מה קורה למשפחה דתית שבנה נדבק ב-HIV?
סער מעוז יצא מהארון, עזב את הדת ואת הארץ ונמנע מבני משפחתו. אבל דווקא כשחשף הבושה הגדולה מכול, מבחינתם – תווית של נשא איידס – נפתחה הדרך לאיחוד מחודש. בסרט תיעודי חדש מחטטים בני המשפחה בכל פצע אפשרי, ומגלים מה הסוד שחיבר אותם יחד
בחולצה לבנה וחצאית ארוכה, מתמקמת דיצה מעוז במרכז הסלון הלונדוני של בנה סער, מדליקה נרות שבת בתוך פמוטי נסיעות, ופותחת בשירת "ידיד נפש". לקול שירתה המעודנת עוברת המצלמה אל המטבח, שם מספר סער על אותה שבת שבה הוא וחבריו נתפסו מתגנבים בחזרה לקיבוץ הדתי שדה-אליהו לאחר בילוי מחוץ לתחום שבת הפיזי והרוחני; בילוי שבעקבותיו הוחלט להעיף אותו מהקיבוץ.
עוד כותרות ב-nrg:
- "מדובר בממשלת הימין הקיצונית אי פעם"
- "רציחתה של הילי סובול מזכירה את רצח רוז פיזם"
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"וההורים שלי? אין עם מי לדבר", אומר סער בדיוק כשאמו מנגנת במיתרי קולה את "מהר אהוב כי בא מועד". "הם לא היו מוכנים לשים את החיים שלהם על כף המאזניים; לומר – אם אתם מעיפים את הילד שלנו, גם אנחנו הולכים".
כעבור יותר מעשרים שנה, בא מועד. היום דיצה, סער ושאר בני המשפחה בהחלט מדברים. וכשזה מגיע למשפחת מעוז, יש הרבה על מה לדבר. מאז שסער הועף מהקיבוץ הוא גם יצא מהארון, עזב ללונדון, נדבק בנגיף ה-HIV, וכמו ששת אחיו ואחיותיו הצעירים ממנו - נאלץ להתמודד עם גירושי ההורים ועם פציעתו הקשה של האח אסא בתאונת עבודה.
"היציאה הראשונה של סער מהארון הייתה מכת חושך. הגילוי של הנגיף היה שידור חוזר של אותה התחושה", אומרת דיצה. "אנשים נמנעים מלצאת מהארון בגלל חרדת נטישה: הם מפחדים לאבד את החברים, לאבד את המשפחה. כשגיליתי שסער הומו, שיתפתי מעטים בלבד. כשגיליתי שהוא נשא של הנגיף, אפילו לחברה הכי טובה שלי לא סיפרתי. אתה מסתיר כי אתה חושש להיות מנודה, להיות בודד. אנשים מוכנים להישאר עם הסודות שלהם, למרות שזה אומר לסחוב על הגב משקל של טונות, כל יום ולכל מקום, ובלבד שלא יהיו דחויים על ידי החברה.
"פחדתי, והפחד הזה היה מלווה בבושה גדולה – לא מול החברה אלא מול עצמי. איך לא ראיתי? שעות של דיבורים, ושום דבר הוא לא אמר לי. והנה בקיבוץ מתחילים לשמוע על זה, ומתברר שהכול היה רק פחד שלי. הרמנו את השמיכה, וגילינו שמתחתיה אין שום מפלצת".
לא צריך יותר מחמש דקות בחברת בני משפחת מעוז כדי להפוך על פניהן את מילותיו המוכרות של לב טולסטוי על אודות המשפחות המאושרות והאומללות. להבדיל מהציטוט המפורסם ההוא שהידרדר לדרגת קלישאה, במקרה הזה נראה שגם משפחה מאושרת היא אומללה על פי דרכה, ואולי בכלל שמשפחה אומללה מצליחה להיות גם מאושרת.
מסעה של המשפחת הדתית שמתמודדת עם ההעדפה המינית של הבן הבכור ועם חשש כמו-מתמיד לחייו, תועד בסרט הדוקומנטרי "מי יאהב אותי עכשיו?". הסרט, שיצרו האחים תומר וברק הימן בתמיכת ערוץ 8 של HOT, כבר זכה בפרס הקהל בפסטיבל ברלין, ובימים אלה הוא קוצר הצלחה בבתי הקולנוע ברחבי הארץ.
במוצאי השבת הקרובה בשעה 21:30 תיערך בקולנוע "לב סמדר" בירושלים הקרנה חגיגית שבסופה ישוחחו גיבורי הסרט עם הקהל. בשבועות הקרובים ילוו בני המשפחה גם הקרנות מיוחדות בבית-גבריאל, בטבעון, במזרע ובשהם.
טריילר לסרט התיעודי "מי יאהב אותי עכשיו?"
השאלה שבכותר הסרט נשאלת מפי פול, חבר לשעבר של סער ונשא HIV בעצמו; המענה מתקבל דווקא מהכיוון הפחות-צפוי. הסאגה המשפחתית שתחילתה בריחוק מנטלי גדול כמרחק שדה-אליהו מלונדון, מסתיימת בסצנה שצולמה לפני כשנתיים - עלייה למטוס בבירת אנגליה עם כרטיס חד-כיווני לישראל.
"הסרט הזה נולד בלונדון לפני 22 שנה, זמן קצר אחרי שהכרתי את תומר הימן", מספר סער (42). "יום אחד הוא ראה אותי אורז מזוודה בדרך לישראל, על כל הלבוש המותאם לביקור בקיבוץ, ופתאום הבין שיש פה סיפור אחר ממה שהיה נדמה לו רק אתמול. הסברתי לו על המשפחה שלי ועל חוויית הקיבוץ הדתי שלי, והוא הציע שנעשה מזה יצירה דוקומנטרית. בזמנו עוד לא הרגשתי שהמשפחה או אני מוכנים לזה. מאז הנושא עלה מדי פעם, אבל רק לפני חמש שנים הבנתי שהגיע הזמן".
"מי יאהב אותי עכשיו?" מקבץ לתוך פחות משעה וחצי 500 שעות צילום וכמה שנים מחייו של סער. לדרישת היוצרים, הפרויקט יצא לדרך רק לאחר שכל בני משפחת מעוז – שבעת הילדים, בני זוגם וההורים הגרושים – הסכימו ליטול חלק בסרט. "המנוע שלי לשתף פעולה עם כל זה, הוא קודם כול ההבנה שאלה לא הבחירות שלי.
זה בא מלמעלה, זה מה שהקב"ה מתכנן לי", אומרת לי האם דיצה. "כל מה שקרה לנו, כל הדברים שהמשפחה שלנו עברה ועוברת – ושכל משפחה עוברת – יש מי שמנהל ומתכנן לנו תוכניות. זה לא בידיים שלנו. בורא עולם נתן לנו את המסלול הזה. אנחנו תמיד יודעים מה קרה ואף פעם לא יודעים מה עוד לפנינו, ותודה לאל על שאנחנו לא יודעים. אז אם הוא בחר מכל המשפחות אותנו, ובחר שהיוצרים ברק ותומר ייקחו דווקא את המשפחה שלנו כדגם שיציף את הנושא הזה, כנראה יש לנו שליחות לעשות".
"והשליחות הזו מוציאה אותך מהבית?" שואל סער.
"אם אני הולכת למפגשים על חשבוני ועל חשבון הזמן הפרטי שלי, ונוסעת לקבוצת הורים של נשאים למרות שאני לא מרגישה זקוקה לזה באופן אישי - אז נראה שכן", עונה דיצה. "אמרתי לעצמי: עברנו גיהנום, עברנו ביחד הרבה דברים לא פשוטים. היום אפשר להגיד שאכן עברנו אותם, ואנחנו בסדר. אז אם יהיו בנאדם אחד או שניים שנַראה להם שאפשר גם לחבק ולאהוב בסוף המסע הזה, הצלנו נפשות".
מי שעובר לאורך הסרט תהליך משמעותי ביותר הוא האב, כתרי (כתריאל) מעוז, סא"ל במיל' ומנהל אתר גבעת התחמושת. אחת הסצנות החזקות עוסקת במתח שבין איש הצבא, המתגאה בכל ילדיו בוגרי חטיבת הצנחנים, לבין בנו בעל הנטיות האחרות. בבת אחת עוברים הצופים מסיור בהדרכת כתרי בגבעת התחמושת, עם צלילי המארש הצבאי הנשמעים ברקע, לשירת בנו במקהלת הגברים הגאים של לונדון.
מאוחר יותר יפתח סער קופסת מכתבים ישנים שנחה בעליית הגג של דירתו, וישלוף משם מכתב שלא פגש זה עשרים שנה בקירוב. בדף המעוטר בלוגו צבאי נכתבו משפטים כמו "קח שני כדורים וזה יעבור לך", ו"קח לך אישה ותהיה גיי, מה הבעיה?". על המכתב חתום רשמית סגן-אלוף כתרי מעוז.
"במשך שנים אבא שלי היה דמות שאין לי דרך להגיע אליה", אומר סער. "הרגשתי שהוא לא מבין אותי, לא רואה ולא שומע. היציאה שלי מהארון לא תרמה לשיפור היחסים. אבא לא שבר את הכלים ולא העיף אותי מהבית, אבל זה לא הקל בשום דבר. גילוי הנגיף, לפני 13 שנה, נתן את הזעזוע הדרוש כדי להתחיל לבדוק מה קורה בינינו. זו אותה שנה שבה הוא נפרד מאמא שלי, שנה שממילא הייתה מטלטלת מאוד. ובתוך כל הבלבול הזה - אולי כי הייתי רחוק מהקיבוץ ומכל הבלגן – נוצר מקום להתחיל לדבר על הדברים".
בסרט, כשהמכתב מוקרא מחדש לכתרי, האב מזועזע ממנו לא פחות מהבן. "מה שקשה לי זה בעיקר שאין במכתב הזה שום רגש, שום הזדהות או הבנה", הוא אומר מול המצלמה.
האב מצטייר בסרט כדמות מנוכרת - ודאי לעומת האם, שטורחת ומצטרפת לחזרות של זמרי המקהלה הגאה גם כשהם שרים שירי חג מולד; קיבוצניקית צמודת "מנה חמה", שנשארת להקשיב לקול שירתו של בנה גם כשמאתיים הזמרים פותחים בתנועות ריקוד שהיא מתקשה לצפות בהן. אבל גם כתרי אינו האגוז הקשה ביותר; מי שמחמיץ פנים לסער ותוקף אותו בדברים חריפים לאורך הסרט הוא דגן, הבן השני למשפחת מעוז.
במהלך שני ביקורים שונים של סער בארץ, מטיח בו אחיו שהוא לא סומך עליו: הרי סער לא דאג לבריאותו שלו, אז איך אפשר לבטוח בו שלא ידביק בטעות את האחיינים? "איזה מין אח... שהוא בכור ולא מסוגל להיות אחראי על... על לא להתאבד, על לא למות!" זועם דגן בסרט.
"אני חושש שהוא לא ישים לב שהוא פצוע או שאחד הילדים שלי פצוע, או שישכח לקחת את הכדורים שמונעים הידבקות", מסביר דגן כשאנחנו יושבים בבית אמו בקיבוץ. "אבל בעניין הפחד אני קצת שונה מהאחים שלי. בניגוד לאחים שלי, אני גדלתי איתו צמוד והייתה לנו ילדות טובה ביחד, ילדות של חתול ועכבר. הפחד של האחרים הוא מההידבקות, אצלי הפחד גדול יותר. הוא נוגע גם להרגשה שאין לי פרטנר. אין לי עם מי ליצור שיח ולבנות את ההגנה על הילדים שלי. הנאום שלי בסרט לא נוגע למחלה, אלא לעצם זה שאני לא מצליח לסמוך על האח הגדול שלי ולהיות בטוח שיידע לשמור על הכללים".
גם היום, שנתיים אחרי שבחר לחזור לחיק משפחתו ואחרי שליבן בעזרת הסרט את המחלוקות הקשות, סער מתקשה לשמוע את הדברים. "זה היה מאוד לא נעים", הוא אומר. "עד היום כשאני רואה את הסצנה הזו, שהתרחשה במרפסת אצל תמר אחותנו, אני אומר לעצמי: איך לא לקחתי כיסא והעפתי לדשא? או יותר טוב - איך לא העפתי כיסא על דגן?"
"הייתה מצלמה, לא הייתה לך ברירה", צוחק דגן.
"זו הייתה שיחה קשה", נאנח סער. "דגן אמר: 'אתה בא לפה ורק עושה בלגן. אולי לא טוב שתחזור לארץ'. זה מקומם אותי, אבל אני יכול להבין איך זה נראה מהצד השני. את השנה הטראומטית ההיא - שבה נדבקתי בנגיף, ושבה ההורים שלי התגרשו בדיוק כשגם אני נפרדתי מחבר – חוויתי עד אז כעניין שקרה לי. אולי הגיע הזמן שדגן והאחים האחרים יגידו לי איך זה מרגיש מהצד שלהם.
"אולי אני חוזר בכל פעם עם שיגעון חדש וגורם להם למפחי נפש. אם זה כך, כנראה קורה משהו לצד השני. יש עולם של הרגשות, לא רק הרגשה אחת. אז נכון שהכי נורמלי היה לזרוק כיסא, אבל אם אתה לא עושה את זה, אלא מחכה רגע וסותם את הפה ומקשיב, משהו עוד יכול לצאת מזה. הרגע שבו אני אומר לדגן 'אתה צודק', היה רגע של הארה. דבר ראשון רציתי שיידע שהוא צודק. זה רגע שפותח משהו, והלוואי שהייתי עושה את זה יותר".
על מה בעצם כעסת? הרי יש מחלות שאנחנו מכירים כי הן נפוצות בסביבתנו, ואיידס היא לא אחת מהן. גם בסרט אתה והיוצרים לא מסבירים מה הבעיה בחשדנות של המשפחה ובחשש שלה מהידבקות.
"זו בדיוק הציפייה שלנו – שאם מתברר שאח שלך נשא HIV, אז תלך ותברר מה זה ותקרא חומרים בעניין. גם מאנשים שרואים את הסרט אני מצפה שילכו לבדוק במה מדובר, ולא יהיו ניזונים רק ממידע לקוי מלפני שלושה עשורים".
אז התעניינתי. ואכן, מתברר שבניגוד למה שהתרגלנו לחשוב, הנגיף איננו איידס, האיידס הוא לא בדיוק נגיף, ושניהם לא עוברים באותה קלות שתוארה בשנות השמונים. נגיף ה-HIV הוא פוטנציאל המחלה, אבל רק ההתפרצות שלה מכונה איידס. בעזרת צמד כדורים הנלקחים מדי יום, הנגיף נותר כלוא בתא שלו ולא יכול להתפרץ, וממילא גם לא להדביק את האחרים בשום דרך - גם לא במגע ישיר בדם, אם מתרחשת פציעה כמו זו שדגן חושש ממנה.
"בסרט רואים שכשאתה נוזף בי על שלא התעניינתי ולא קראתי חומרים, אני שותק", אומר דגן לסער. "ולשתיקה הזו יש עוצמה, כי אני מבין שהייתי צריך להתעניין ולקרוא. זה גם משהו ייחודי לנו: למרות שאנחנו לול תרנגולות, בשיחה כזו איכשהו יושבים ומקשיבים. זה נס במשפחת מעוז, שמישהו מוכן לשתוק".
דיצה מקשיבה קשב רב, ושותקת. "לי אין צד", היא אומרת לבסוף, "לי יש נחת. אני שומעת את השיחות עכשיו, רואה את המפגשים שהיו לנו בזמן צילום הסרט, ויש לי נחת. דמעתי, בכיתי, התרגשתי, לפעמים ישבתי ורק הקשבתי, אבל אין דבר שעושה לי נחת יותר מזה. תמיד אמרתי לילדים שלי שפחות חשובים לי הציונים שלהם, יותר חשוב לי שיהיו בני אדם ושיהיו מועילים לחברה. זה היה מוטו פה בבית. וזה קרה".
"בגלל זה יש לנו ציונים גרועים", מעיר דגן.
אלא שבסרט, ההסכמות שעליהן אני שומעת בסלון נותרו כמוסות. במהלך בילוי משותף במסעדה שואל סער את אחיו "אתה מעדיף שאני לא אהיה בארץ?", ודגן עונה: "אני מעדיף הכול בשביל השקט הנפשי שלי, בקטע של הילדים שלי".
טובה, אשתו של דגן, יושבת שם ומקשיבה לאחים, בולטת בנוכחותה הדוסית, על המטפחת הקשורה לראשה ושרווליה הארוכים. מבטה מסגיר אי שביעות רצון, אבל רק כשהיא מגיבה מתברר לאן הביקורת שלה מכוונת. למשמע תשובתו של דגן היא פונה אליו במתינות אך בנחישות, וקובעת: "סליחה, גם אני אמא של הילדים שלנו. אני חייבת להגיד שאני לא דואגת".
"בהקרנות בעולם הקטע הזה מתקבל במחיאות כפיים סוערות", מספר סער, שזה עתה שב מהקרנה בשוויץ. "הקהל ממש נעמד על רגליו ומריע. יש פה הפוך על הפוך. טובה לבושה בצורה מסוימת, וממילא לקהל יש דעות קדומות עליה. כולם מנחשים מה היא חושבת, והנה במשפט היחיד שהיא אומרת, מתברר שניחשו לא נכון. הקטע הזה שם לך מראה מול העיניים. כי בעצם, של מי הסטיגמות כאן? שלה עליך, או בכלל שלך עליה? ומי מייצר את הסטיגמה – בעל הסטיגמה או אתה?"
בסצנת המסעדה, דגן שומע את טובה ומשתתק. סער ממשיך לדבר למצלמה, אבל פני אחיו נותרות אילמות וחמוצות. ברצונו או שלא ברצונו, הצופה מסמן אותו כאיש הרע של הסרט. אלא שכאשר אנחנו מגיעים לקיבוץ, בערב קריר אחרון לקראת גל חום כבד במיוחד, דגן וסער נפגשים על הדשא בחיבוק גדול. ילדיו של דגן קופצים על הדוד המגניב, בלי שמץ של עיכוב מצדם או מצד אביהם.
הבחור החמוץ מהסרט מתגלה כפצצת צחוק שאי אפשר להישאר אדישים אליה. בחמש הדקות שהוא מקדיש לצילומים לכתבה זו, דגן גורם לכולנו לצחוק גדול כשהוא שולח עקיצות משעשעות על האוכל בקיבוץ, על השיניים של סער וגם על העיתון שבידכם. כשאני מבקשת שייתן לנו להירגע קצת לטובת תמונה אחת מוצלחת, הוא אומר: "די באמת. עכשיו תנו תמונה אחת רצינית, שלא יחשבו שאנחנו מאושרים, בטעות".
הסרט עושה לך עוול. שום דבר מהסגנון הזה לא נכנס.
"כשהסרט עמד להגיע לארץ, היוצרים התקשרו אליי בלחץ ואמרו שחייבים לערוך מחדש, כי אני יוצא לא טוב וזו כבר לא הקרנה בברלין. אמרתי להם שלא ישנו כלום, זה בסדר גמור מצדי. הרי הדברים האלה הם באמת הדעות שלי, ומישהו צריך לתת את הצד הזה. אם הסרט היה הולך לכיוון שהכול מסתדר בסוף ויש הפי-אנד דביק, זה לא היה גורם לבנאדם לחשוב, ולא משאיר אותו המום. זה היה משאיר את הצופה מרוחק. מי שמכיר אותי, מכיר. אני לא דואג".
דיצה הופתעה מדמותו הקשה של בנה השני, כפי שהוא מוצג בסרט. "דגן הוא בחור שאני רואה מקילומטר וכבר יש לי חיוך", היא אומרת. "הוא הראשון שיבוא לנער אותי כשאני זקוקה לזה. יחד עיצבנו את הקשר עם הילדים שלו, כך שהביקורים שלהם אצלי יהיו במינון הנכון. המון שיחות היו לנו, המון תובנות, ניסיון אמיתי ליישב בעיות. ובסרט רואים את הצד הנוקשה והלא מקשיב".
סער אף הוא לא חש בנוח כשראה את אחיו בתוצר המצולם הסופי, ובכל זאת הוא חולק על הנחת היסוד. "זה לא נכון להגיד שהסרט עושה עוול. רציתי לגונן על דגן כשראיתי את זה, אבל רק רגע: האם הוא משתמש בהרבה הומור? ודאי. האם זה התפספס בסרט? כן. מצד שני - האם לדגן היו דעות קשות שאנחנו עדיין מתווכחים עליהן? כן. והאם כשאני רואה אותו אני רוצה לחבק אותו? כן".
"זה נכון", אומר דגן, "הדעות שלי שמופיעות בסרט לא השתנו. אבל היום יש חידוש", הוא אומר במלעיל תלמודי. "היום אני מסוגל לסמוך על סער. זה חידוש. הנקודה הזו הייתה מרכז הפחד מכך שהוא יחזור, אבל בחמש השנים האלה למדנו על הנגיף, והתברר שאין עוקץ".
מה שלא נכנס לסרט הוא מפגש שהתקיים בארץ לכבוד יום הולדתו הארבעים של סער. אז קם דגן על רגליו ואמר לאחיו: "אני לא רוצה ללחוץ עליך, ואני לא יודע אם בא לך לחזור, אבל אנחנו מאוד רוצים שתחזור". מתנת יום ההולדת שהעניק לו הייתה כרטיס טיסה לישראל.
דגן, מה קרה בין לבין – בין האמירה שאתה חושש מכך שסער יחזור ויעשה בלגן, לבין הרגע שבו אתה קונה לו כרטיס טיסה לכאן?
"הסוד הוא לדבר. אנחנו משפחה של דוגרי. אצלנו מותר לירות אחד על השני, אחותי יכולה להתקשר יום אחד ולקלל אותי בקללות נמרצות, כולל קללות שנוגעות גם לאמא שלה. זו השיטה. אז יורים ומוציאים הכול ואחר כך נרגעים. גם הגדוּלה של טובה אשתי זה לא מה שהיא אמרה, אלא שהיא דאגה שנגיע לנקודה הזו. היא הפסיקה את הצילומים ואמרה: 'אנחנו כבר שעתיים פה, אוכלים גלידה ועוד קפה ועוד אחד. די. תוציאו מה שבאמת מפריע לכם'".
אגיד לכם מה אני ראיתי בקטע הזה. הסתכלתי על דגן וחשבתי לעצמי: לא מעניין אותו שאח שלו הומו. לא מעניין אותו הנגיף. בהפוך על הפוך מסיפור יעקב ועשיו, ראיתי מישהו שמתעצבן על האח הגדול שלו, זועם על שהוא הפיל עליו שלא ברצונו את הבכורה. ומי ביקש את זה ממנו בכלל? מי רוצה את האחריות הזו על הכתפיים?
דיצה והבנים מחליפים מבטים וחיוכים. "זה העניין", מאשר דגן.
"כל השנים האלה הוא בלונדון, ואני פה בארץ. כשההורים התגרשו, השיחות מול אבא היו קשות ונוקבות, וסער בכלל לא היה בכל הדבר הזה. היו גם שיחות כואבות עם אמא שלי, והיה צריך להשתלט על כל האירוע. ואז הגיעה הפציעה של אסא, שהיה במצב מאוד-מאוד קשה, מורדם ומונשם כשלא נותנים לו סיכוי לחיות. חמישה חודשים היינו סביב המיטה שלו. מאז הוא השתקם, הוא למד מחדש לדבר, לקרוא ולכתוב, ונולדו לו עוד שלושה ילדים, בנוסף לילד שכבר היה לו.
"פעם אמא שלי אמרה 'שום דבר מיוחד לא יקרה השנה במשפחת מעוז', וזה הפך למשפט סמלי אצלנו, כי קורה המון. אני מרגיש שניהלתי את האירועים האלה, והרי גם אתה אמור להיות אחראי", הוא פונה לסער, "אבל אתה לא פה. אתה בא לפה ורק עושה בלגן. הרגשתי שהוא לא בא בשביל להקשיב, לא בא לראות מה קורה פה, אלא רוצה שירגישו אותו".
ואולי באמת היה מקום להבין גם את מה שהתחולל אצל סער?
"נכון", אומר דגן, "וזה מה שהבנו בעזרת הצילומים לסרט".
"זו הגדולה של הסרט - שהוא לא באמת סרט על חיים הומוסקסואליים, ולא על הנגיף, אלא על משפחות. על בני אדם", אומר סער. "לכולנו יש חיים שהם בסדר. בליל הסדר אנחנו בסדר. בראש השנה אנחנו מחייכים בשולחן המשפחתי ואנחנו בסדר.
"הסרט הזה בא כסטירה לפרצוף: אנחנו מדברים גם על הדברים שלא בסדר, גם על הדברים הכי קשים או מסובכים שיש לנו להגיד, בלי לדעת לאן זה יוביל. כי אנחנו מאמינים באהבה שלנו אחד לשני. אחרי כל הקרנה אני מקבל המון תגובות בסגנון 'אני הולך לדבר עם אבא שלי על זה וזה', או 'אני הולך לדבר עם האחים'".
"גם לפני כל הבלגנים היינו מנסים לדבר ולעבד, ועכשיו הרבה יותר", אומר דגן. "בעקבות פיצוץ אחד קיימנו שיחת ועידה, שעתיים טחנו את הראש עד שגמרנו עם זה".
"זה משהו שלא היה קורה לפני חמש שנים, לפני הצילומים לסרט", מציין סער.
איך מנהלים שיחת ועידה של שבעה אחים?
"הייתה מנהלת שיחה", מסביר דגן.
אתם בעצם קיבוץ קטן.
"לגמרי".
נקודת המחלוקת בין האחים, תתפלאו, מעולם לא נגעה לאורח חייו של הבכור מביניהם. כשטובה גילתה לדגן את סודו של סער, לפי בקשתו של האחרון, בעלה לא הופתע ולא התרגש. "טובה ישבה שם בוכה, מנסה לספר לי בעדינות, ואני כבר מבין ומסתלבט עליה", נזכר דגן. "בסוף אמרתי לה: מה את מנסה לספר לי? שסער הומו? אני יודע. גדלתי איתו וראיתי עליו וזה לא משנה לי".
"לא ממש יצאתי מהארון", מספר סער. "הוציאו אותי מהארון. נגיד ככה: אמא שלי מצאה ארון, ראתה אותי בפנים, וגררה אותי בכוח החוצה. חזרתי פעם מהצבא לסוף שבוע, ואמא אמרה שהיא צריכה לדבר איתי. אמרה לי - 'יש לי שתי השערות: או שאתה הומו, או שאתה מכור לסמים'. שאלתי אם היא רוצה את האמת, וכשענתה בחיוב, סיפרתי לה את האמת. באותה שנייה ירד ממני משקל עצום. הסתכלתי עליה, והיא התחילה לבכות. ייללה את עצמה לדעת. שאלה המון שאלות וכעסה מאוד שהסתרתי כל הזמן הזה. מאותו רגע היה לי ברור שאני לא מסתיר יותר. כשגיליתי על הנגיף, לא שאלתי את עצמי אם אספר להורים, אלא רק איך אספר להם".
"כעסתי עליו מאוד", אומרת דיצה. "הרגשתי שהוא לא הקשיב לי. הרי מרגע שידעתי שהוא הומו הזהרתי אותו. ממש פחדתי שיידבק. בכל שיחת טלפון שלנו חתמתי בשאלה אם הוא שומר על עצמו. אז איך דבר כזה קורה?"
ואתה, סער, כעסת על מי שהדביק אותך?
"אני לא מתעסק בשאלה הזו בכלל. אני הדבקתי אותי. אני. זו הייתה תקופה חסרת אחריות בחיי, וכמו שאני אומר בסרט, זו קארמה רעה ששלחתי ושחזרה אליי".
בואו נלך לשאלה המתבקשת והמיותרת בשלב זה של השיחה: מה הסרט הזה עשה למשפחת מעוז?
"שום דבר", עונים שלושתם בבת אחת ובצחוק גדול. "כלום, עבר לידנו".
"קודם כול, הסרט החזיר את סער", אומר דגן כשהצחוק נרגע. "זה משהו שלא היה מתוכנן בשום שלב, גם אחרי שקניתי לו כרטיס טיסה".
"כשדגן אמר מה שאמר ביום ההולדת שלי, זה היה מאוד מרגש, אבל רחוק מהמציאות", מאשר סער. "אבל אז הגיעה מהארץ הצעת עבודה ב'ועד למלחמה באיידס', עם אפשרות לסייע לנשאים אחרים, וזה טרף הכול. הייתה גם הצעת עבודה מפתה מאוד בלונדון, והייתי צריך לקבל החלטה, אז התקשרתי לדגן. זה כשלעצמו היה מהפך: שאני אתקשר לדגן להתייעץ איתו על עבודה? זה לא נתפס לפני חמש שנים".
באותה שיחה אמר דגן לסער: עכשיו אתה צריך לבחור בין איכות חיים, לרמת חיים. בין לחיות כדי להרוויח, או להרוויח כדי לחיות. דיצה מצדה, כפי שניתן לראות בסרט, אמרה לו בדמעות: "אני לא יודעת כמה זמן נשאר לנו יחד, בוא נחיה ביחד. תחזור".
סער, אתה כבר יודע שזה לא כך. אתה לא באמת גוסס. מה מחזיר אותך לפה בכל זאת?
"ברגע שאין יותר משוכות ומחיצות בינך לבין המשפחה, הגיוני לחזור. עברתי תהליך שלא חלמתי שאעבור עם המשפחה שלי. לא חשבתי שהם הסיבה לכך שאני רחוק באנגליה, אבל כשהשיח התחיל להתפתח, פתאום הבנתי שזה נורא דבילי שאני לא לידם. רציתי להיות ליד ההורים שלי כשהם עוד מתפקדים, ולא כשהם בכיסא גלגלים ואני נותן להם מיץ בקשית. חשבתי על האחיינים שלי שהולכים וגדלים, והמרחק מהם הלך ונעשה כואב יותר.
"והייתה הצעת העבודה כאן. אפשר לשבת מול הטלוויזיה ולקטר על איך החברה מתנהלת, אבל דברים משתנים רק כשאתה קם מהכורסה ומתחיל לעשות. כשהבנתי שאני הולך לדבר עם תלמידי בית ספר, ללכת לבתי משפט כדי להילחם בפועל נגד האפליה, לקבל הזדמנות להשפיע על הקהילה שבה אני חי - זה נתן לי את הכוח לקום ולעשות את זה".
כשאני מבקשת מהם להגדיר מה גרעין המחלוקת ביניהם היום, סער משיב: "שמאל-ימין, דת-חילון. האם לבוא לביקורים בקיבוץ במהלך השבת או לא".
"לי מעולם לא הייתה בעיה עם הנטייה, אבל יש לי בעיה עם הגאווה", אומר דגן. "כל ההחצנה הזו לא ברורה לי, לא כשמדובר בחד-מיניים ולא כשמדובר בסטרייטים".
"הנה עוד משהו שאתה לא יודע מספיק כדי לשפוט", עונה סער. "אני בשמחה אלמד אותך מה זה במהוּת מצעד הגאווה, ואז נוכל לדבר על זה".
"גם אני לא מבינה את זה", מודה דיצה. "מבינה את הצורך לצאת ולהגן על הזכויות שלכם, אבל למה להביא את זה בכזו בוטות לרחוב ובכל צבעי הקשת?"
"כל עוד יש אפליה כלפי חד-מיניים, המצעדים האלה צריכים להמשיך", עונה סער. "היום יש אפליה במקומות עבודה, בכל מקום".
"קיימתי עשרות ריאיונות עבודה", אומר דגן, "ומעולם לא עניינה אותי הנטייה המינית של המועמד. מה אכפת לי מה הוא עושה באינטימיות שלו?".
סער: "במקומות עבודה מבקשים מאיתנו תיק רפואי, ולהומו אסור לתרום דם. אתה מבין למה אנשים צריכים לצאת לרחובות ולומר 'לא עוד'? הדרך היחידה והדמוקרטית היא להכריז: אני רוצה להיות שווה. שוויון זה לא משהו ששר האוצר חותם עליו, אלא משהו שצריך לעבוד עליו כל הזמן".
"גם מצעד סטרייטים, אילו נעשה בחשיפה גופנית כזו, לא היה נראה לי", אומר דגן.
"שאלת מצעד הסטרייטים לא רלוונטית לעניין", עונה סער. "זה נורא מוזר: מדינת ישראל עברה מפאזה של 'הומואים זה מוקצה מחמת מיאוס' ל'הומואים זה סבבה, רק תעזבו אותנו בשקט'. משהו באמצע התפספס. הרי המצעד הזה קורה בחדשות, לא בכל הערים בארץ. זה לא בא אל אמא שלי הביתה.
"המצעד הזה לא רלוונטי לסטרייטים, איפה הוא פוגש אתכם בכלל? זה לא ברחובות שלכם, זה בטלוויזיה. אולי צריך לדבר עם הערוצים שלא יראו אותו", הוא מציע בחיוך. "גם בתל-אביב עושים את זה הכי מהר שאפשר ומיד הולכים לאזור הים, למקום שאנשים בוחרים אם לבוא אליו, ולא מקום שיש בו בתי מגורים".
"וירושלים?" שואלים דגן ודיצה.
"עוד לא הייתי במצעד בירושלים. השנה כנראה אהיה, אחרי מה שקרה בשנה שעברה", אומר סער ומתכוון לרצח של שירה בנקי.
"אני לא מבינה את זה", אומרת דיצה, "למה בירושלים?"
"אז כל ההומואים צריכים להישאר בתל-אביב?" שואל סער.
"הם ממילא גרים שם", עונה אמו.
"אם הייתה תהלוכה עם שלטים ולא עם הבגדים האלה, זה היה מפריע למישהו?" שואל דגן.
"אני חושב שאנשים צריכים לשמוח איך שהם שמחים", אומר סער.
אז הנה קיבלתי הצצה לדיון נפיץ אבל אפשרי בבית משפחת מעוז. "אני מאמין שזה מתכון שחייבים ללמוד אותו", אומר סער. "מוכרחים לדבר את הדברים הקשים. אין לי ספק בכלל שעוד יהיו משברים. הם רק מחכים מעבר לפינה, אבל הם יגיעו, ונצטרך לדעת לדבר אותם".
"שום דבר לא יקרה השנה במשפחת מעוז", מסכמים שלושתם בחיוך.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
אקו"ם