אז אני חולה, והיקום לא קורס אל תוך עצמו
חמש שנים אני עובדת בעיתון וכמעט לא ניצלתי אף יום מחלה. מדוע כל כך קשה לי להתקשר לעורך ולספר לו שאני לא מרגישה טוב?
פעם, כשהיינו קטנים, תקפו את אחיי ואותי בזה אחר זה וירוסים שהותירו את הוריי נצורים בביתם. אמי הנואשת פנתה לרופא ושאלה אותו מה אפשר לעשות כדי שהילדים לא יהיו יותר חולים. "קחי אותם לים", המליץ לה, "הים יחסן אותם". במשך כל אותו הקיץ בילינו עם אמא בחוף, נושמים את האוויר המלוח. השיטה כנראה עבדה, כי מאז לא היינו חולים עד גיל 17.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- דגנרלים, תפס תפסיקו לקשקש ותתעסקו בביטחון
- מה קורה כשפקידי האוצר עובדים על ח"כ גפני
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
עד היום אני לא יודעת אם אוויר הים הוא זה שחיסן אותנו, או אולי ההבנה המאוד חדה ועמוקה שלהיות חולים זאת פריבילגיה. לפחות כך האמינה אמי היקרה, שעובדת כבר למעלה משלושים שנה במערכת החינוך ולדעתי לקחה אולי חמישה ימי חופש בכל התקופה הזאת (בחתונות של הילדים שלה). ואני, שעם השנים הפכתי להיות מעין דגם מוקטן שלה, הפנמתי את הערכים הסובייטיים. רבוטא, רבוטא, רבוטא. לאנשים חרוצים אין זמן למחלות.
''באים לעבודה חולים, בישראל היא אחת המדינות הידועות ביותר במוסר העבודה הגבוה שלהן''.
שאטרסטוק
לכן כשתקף אותי לפני מספר חודשים גל של כאבי גב משונים לא ייחסתי לו כל חשיבות. כאב שכזה אפילו לא זכאי להגדרה "חולי". מקסימום "אי קלילות זמנית". כמובן שהמשכתי לעבוד, לנסוע קילומטרים ולתדלק במשככי כאבים, העיקר לא להשאיר את העורך תקוע ללא כתבה. המצב הזה יכול היה להימשך עוד חודשים ארוכים אילולא מצאתי את עצמי השבוע עומדת חסרת אונים באמצע הגבעה הצרפתית, מנערת את רגליי בזעקות שבר ומתחננת לטרמפיסטים שיתפסו במקומי את כיסא הנהג כי רגליי חדלו מלתפקד.
חמש שנים אני עובדת בעיתון, יש ברשותי מכסה נדיבה של ימי מחלה וכמעט שלא ניצלתי אף אחד מהם. אני אמות ולא אבריז מכתבה. אני אשב בכיסא ואעשה שורות של אופטלגין לפני שאכריז על נבצרות. מדוע כל כך מסובך עבורי להתקשר לעורך ולומר לו, שמע בוס, ניצחוני רגליי?
ישראל היא אחת המדינות הידועות ביותר במוסר העבודה הגבוה שלהן. בשוודיה, למשל, יש מושג שנקרא "חופשת סטרס" - מדובר במונח לגמרי לגיטימי במשק השוודי, ולפיו כל עובד רשאי להכריז על יציאה לחופשה בשל מתח נפשי. בגרמניה הפקידים סוגרים את המחשב בשעה חמש, וימות העולם. בפריז בעלי בוטיקים נועלים את חנותם באמצע הצהריים סתם כי נשבר להם לעבוד. רק פה, בישראל־העובדת־תמיד, אפשר לראות אנשים בשיא כוחם מסתובבים במקומות העבודה שלהם מפוחדים ומהוססים. בכל רגע הם בטוחים שהנה, מחר הולכים לפטר אותם. רק תיעדר פעם אחת, רק תרשה לעצמך להיות חולה, רק תפשל באמצע המאני־טיים.
העניין הוא שאף בוס לא באמת אומר לנו את זה. זו אווירת העבודה במשק הישראלי, ואין לאף אחד מושג מי יוצר אותה. היא פשוט קיימת. אנשים יבואו חולים למשרד, ישתעלו לכל עבר ויסננו אנחות כאב רק כדי להרוויח את זכותם לצאת הביתה לנוח.
הנה מחלה שהצלחתי לאבחן אצלי כבר מזמן: קוראים לה "תסמונת המתחזה". היא מאפיינת אנשים שלא מצליחים להפנים את יכולותיהם. הם מאמינים באמת ובתמים שאינם ראויים להישגיהם ודוחים כל ראייה חיצונית להצלחות שלהם בטענה שמדובר במזל או הטעיה מוצלחת מצדם. הסינדרום מלווה בחשש שבכל רגע "המסכה" תיקרע והמתחזה ייחשף. ככה אני חיה כבר שנים. ואדם כמוני, שמרגיש שכל העסק הזה של עיתונות בעצם קרה לו בטעות, צריך לכל הפחות לא להיות חולה.
ואז הגוף בוגד בך. ופתאום את מוצאת את עצמך שוכבת במיטה עם זעקות של צירים בחודש תשיעי ומכינה את הנאום הזה, שנועד להוכיח לבוסים שאכן מדובר במחלה אמיתית ולא באיזו העמדת פנים. וכדי לחזק את האמינות את מוסרת לכולם את כל הפרטים הלא מעניינים על האורתופדים והכירופרקטים שנפגשת איתם בשבועות האחרונים ואם הם יבקשו גם תשלחי להם סי.טי. אבל הם לא יבקשו, כי הסרט הוא שלך בלבד.
המחשבה המטומטמת הזאת שאם יום אחד לא תעבדי היקום כולו יקרוס לתוך עצמו. וכמה את מופתעת כשהבוס פתאום אומר לך "רחלי, הכול בסדר, לכי לנוח ותרגישי טוב". וכמה ייסורי מצפון יש לך על ההיעדרות הזאת. כי הרי תקעת את כולם ועכשיו צריך למצוא לך מחליף ובטח בסבב הבא יפטרו אותך כי את ממילא מתחזה ולא מספיק מוכשרת.
אז הנה, קוראיי היקרים, אני מתעלה על חרדותיי ומוציאה את המדור לחופשה זמנית עד שגופי ישוב לקדמותו כי מותר לי. מותר לי אחרי חמש שנים שבהן לא לקחתי חופשת מחלה, להיות מושבתת. מותר לי להיות במצב הזה בלי לחשוש שמחר יחליפו אותי במישהו אחר ולפחד שבחודש הבא לא יהיה לי מאיפה לשלם משכנתא. מותר לי, ואיזה מדהים לגלות שכשאת באה ומספרת את האמת לאמיתה, אף אחד לא כועס ואפילו לא מרים גבה. הם רק מאחלים לך רפואה שלמה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם