מה היה אילו איינשטיין היה נשיא המדינה?
ב-9 בנובמבר 1952 נפטר הנשיא הראשון של מדינת ישראל, חיים ויצמן. בעקבות פנייה מדוד בן-גוריון, המדען היהודי-אמריקני אלברט איינשטיין מסכים לקבל את תפקיד הנשיא ויוצא אל הבלתי נודע
"הפנומן העולמי הזה שייך לנו, ולא לאוניברסיטה של פרינסטון"(עזריאל קרליבך, מעריב, 14 בנובמבר 1952)
עוד כותרות ב-nrg:
- פעיל חמאס חשף: שיטת חפירת המנהרות בעזה
- יעלון: "אין מה להשוות את ישראל וצה"ל לנאצים"
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
נובמבר 1952, רחוב מרסר 112, פרינסטון. הטלפון המגודל שנח על שולחן העבודה לא פסק מלצלצל. הוא לא שמע אותו, אבל ייאלץ לשמוע אותו הרבה בשעות הקרובות. בדיוק חלף על פני שלט הרחוב, פסע במכוון על דשא רטוב והרטיב את נעליו, נופף לבת השכנים בת השמונה שרק אתמול עזר לה בשיעורי הבית, ונכנס לביתו.
את כומתת הצמר הסרוגה השחורה הניח ברישול על הכיסא ואז התיישב בחדר העבודה, הסתכל על ערמת הדואר ופלט אנחה. "אני מוצף בכל כך הרבה שאלות, הזמנות ושיחות עד שאני חולם כי אני נשרף בגיהנום וכי הדוור הוא השטן שלנצח נצחים ישאג לעומתי וימטיר על ראשי חבילות", סינן נוכח עיניה הפעורות של הלן דוקאס, עוזרתו הנאמנה – שיש שכינוה קרברוס, על שום היותה מאיימת ככלב השאול.
בכל בוקר הקפיד לרפרף על כל אחד ואחד מהעיתונים שהשאירה עבורו על שולחנו, אבל הבוקר העדיף שלא. עם החביתה הגיעה שוב דרישת שלום בלתי רצויה מהמפרצת הבטנית, המיחושים גברו והוא ויתר על האוכל ויצא אל מכון המחקר באוניברסיטה מוקדם מהצפוי.
עתה, כשחזר, ראה שידיעה אחת שנגזרה מהניו-יורק טיימס הוצמדה באטב אל ראש ערמת הדפים. "מדינת ישראל קוראת לאלברט איינשטיין לקבל עליו את הנשיאות", בישרה הכותרת. קשה היה לו לעצור את פרץ הצחוק שבקע מגרונו. "מרגוט, את חייבת לראות את זה", צעק לבתו החורגת, ואז הואיל להרים את שפופרת הטלפון רק כדי לומר לכתב האומלל שנשלח להשיג ממנו תגובה: "תשמע, בחורצ'יק, זה מביך מאוד, מביך מאוד".
ככל שהתמשך רצף הטלפונים, כבר פיתח ושכלל נימוק מובנה - עד שלא תבוא הצעה רשמית לא יתייחס ברצינות אל הנושא - ומשועשע כהרגלו חזר אל הדפים המשורבטים.
כמה שעות לאחר מכן, כשהוא שקוע בנבכי הפיזיקה שלו, נכנסה דוקאס לחדר ובידה מברק שעליו חותמת שגרירות ישראל בוושינגטון. הוא אפילו לא הרים עיניים לעברה ורק שלח יד אל הדף. "האם תוכל השגרירות לשלוח מחר נציג למפגש רשמי?" שאל אותו השגריר אבא אבן באותיות הדפוס. איינשטיין השתהה רגע, ואז פנה אל דוקאס - "לא חבל שנציג ייסע את כל הדרך לכאן רק כדי לשמוע אותי מסרב?", ושוב השתנק מפרץ הצחוק הבלתי נשלט שהדביק אחריו את נשות הבית.
על אף ששיחת חוץ ללא הזמנה מוקדמת לא הייתה עניין שבשגרה, הצליחה דוקאס בנקל לאתר את אבן בוושינגטון והעלתה אותו על הקו. "אני לא האדם המתאים ובשום אופן לא אוכל לעשות זאת", הקדים איינשטיין את השגריר, והופתע בינו לבין עצמו מקולו הצעיר של חברו לקו.
"אינני יכול לומר לממשלתי שהתקשרת אליי ואמרת לא", השיב לו אבן בן ה-37. "עליי לפעול לפי הנהלים ולהציג בפניך את ההצעה באופן רשמי. מחר יגיע סגני למעונך ותוכל למסור בפנינו את החלטתך".
בחדרו בוושינגטון נדמה היה לאבן שהוא משמיע אנחת רווחה. הרעיון למנות את "בן העם היהודי הגדול ביותר החי בימינו" – כפי שהילל עזריאל קרליבך את איינשטיין מעל דפי עיתונו מעריב – היה כמובן מעורר השראה. מן הצד השני ידע אבן שמהותה של הנשיאות הוא בחלקה הייצוגי, ואיינשטיין רחוק שנות אור - אם להשתמש במונחים שהאחרון מכיר מקרוב – מכל פוליטיקה ומהתמרונים שהיא דורשת.
הנה, אפילו את האוניברסיטה העברית שהיה ממבשריה ומקדמיה, עזב איינשטיין בטריקת דלת אחרי התנגשות עם הנגיד ד"ר יהודה לייב מאגנס המנוח. אבן פטר את מחשבותיו בעבודה, וגמר אומר לאפשר למציאות להתפתח מעצמה.
בלילה ישב איינשטיין על המרפסת האחורית של ביתו ובהה בשמיים. חסרונה של מאיה, אחותו ואשת סודו, הורגש עתה עוד יותר. רק לא מזמן אמר לעוזרו ארנסט שטראוס ש"הפוליטיקה נועדה להווה, ואילו המשוואות שלנו - לנצח". ועם זאת, השגריר בעל המבטא הדרום-אפריקני המושלם הסביר שגם בירושלים יוענק לו חופש גמור לעסוק בעבודתו המדעית ככל שיחפוץ. "בישראל ישנם ממשלה ועם שמודעים לחלוטין לחשיבות העצומה של עמלך", הבהיר.
מצד אחד ביקש איינשטיין להמשיך ולחתור למציאת תיאוריית שדה מאוחדת, מצד שני ידע שימי הפיזיקה הגדולה שהרעידה את העולם המדעי כבר מאחוריו. בינתיים הבחין בכוכב אחד שמהבהב בלי הפסקה, והשתעשע ברעיון האיוולת של אות משמיים. במו פיו הגדיר את עצמו "בלתי-מאמין אדוק", אבל שוב הבחין בכוכב שמדבר אליו.
ה"לא" שירה ללא עוררין אחר הצהריים התחיל להתפוגג מעצמו, ובאותה רוח שובבות שגרמה לו בליל כל הקדושים לנגן בפתחי דלתות השכונה, החליט שמי יודע, אולי מסע אל הבלתי נודע בישראל, הגם שעשרות פעמים אמר לעצמו שאין בכוונתו לשמש קישוט - ייטיב איתו. ובכלל, שלח מבט אל אופניו, החיים הם כמו רכיבה, כדי לשמור על איזון חייבים להמשיך לנסוע.
1 בדצמבר 1952, שדה התעופה לוד, הרחבה הגדולה. סדרנית הטיסה ניצה קצנלנבוגן חייכה במיאוס לאחרוני היורדים מן המטוס. כל שקיוותה היה להגיע הביתה ולהתפנק בכוס טמפו לימון קר שהגתה בה כל אימת שגבר ייאושה במהלך השעות האחרונות.
טיסה מייגעת שכזאת טרם נזדמנה לה בשנותיה בתפקיד, ובטח לא אחרי הלילה שקדם לה. כן, בלילה ההוא נדדה שנת קצנלנבוגן. בהתחלה לא האמינה לגודל מזלה, שהעניק לה את הזכות ההיסטורית להיות אחראית בפועל על האדם הכי חכם עלי אדמות. אבל ההתרגשות לקראת הטיסה שתישא על כפיה את הנשיא הבא, הפכה מהר מאוד לזעם אצור.
כמה המולה יצר כבוד המדען. ראשית סירב לשבת במחלקה הראשונה, ולא הפסיק לגרום למהומות כשהתעקש לנסוע ב"מחלקה הזולה ביותר שיש על המטוס", הגם שהבטיחו לו שיש רק עוד אחת כזו. בשדה התעופה איידלוויל בניו-יורק החלה שרשרת טלפונים שסופה שהגיעה גם למשרד ראש הממשלה בישראל.
בן-גוריון נתן אישור מיוחד לאפשר לאיינשטיין לשבת כאחד האדם, ובינתיים קיווה בתוך-תוכו שזהו האקט הבלתי ממלכתי האחרון שעוד ייתקל בו עם הבחירה הנשיאותית שניתן לומר שנכפתה עליו בלחץ הציבור.
בעצירת הביניים באירופה התעקש המדען לצאת משדה התעופה כדי לבקר את חברו ליאופולד אינפלד ששהה בעיר, והפעם היה זה אבא אבן שנצטרך להפעיל את קסמיו. מי שלא סתם נודע בישראל כדיפלומט מספר אחת של אותם הימים, הסביר לאיינשטיין בסבלנות יתרה כי סידורי האבטחה אינם מאפשרים גיחה כזאת.
מאוחר יותר, כששאלה קצנלנבוגן בנימוס ובאנגלית חורקת (שלמרות עמלה הרב, דבק בה מבטא ישראלי כבד) במה תוכל עוד לעזור, השיב לה שישמח לגביע גלידה. משלא נענה, ביקש אם אפשר רק להדליק קצת את מקטרת עץ האברש שלו, כדי להעביר ולו במעט את הזמן בנעימים.
באחת השעות האחרונות שכמו סירבו לנקוף, ובעקבות שאלה של נוסע תמים על תורתו, תפס איינשטיין את הרמקול וביקש להסביר לציבור שסביבו מעט מתורת היחסות ("באופן ידידותי"), ועשרות נוסעי הטיסה הנהנו ומחאו כפיים אף שלא הבינו מילה באנגלית.
קצנלנבוגן עזרה לאיינשטיין ולפמלייתו לרדת במדרגות היישר לתוך טקס שאורגן מבעוד מועד. הקהל המשולהב נשנק מהתרגשות כשקריין הרדיו יצחק שמעוני - מי שידע דבר או שניים על מדע - סיפר בקול רועד על ירידתו של גדול המוחות מכבש המטוס. דגלי ישראל נעו בקצב הקלרינט של ראובן וולף שפצח בקונצ'רטו של מוצרט, כשכל תזמורת צה"ל פרושה מאחוריו ומחכה לאות.
איינשטיין כל כך נרגש מהמחווה עד כי ביקש לפרוץ את שורת אנשי האבטחה שלו ולהתקרב לנגנים, וכשאלה עמדו נבוכים לנוכח בקשתו, אמר "נו, מילא", פתח במהירות את נרתיק הכינור החבוט שלו והצטרף לנגינה. שערו הפרוע, ששן מסרק לא נגעה בו ימים רבים, נע מעוצמת ההתרגשות.
מרחוק עמד בן-גוריון, מגובה בשיירת אבטחה מכובדת, ונאלץ גם הוא למחוא כף בסיטואציה המוזרה שנקלע אליה. כשנגמר הקונצ'רטו לא השתרר חלילה שקט ברחבה; איינשטיין המשיך לפרוט על מיתרי הכינור והתנצל על חוסר הדיוק. "זה לא אני, אלה האצבעות המזדקנות שלי", אמר ושֶטֶף צחוק סחף את הקהל.
אבל לא זה מה שמשך את עינו של יצחק נבון, מנהל לשכת ראש הממשלה דאז: נראה שהוא היה היחידי מבין שורת המכובדים שהבחין שהנשיא המיועד אינו גורב גרביים.
11 בדצמבר 1952. "כבוד ויקר לנשיא א. איינשטיין בהיכנסו לתפקיד", נכתב באותיות קידוש לבנה בכותרת הראשית של העיתון "דבר". "ההמונים גדשו את הרחובות עם בואו של הנשיא החדש איינשטיין", נכתב במעריב ביובש קל, בניסיון להסתיר את שביעות הרצון - שלא לומר היבריס – של אנשי העיתון, שראו בעצמם שותפים לכתיבת ההיסטוריה.
בבוקר 10 דצמבר בשעה תשע ניסו כוחות הביטחון לרוקן את רחוב קינג ג'ורג' מאלפי אנשים שניסו להתקרב לבית פרומין, מעונה של הכנסת, ולראות את מי שבן-גוריון עצמו הגדיר "גדול הדורות". רק מתי מעט זכו לכבוד.
מדירתו קטנת הממדים ברחביה נאסף איינשטיין, לבחירתו ללא מלווים, והתיישב לצדו של בן-גוריון על מושב העור של מכונית הפאר, אחרי שהתעקש שראש הממשלה בכבודו ובעצמו יהיה זה שיתלווה אליו כדי שיוכלו לשוחח בדרך.
נהג הרכב, מי שהחזיק בעיטור המופת מקרב הרואי במלחמת העצמאות, נדרש להצטייד בחליפת שלושה חלקים מצועצעת, וכל זאת כדי שיוכל להציץ דרך המראה בשתי רעמות לבנות מתבדרות ברוח הקרה של החורף הירושלמי, או אם לדייק - רעמה אחת גדולה ועוד שתיים שנחצו באפיק רחב.
השיחה הערה בין שני האישים, זה בחיוך קונדסי ושכנו בחיוך בלתי קונדסי, חיממה את לבו של ראש הממשלה. היא הייתה המשך נעים לשיחה מרחיבת הלב שניהלו אתמול על אודות חזונו של איינשטיין לאוניברסיטאות בישראל.
הנשיא הנכנס הבטיח כי הוא מתעתד לערוך עוד השבוע ביקור במעבדות הטכניון, שלושים שנה אחרי שביקר בו בראשונה. לשדרן רשת א' הנרגש יוסף טרגין סיפר על גלי האתר, בריאיון שהתקיים בשפה האנגלית, כי מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל "יביאו לידי ביטוי את האוניברסליות של הרוח האנושית, ויהפכו למרכזים תרבותיים חשובים שיעוררו הערכה בקרב העולם כולו".
בן-גוריון, שהאמין כי יש לקדם את המדע כחלק בלתי נפרד מכיבוש הארץ ובניינה, הסמיק מנחת בחדרו. אולי, אמר לעצמו, לא יהיה השד נורא כל כך.
עתה, כשניסתה הפאקארד השחורה לעצור בבטחה ליד בניין הכנסת, הבחין איינשטיין בכרזות ענק מצהיבות שקולפו מן הקירות אך בלא הצלחה יתרה. הוא כמובן לא הבין את פשר המילים הכתובות - "גרמניה לא תכפר באתנן על פשעיה", "לא לשילומים", ובטח לא את הצירוף "מלחמת אחים לחיים ולמוות", אבל ידע לזהות על אחת מהמודעות את המשקפיים והשפם של מי שנתפס בעיניו כמיליטריסט מסוכן בעל נגיעות פשיסטיות.
מובן שלא הייתה לו כל כוונה להסתיר זאת מרֵעו לנסיעה. בן-גוריון ניסה לפטור את העניין בנימוס מתבקש וממלכתי, אבל בתוך תוכו שמח שגדול מדעני האנושות מזהה גם הוא את תוך קנקנו של "המוקיון", מנחם בגין.
בירידה מהרכב הסתערו עשרות כתבים וצלמים על שתי הדמויות הנשגבות, ואיינשטיין נכנע וציית לכל גחמות העיתונאים, ושעה לכל בקשה לעמוד כך או כך. בשלב מסוים אמר לבן-גוריון: "אני לא מסוגל לעשות את זה, זה כמו להתפשט בפומבי". רק דקה נקפה עד שהגיח בחור חנוט בחליפה ומשקפי שמש שחורים, והורה לכל הצוותים להשמיט את המשפט האחרון מן התמליל, פן יינקטו נגדם סנקציות חמורות.
בינתיים באולם המליאה הושלך הס. שני בעלי תקיעה הפליאו בכליהם כשאיינשטיין פסע פנימה באפודת כותנה שנקנתה בחנות עודפים וכובע לבד שחור. בן-גוריון, שבעצמו לא חיבב גינונים קפדניים, לא התרגש מהעיניים המתגלגלות נוכח הופעתו של איינשטיין, אלא רק ייחל בכל לבו: שרק לא יישלף הכינור מנדנו.
הנשיא הנבחר נכנס למליאה משועשע ומבויש קלות, אך בה בעת נרגש מאוד מן המעמד. יושבי השורה הראשונה העידו כי אפילו הייתה זו דמעה שבצבצה כשאמר בעברית רצוצה "אני אלברט איינשטיין, בן לפאולינה והרמן איינשטיין, מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולמלא באמונה את תפקידי כנשיא".
את הגרוניות התקשה מאוד להגות. "מערכת היחסים שלי עם העם היהודי הפכה להיות הקשר האנושי החזק ביותר שלי מאז שהתבהר לי במלוא הצלילות עד כמה שבריר מעמדנו בין אומות העולם", אמר בנאום שקרא מהדף, הפעם באנגלית.
רבים מיושבי האולם, שפסקו רגע מלברך על גודל מזלם (בהבינם שזהו רגע שייחרת לדורות), מחו דמעה כשאיינשטיין הזכיר את ידידו ד"ר חיים ויצמן. הוא דיבר בחום על קודמו בתפקיד, ונזכר במסעם המשותף לגיוס כספים למען פלשתינה.
אז חלק את הקושי להיכנס לנעליים גדולות כל כך, וממקומו במליאה חשב לעצמו יצחק נבון שגדולות ככל שיהיו, ויצמן לפחות נהג לכבד אותן בגרביים. איינשטיין הצהיר על כוונתו לטעת עץ לזכרו של הנשיא הראשון של מדינת ישראל, ואז סימן לדוקאס להעביר לו את הכינור, אבל בעצה אחת עם כבוד ראש הממשלה החלה פתאום נגינת התקווה וכולם נעמדו.
הטקס עבר בשלום יחסי, גם אם כשנורו 21 מטחי תותחים למען יידעו אנשי העיר ירושלים כי הנשיא החדש נכנס לתפקידו, מלמל איינשטיין לעצמו כי "שום בן תמותה אינו ראוי לקבלת פנים כזו" - והרמקול השמיע את מחשבתו.
עוד תקלה קלה אירעה כשנשאל איינשטיין על ידי הרב הראשי האשכנזי יצחק אייזיק הלוי הרצוג על רשמיו מביקורו בכותל המערבי כשלושים שנה קודם, וענה בלי לחשוב: "קשה לשכוח את מראה בני השבט שלי עומדים ומתפללים כשפניהם כלפי הכותל והם מנענעים את גופם לפנים ולאחור. אין זה מחזה שקל לי להתחבר אליו", אמר והמשיך הלאה.
אותו בחור ממושקף וחנוט חליפה הגיח לפתע ממקומו והורה להרחיק מכבוד הנשיא לעת עתה את הנשיא העולמי של העדה הבהאית ונציגי הכנסיות הקופטית, הרוסית והיוונית שנכחו באירוע, בנימוק כי כבודו ממהר ואולי ישוחחו בהזדמנות אחרת.
ינואר 1953, לשכת ראש הממשלה. פרופ' ארנסט דוד ברגמן לגם מכוס התה וזקף אוזניים לשמע דבריו של בן-גוריון. בחודשים האחרונים נודע לו מפיו של ראש הממשלה עצמו כי האחרון פועל בחשאיות למימושה של אופציה גרעינית לישראל, ומעניק לו, לברגמן, את השרביט לנצח על הפרויקט.
הכימאי חש את גודל המשא הכבד על כתפיו, אבל גם הוחמא ממשקלו. היום נועדו לדבר על שמות אנשים שיצטרפו לעוסקים במלאכה שבן-גוריון חזר והצהיר כי הוא מוצא בה מלאכת קודש. "לא נוכל לעולם לעמוד נגד מדינות ערב, מלחמה נוספת תהא עבורנו מלחמת שמד", אמר ראש הממשלה ודפק על שולחנו בשיחתם הקודמת. "יכולת גרעינית היא ההרתעה שתעמוד לרשותנו", פתח גם הפעם, אבל אז עבר לדבר על צרה אחרת.
לפני יציאתו לחופשה קצרה ביקש ראש הממשלה לערוך פגישה זו ביעילות ובתמציתיות, אך דבר מה השתבש בתוכניות. שלושת השבועות האחרונים הבהירו לו כי לא רק חברי סיעתו מכינים לו אי שקט קיומי, אלא גם הנשיא הנכבד שנבחר לא מכבר. עשרות תקריות מביכות, שקשורות כולן כאחת בחוסר יכולתו של המדען הנשגב לשמור על הקודים המקובלים, עלו לבן-גוריון בשעות שינה.
פעם חילק הנשיא לחם בתחנת חלוקה ברחוב יפו, ופעם סיפר בשידור כי מכתחילה לא תמך בהקמתה של המדינה. אבל הטלפון האחרון זעזע את בן-גוריון יותר מכול: מבעד לאפרכסת שמע את איינשטיין מודיע לו כי הוא רוצה להיות מעורב בכל פגישה או היערכות שקשורה בהקמת תוכנית גרעינית.
כשנכנס איינשטיין לחדר, הבחין בן-גוריון כי לפגישתו הראשונה עם הפרופסור לכימיה אורגנית אפילו הידר הנשיא בלבושו והצטייד במעיל עור מרופט, שראש הממשלה עוד זכר מפגישתם בפרינסטון. אחרי ששאל איינשטיין אם יוכל להדליק מקטרתו, החל בנאום נטול כל רוח שטות.
"לולא סברתי שקיימת אפשרות שהגרמנים עובדים על פצצה אטומית ושהם עלולים להשתמש בה, לא הייתי כותב מעולם המלצה לרוזוולט להעלות על הדעת תוכנית גרעינית, ואין יום שאני לא מתייסר על כך", הפיל את הפצצה על ברגמן.
"ועתה, כשציפור לחשה לי (ומעולם לא הסכים לגלות מי הציפור, אבל בן-גוריון ניחש לבדו במי משותפי הסוד מדובר) כי גם כאן בוא תבוא תוכנית כזו, אין בכוונתי לשבת בשקט ולראות איך ההיסטוריה חוזרת על עצמה. רצוני לנצל את סמכויותיי כנשיא, לקבל דיווח מלא מעתה והלאה ולהיות מעורב בפיקוח, כדי שאוכל לישון בשקט".
ברגמן חיפש מילים, עדיין נרגש מקרבתו למדען הגדול ביקום, כשבן-גוריון השאיר את השניים בלשכה ויצא לחפש את מזכירתו. "נא השיגי לי את ד"ר קרליבך על הקו", ביקש ממנה. משזה ענה, שמע את קולו של ראש הממשלה מצווח עליו: "עזריאל קרליבך, מה לעזאזל עשית לי?!".
האמירות המיוחסות לאיינשטיין נלקחו בין השאר מהביוגרפיה "איינשטיין חייו והיקום שלו" שכתב וולטר אייזקסון.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם