אחרי גלות ארוכה: המפקד האכזרי שחזר לעיראק
אחרי שלוש שנות גלות באיראן, שב מפקדו האכזרי של 'צבא המהדי' והמטיף השיעי בהווה מוקתדא א־סאדר למדינה כלאומן גאה. האם ניסיונו להגיע לזירה הפוליטית בנשיקות ולא בנשק מהווה שינוי?
קראו לו פוחז, בריון והאיש הכי מסוכן בעיראק. בשנים האחרונות הוא כמעט נעלם מהזירה הפוליטית. אולם לאחר השבת האחרונה, שבה פרצו המוני חסידיו ל'גרין זון' - אזור מוסדות הממשל והשגרירויות הזרות בבגדד - ברור לכולם: המנהיג ומטיף הדת השיעי מוקתדא א־סאדר חזר ובגדול. מעתה הוא לא רק מאתגר את המשך קיומה של הממשלה בבגדד, אלא מציב סימן שאלה ענק על המדיניות האמריקנית בעיראק. ואם מחפשים רמז לאן נושבות הרוחות, הרי שלאחר שהמוני תומכיו נסוגו בפקודתו מהאזור האסור, עלה איש הדת השיעי על מטוס בעיר הקדושה נג'ף ושם את פניו להתייעצויות בטהרן.
עוד כותרות ב-nrg:
- פצצות מרגמה נורו מעזה, צה"ל הגיב בירי טנקים
- עוניה של הנצחה: אין כסף, הזיכרון הולך לאיבוד
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
זה לא היה אמור להפתיע. כבר חודשים ארוכים שתושבי עיראק זועמים על תנאי המחיה הקשים, על הפסקות החשמל התכופות, על הביוב הזורם ברחובות ובעיקר על השחיתות הממארת שפשתה בכל דרגי הממשל בבגדד. כל זה היה צריך אולי להידחק מפני המלחמה בדאעש, אבל לא. אחרי 13 שנים של מלחמה, שחיתות ומכוניות תופת המתפוצצות חדשות לבקרים, העיראקים מייחלים קודם כול לנורמליות בחיי היומיום. הציפייה לשינוי מבעבעת על פני השטח כבר קרוב לשנה. לאחר ההפגנות שפרצו בקיץ האחרון הכריז ראש הממשלה חיידר אל־עבאדי על שורת רפורמות בדרך למיגור השחיתות, ובראשן מינוי ממשלת מומחים. זה לא קרה. שנה חלפה, הטמפרטורות בבגדד שוב מגרדות את ה־40 מעלות, וראש הממשלה טרם הצליח לממש דבר מהבטחותיו.
מקור דיפלומטי אירופי אומר כי המחשבה על עוד קיץ לוהט ללא מים בברזים ומזגנים מושבתים, מורטת את עצביהם המתוחים עד להתפקע של אזרחי עיראק. מכיוון שכך, לא ממש מפתיע שבין האלפים שפרצו לתוך האזור האסור רבים ניצלו את ההזדמנות לטבול בברכות ולהשתכשך במזרקות המפארות את קריית הממשלה העיראקית. גם הצעתה של טהרן לתווך בין א־סאדר לממשלת עבאדי אינה מפתיעה. אף שרק שבוע קודם לכן נחת סגן נשיא ארה"ב ג'ו ביידן לביקור תחזוקה בבגדד, ההשפעה האיראנית בבגדד נותנת את אותותיה.
חשוב להבין: לא מדובר בהתפרצות ספונטנית, אלא בהפגנת כוח מתוכננת ומאורגנת היטב של המנהיג השיעי, שבילה שלוש שנים באיראן, בעיר הקדושה קום. הוא למד שם דבר או שניים בהלכות דת ושלטון, כולל מלאכת הפגנת הכוח.
חסידי א־סאדר הגיעו מצוידים בשקי שינה ותרמילים, מוכנים לשביתת שבת. מקורות במשרד ההגנה בבגדד סיפרו השבוע לקולגות בקהילה הדיפלומטית כי היה להם מידע מוקדם על ההסתערות המתוכננת על ה'גרין זון'. מה שלא העריכו נכון היה ההיקף. הם לא ציפו להסתערות של אלפים כה רבים. לכן, ואף שמדובר בעניין רגיש ביותר, לא הועברה שום אזהרה לשגרירויות הזרות. מקור עיראקי הסביר לדיפלומט האירופי כי מרגע שהדברים החלו להתגלגל, הדבר הנכון היה להכיל את המתקפה ולא להיכנס לעימות עם המפגינים, מה שהיה מסתיים בשפך דם נוראי ומביא את הקץ על הממשלה.
בדיעבד מתברר שלמהלך הזה קדם בלון ניסוי. לפני כחודש הגיע מוקתדא א־סאדר בכבודו ובעצמו לשערי האזור האסור. לכאורה הייתה זו הסגת גבול מצדו. אך במקום להעמיד את המטיף השיעי במקומו, קידם את פניו הגנרל המופקד על הביטחון, נישק את ידו ופתח לפניו את השער.
זוהי כנראה הסיבה האמיתית לכך שלמרות המיליארדים שהושקעו בעשור האחרון באבטחתו של האזור שבו נמצאים סמלי הממשל ומוסדות המדינה החשאיים והרגישים ביותר, שגרירויות ומשרדי ארגונים בינלאומיים, איש לא עמד בדרכם של המפגינים. מוקתדא א־סאדר היה שם ברוחו, והתקדים המחוכם גרם לכך שעליונות הסמכות הדתית גברה על איסורי השלטון החילוני.
ועדיין, אף שהשערים נפתחו לרווחה, הזעם שהצטבר בחודשים האחרונים היה כנראה גדול מדי. המפגינים, רובם ככולם גברים צעירים קשי יום, עמדו נפעמים אל מול המשרדים המפוארים, שלאיש מהם אין אליהם גישה ביומיום. עד מהרה התחלפה ההשתאות בכעס על השחיתות הממארת. הם עברו מחדר לחדר, בועטים בסמלי השלטון ומשאירים אחריהם שובל של הרס.
ולמרות הוונדליזם, השורה התחתונה היא באופן מוזר אופטימית למדי. לכאורה, הבחירה של כוחות הביטחון העיראקיים לאפשר למפגינים לשעוט פנימה מבלי להיכנס לעימות רומזת לתבונה ולהכרה במגבלות הכוח של אנשי הביטחון ושל הממשלה בצמרת. אבל באותה מידה היא מבטאת גם הכרה של אנשי הביטחון בעליונות הסמכות הדתית על הסמכות הממשלתית. לכן, אף שפלישת א־סאדר ואנשיו לאזור האסור היא אחד האירועים המכוננים בעיראק מאז 2003, צריך להתייחס בספקנות לאפשרות שהיה פה ניצוץ של מה שעשוי להיות אביב עיראקי. ייתכן שבים הכאוס הביטחוני בעיראק, הולך ומתהווה דגם שלטוני שבו תהליך ההפנמה של הערכים הדמוקרטיים המערביים מלווה בתיבול עז של ניחוח מקומי.
האם ייתכן שדווקא מוקתדא א־סאדר, איש הדמים שהקים את המיליציה השיעית המזוינת הגדולה ביותר 'צבא המהדי' ושאנשיו חטפו, עינו ורצחו עיראקים וזרים, האיש שבמשך שנים שפך שמן על מדורת הפילוג הפנימי, מוביל קו חדש לאחדות עיראק? במהלך כל האירוע שיגר א־סאדר לאנשיו קריאות להימנע מאלימות. הדגלים שהונפו היו דגלי עיראק ולא דגלי האסלאם.
המקור הדיפלומטי בבגדד הודה השבוע שאכן יש סיכוי שא־סאדר יתגלה כמרענן הרשמי של הקיץ העיראקי הלוהט. הוא אמנם נותר סקפטי, הטיל ספק במניעיו והדגיש את דאגתו מפני ההשפעה האיראנית המחלחלת, אך בשורה התחתונה הוא הביע התפעלות מסדרת המהלכים של מוקתדא א־סאדר בחודשיים האחרונים.
מספיק להסתכל חודש אחורה. שלוש פעמים ניסה ראש הממשלה חיידר אל־עבאדי להוביל בפרלמנט העיראקי מהלך של הקמת ממשלת טכנוקרטים, וכשל. מי שעמד מאחורי המהלכים להכשלתו היה קודמו בתפקיד, ראש הממשלה לשעבר נורי אל־מאלכי שהודח מתפקידו בלחץ אמריקני לאחר כיבוש חלקים גדולים מעיראק בידי דאעש בקיץ 2014, ומאז הוא נושא את עיניו לחזור לשלטון. א־סאדר שמר על סבלנותו לאחר הכישלון הראשון של עבאדי. אך לאחר הכישלון השני באפריל האחרון הורה א־סאדר לחברי הפרלמנט התומכים בו - שיעים, סונים וכורדים - לשבות בתוך הפרלמנט. שביתת השבת הצליחה, ויו"ר הפרלמנט נאלץ להתפטר. אך גם בישיבה מיוחדת לכינון ממשלת מומחים לאחר ההתפטרות לא הצליח עבאדי להתגבר על ההתנגדות בפרלמנט, וגם הניסיון השלישי להקים ממשלת טכנוקרטים לא צלח. בעקבות זאת יצא הפרלמנט לפגרה של עשרה ימים. בשלב הזה פקעה סבלנותו של א־סאדר סופית, והוא הורה לחסידיו להסתער על הפרלמנט.
להסתערות הזו היה כל הפוטנציאל להפוך לניסיון התקוממות. זה לא מה שקרה. במקום נשק הגיעו המפגינים חמושים בנשיקות, ומבחינה ויזואלית זהו אולי החלק הכי מדהים שקדם להסתערות על הפרלמנט. המפגינים העתירו מטר של נשיקות על אנשי הביטחון שקידמו אותם בחיוכים רחבים, והשיבו להם בנשיקות על הלחיים. סרטון הנשיקות שמתעד את כניסת המפגינים ראוי להפוך לחומר חובה בלימודי תורת המדינה. זוהי הווריאציה המזרח תיכונית לשיר "הורג אותי ברכּות".
לא תמיד הוא היה כזה. מוקתדא א־סאדר בן ה־43 הוא נצר למשפחה שיעית מפורסמת. אביו היה איש דת מפורסם ובעל השפעה. בזכות המוניטין המשפחתי הצליח א־סאדר להקים את 'צבא המהדי' הגדול זמן קצר לאחר פלישת האמריקנים לעיראק.
במשך שנים הטילו אנשיו את חיתתם על עיראק כולה. הם השתלטו על תחנות משטרה ומבני ציבור, הקימו יחידות חיסול, וחטפו, עינו ורצחו עיראקים סונים, עיתונאים וזרים שמצאו עצמם במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון. גם בכירים שיעים שלא שיחקו את משחק הדמים של מוקתדא א־סאדר לא נמלטו מגורל דומה. הוא התגרה אפילו בסמכות הדתית השיעית הבכירה ביותר בעיראק, האייתוללה עלי א־סיסטני, שדרש ממנו לסגור את בתי הדין שהקים בעיר נג'ף. לא בכדי הוא כונה "הבריון", ואנשיו היו מעורבים בשפיכות הדמים הרצחנית ביותר במהלך מלחמת האזרחים בעיראק.
ב־2008, לאחר שרכש לעצמו יותר מדי אויבים, נאלץ לצאת לגלות באיראן. את שלוש השנים הבאות בילה בעיר הקודש קום. לתקופה זו הייתה השפעה מכרעת על חשיבתו ועל דרכי התנהלותו. חלק ניכר מהביקורת והלעג עליו כוון לבערותו בענייני דת. וכך, בעודו מצפה להתקבל באיראן בכבוד מלכים כמי שנלחם עד חורמה באמריקנים, האיראנים התייחסו אליו כאל איש דת מדרג נמוך ולימדו אותו שיעור בענווה.
שלוש השנים שבילה בקום מיתנו אותו, וככל הנראה גרמו לו להבין שעקב מיקומו הנמוך בהיררכיה הדתית עתידו נמצא דווקא בזירה הפוליטית. בעקבות התובנות הללו מיתג א־סאדר את עצמו מחדש. הוא פיזר את צבא המהדי הרצחני, והקים את 'בריגדות השלום'. בשנתיים האחרונות נלחמים אנשיו נגד דאעש לצד השבטים הסוניים בחבל אנבאר. עקב המוניטין שיצאו לו כבריון שידיו מגואלות בדם, הוא מקפיד להרחיק את אנשיו מזירות קרב בכל פעם שצפות האשמות על עינויים, רצח וביצוע פשעי מלחמה.
כעת א־סאדר הוא מנהיג פוליטי המוביל קו של לאומיות עיראקית. הוא הפך ללאומן עיראקי גאה. גם הסיסמה שמושמעת באחרונה בהפגנות היא "נַעַם נעם לאל־עיראק" - כן כן לעיראק. לכן גם בשביתת השבת בפרלמנט בחודש שעבר תמכו בו סונים, שיעים וכורדים גם יחד. זהו בדיוק המפתח שעליו מתבססת המחאה הנוכחית. הדרישה העיקרית של א־סאדר ותומכיו היא לבטל את חלוקת הסמכויות הממארת בעיראק על פי המפתח העדתי שהנהיגו האמריקנים, שאיננו מאפשר למדינה להתגבר על המתחים הפנימיים אלא רק מעצים אותם.
מבקריו של א־סאדר אומרים כי ישיבתו מחוץ לממשלה מאפשרת לו להרים את קולו ולצבור תומכים במחאה נגד השחיתות הממשלתית, אף שבפועל אנשיו שתולים עמוק בעמדות מפתח במשרדי הממשלה ותקציבי עתק מועברים מעל ומתחת לשולחן למיליציות שלו, שהן גם מקור כוחו. מקור דיפלומטי מערבי היושב בבגדד מעריך כי מדובר במיליונים רבים מאוד.
עיקר החשש מפני א־סאדר נעוץ בעובדה שלמרות מיתוגו החדש כלאומן עיראקי, הוא היה ונותר איש של אסלאם פוליטי, קיצוני, אנטי־חילוני ואנטי־מערבי. איש חכם, רצחני ובלתי צפוי, שידיו מגואלות בדם. אבל אולי דווקא זהו השילוב המזרח־תיכוני הקלאסי האכזרי שעיראק זקוקה לו כדי להתאחד בקרב לשחרור מוסול, אנבאר וכל החלקים שנכבשו בידי ארגון המדינה האסלאמית.
כן, הרהר השבוע בקול רם הדיפלומט המערבי בבגדד. אולי מדובר במרענן הרשמי של הקיץ, אולי בסוס טרויאני, ואולי בשילוב בין שניהם.
אקו"ם