבת מחיצה השתלטות והקצנה, אלא ניסיון להשתלב ודווקא תוצאה של תהליך התמתנות. ובסוף, אולי הם יבינו שהמרחב הציבורי הוא לא של אבא שלהם ושל הדומים להם, הוא של כולם.
אקו"ם