ראשי » חדשות » בארץ

"שאף אחד לא יתבלבל, לא קל לטפל במחבלים"

הפיגוע בקו 12 החזיר את הזרקורים לבתי החולים בבירה. מנהל יחידת הטראומה בשערי צדק, ד"ר עופר מרין, והאחות הראשית בחדר המיון בהדסה, פנינה שרון, מצליחים להוכיח שיש רופאים בירושלים

כשמטען החבלה התפוצץ בקו 12 ביום שני שעבר, פנינה שרון הייתה במקרה בסמוך למקום, בדרכה לשכונת הר-חומה. בניגוד לאופן שבו היו נוהגים סקרנים וסתם חובבי סנאף, היא סובבה את רכבה ופנתה לעבר בית החולים 'הדסה עין כרם', שבו היא משמשת אחות ראשית בחדר המיון. "כשיש אירוע כזה מיד מתחילים להתארגן. אנחנו מקבלים הודעה ממד"א, מודיעים לרופאים ולאחיות שנמצאים בכוננות בבית, ונערכים לעבודה לפי הפרוטוקול", היא מסבירה.

עוד כותרות ב-nrg:
- קלנדיה: 2 מחבלים ניסו לדקור חיילים - וחוסלו
- שתדעו, הכסף שלכם מממן כנסי חיזבאללה
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

 

הפיגוע הוגדר על ידי אנשי הרפואה כאר"ן - אירוע רב-נפגעים. מטען החבלה שהתפוצץ באוטובוס ובו נוסעים - פיגוע חריג באופיו בגל הטרור האחרון - גרם למספר גבוה יחסית של נפגעים, חלקם פונו לעין כרם וחלקם לבית החולים 'שערי צדק'.

המיון הראשוני בעין כרם מתבצע מיד עם הגעת האמבולנס לבית החולים. חלק מהנפגעים מופנים למחלקת הטיפול הנמרץ, חלקם לחדר הטראומה וחלקם לחדר הניתוח. כשאני שואל אם מדובר באירוע שמכביד על המערכת, שרון מסבירה שמדובר למעשה בשגרה בחדר המיון.

"כשיש פיגוע זה מקבל חשיפה תקשורתית, אבל אנחנו מתמודדים כאן יום-יום עם מספר גדול מאוד של פצועים. מדי יום יש לנו 50-60 חולים שצריכים טיפולים דחופים, החייאות, ניתוחים ומה לא".

היו אלה כמה שבועות של רגיעה יחסית בגל הטרור הנוכחי, עד פיגוע מטען החבלה בשבוע שעבר בירושלים. על רקע 'אינתיפאדת הבודדים' ודקירות הסכינים, מראה האוטובוס העולה בלהבות והפצועים הרבים החזיר את תושבי הבירה לתקופות שהיו מעדיפים לשכוח. "בחודשים האחרונים נחשפנו בעיקר לפיגועי דקירה", אומר ד"ר עופר מרין, מנהל יחידת הטראומה בבית החולים שערי צדק, שקלט רבים מפצועי הפיגוע.
 
"הפציעה מסכין עלולה כמובן להיות דרמטית, אבל מבחינת המראה של הפצועים, במיוחד כשמדובר בכוויות נרחבות, המראות בפיצוץ הם קשים מאוד. בנוסף, ההיערכות לאירוע רב נפגעים שונה. היא מחייבת הירתמות מעגל רחב מאוד של אנשי צוות, וכרוכה למשל בהעברת חולים למחלקות האשפוז כדי לפנות את המיון לפצועים שעתידים להגיע.

"יש לנו נוהל מסודר, עם רשימות תיוג לכל בעלי התפקיד. בטיפול נמרץ ובחדר ניתוח מפסיקים כל פעילות שאינה דחופה. חוץ מהצוות הרפואי, יש היערכות של כל המערכות תומכות-המעבדה, רנטגן, בנק הדם, עובדות סוציאליות, פתיחת מרכז מידע, קציני ביטחון, שליחים העסוקים בשינוע חולים ופצועים ועוד".

את מבואת הכניסה של בית החולים שערי צדק בירושלים למדתי להכיר היטב במהלך חצי השנה האחרונה. פיגועים רבים שהתרחשו בירושלים וביו"ש התנקזו לבית החולים בעל המראה האפרורי, השוכן בפאתי שכונת בית וגן.
 
אחד מביקוריי האחרונים במקום היה בפברואר האחרון, לאחר פיגוע דקירה בצומת גוש עציון. אני וכתבים נוספים עמדנו מול הכניסה לחדר המיון וציפינו למידע על מצבו של אליאב גלמן ז"ל, שנפצע אנושות מירי שכוון לעבר המחבל ופגע בו.

לאחר כמה שעות נפתחה בסמוך אלינו דלת מסדרון פנימי וממנה יצא ד"ר מרין. הוא פסע למרכז רחבת הכניסה לחדר המיון, ובשפתו הלקונית-רפואית מסר את הדיווח הבא: "פונה אלינו גבר צעיר שנפגע אנושות מירי. צוות גדול מאוד טיפל בו, ולצערנו הפגיעות היו חמורות ונאלצנו לקבוע את מותו".

גלמן הגיע לבית החולים ללא סימני חיים, ולמרות הסיכויים הקלושים החליט הצוות הרפואי להיאבק על חייו. לא מדובר בהחלטה פשוטה. פעולות ההחייאה ארכו זמן ממושך ודרשו משאבים יקרים כמו צוות רפואי, מנות דם ועוד.
 
ההחלטה מתי לקבוע מוות ומתי להילחם על חייו של פצוע אנוש איננה מובנת מאליה, והיא כרוכה בשיקולים רבים. "מגיעים אלינו פצועים במצב שביחידות טראומה בארה"ב, מניסיון אישי שלי, היו קובעים מוות בכניסה לבית החולים", אומר ד"ר מרין ומוסיף, "צריך לזכור שיש כאן גם שיקול של כבוד המת. אנחנו הרי לא הולכים להר הרצל שנמצא מאתיים מטר מכאן ומוציאים אנשים מתחת לשיש.

ייתכן שהמעורבות הרגשית שלנו גורמת לזה שיותר קשה לנו לקבוע את ההחלטה הסופית. למדתי שלפעמים גם ניסיונות החייאה הרואיים והזויים לכאורה לאנשים שאתה מבין שאין להם סיכוי, ושברמה מערכתית הם לא נכונים, הם בעלי חשיבות רבה למשפחה. המשפחה נשארת לעולם ועד עם הידיעה על מות יקירם, ויש חשיבות שהיא תחיה בתחושה שנעשה הכול.
 

"היו מצבים שבהם מאמצי החייאה שנמשכו כמה שעות אפשרו למשפחה להשלים ולקבל את זה בצורה טובה יותר. לפעמים הזמן הזה מנוצל לקבל החלטות כמו תרומת קרנית. היו מקרים שביקשו מאיתנו לקחת זרע. אי אפשר להתעלם מההיבט הרגשי.

"המחשבות של המשפחה מה היה קורה אם הוא היה יוצא מהבית דקה קודם או אחרי, הן בלתי נמנעות. אני שומר על קשר עם חלק מהמשפחות, ואפילו חודשים אחרי, אני רואה שהשעות האלו משאירות חותם משמעותי על האופן שבו הם ממשיכים בחייהם".
 

מה אתה יכול לומר על הרגע שבו רופא נדרש לעמוד מול משפחה ולספר לה שיקירה מת?
"חלק מהאחריות שלנו זה לא רק לטפל בפצוע אלא גם בכל המעגלים מסביב. במקרה של גלמן, נניח, ייתכן שרופאים אחרים היו אומרים למשפחה: 'הוא הגיע ללא רוח חיים, ניסינו לעשות כל מה שיכולנו, אנחנו מצטערים, קבענו את מותו', ויוצאים מהחדר.

"אצלנו, מהרגע שקבענו את מותו, לפחות שלוש שעות הסתובבתי סביב המשפחה. קיבלתי פידבקים מבני משפחת גלמן כמה השעות האלו שבילינו איתם היו חשובות להם. אשתו הייתה בחודש שמיני, ולקחנו אותה לחדר הניתוח להיפרד מבעלה. זה פירק את הצוות, אנשים בכו.

"כל בתי החולים והרופאים נותנים את הרפואה הכי איכותית שהם יכולים, אני יכול לומר שמה שמבדיל את היחידה שלנו זה הקשר הרגשי עם המשפחות". ביום חמישי שעבר, ילדה אלמנתו של גלמן, רינת, את בנם השלישי, בביתם שבכרמי-צור.

שרון, שעובדת כאחות כבר כשלושים שנה, מספרת שהחשיפה התקשורתית מהירה כל כך בימינו, שלפעמים היא מקבלת את הדיווח הראשוני על פיגוע מכלי התקשורת. למרות זאת, היא משתדלת להימנע מצפייה בסיקור החדשותי של הטיפול בפצועים.

"קשה לי לראות את הדברים האלה. אני חווה את זה כאן. אני כואבת כשיש סיטואציות קשות ושמחה כשטיפול מצליח. אני חווה את זה עם משפחות הפצועים, המשטרה והצבא. לא אוהבת לחיות את האירוע שוב" היא מספרת.

למעלה מ-250 פצועים הגיעו לשערי צדק בגל הטרור האחרון - החל מנפגעי חרדה ועד מי שנפצעו אנושות ומגיעים לחדר המיון ללא רוח חיים. החדר הראשון שאליו נכנסים הפצועים הקשים ביותר הוא חדר הטראומה.

כשאני מבקר בו עם מרין הוא נמצא במצב ההכנה שלו: נקי, סטרילי ומסודר. בזמן אמת, התמונה שונה לחלוטין.
חדר הטראומה הוא מקום של החלטות גורליות שצריכות להתקבל בתוך שניות ודורשות ניסיון רב וקור רוח. מה מצבו של הפצוע? מה מקור הדימום? האם לשלוח אותו לחדר הניתוח או לנתח במקום?

ליד מיטת הפצוע נמצאים בדרך כלל שלושה אנשי צוות, מגובים במומחים שממתינים למקרה שיצטרכו להתערב ולתת חוות דעת. החדר הזה הוא אולי אחד המקומות האחרונים שהדרמה המתחוללת בהם חסויה מעין הציבור, בתקופה שבה פיגועים וחיסולים מתועדים בזמן אמת.
 

לצד המקרים הטרגיים שבהם הצוות הרפואי נאלץ לקבוע מוות של פצוע, יש גם מקרים רבים שלהם סוף טוב יותר, כאשר הפצועים משתחררים לביתם בתום תקופת אשפוז וטיפול. אחד המקרים האלה הוא של לוחם מג"ב רז ביבי, שנפצע אנושות בפיגוע דקירה שאירע בשער שכם ביוני האחרון, מעט לפני תחילתו 'הרשמית' של גל הטרור הנוכחי.

"הוא נדקר בצוואר ובחזה, והגיע לכאן ללא לחץ דם", מספר מרין. "ידענו לזהות מהר ונכון שהפגיעה היא בלב. פתחנו ביחידת הטראומה את החזה, מצאנו את החור בלב והצלנו אותו. אחרי שבוע וחצי הוא הלך הביתה, ולא מזמן הוא חזר לשירות כחייל מג"ב. מה שמרתק אותי בטראומה זה להגיע להחלטה מהירה, לסֵדר פעולות קבוע וברור. זה נמדד בדקות, וזה מה שמבדיל בין חיים ומוות".

יש גם רגעי קתרזיס בעבודה כזו?
"כן. זו עבודה שיש בה גם הרבה סיפוק, אבל הסיפוק מגיע כי יש גם קצה אחר, כשמישהו מת. אנחנו משקיעים משאבים נפשיים אדירים, לכאן ולכאן".

מרין, בן 55 ואב לארבעה, הוא ירושלמי מלידה. הוא למד בתיכון שליד האוניברסיטה (ליד"ה), ושירת בחטיבת הצנחנים. לאחר שחרורו מצה"ל בדרגת סגן, החל ללמוד רפואה בעין כרם. את ההתמחות שלו עשה כמנתח לב, תפקיד שהוא ממלא עד היום.

לאחר ההתמחות נסע לבית חולים בטורונטו וחזר לישראל כמנתח לב בכיר. כיום הוא חובש שלושה כובעים בשערי צדק: מנהל יחידת הטראומה שאותה הקים, מנתח לב, וסגן מנהל בית החולים שאחראי בין היתר לחדר המיון ולפעילותם של חדרי הניתוח. בשעות הפנאי המעטות שלו הוא מקפיד לרוץ למרחקים ארוכים ("אני רץ בשביל המוח שלי, זו התרופה הטובה ביותר לשלוות נפש") ומשתדל להיות עם המשפחה.
 

מלבד עיסוקיו הרבים בשערי צדק, מרין הוא מפקד בית חולים השדה של צה"ל, ששמו הרשמי הוא יכא"מ - יחידה כירורגית אשפוזית מטכ"לית. היחידה הזאת מוכרת לציבור הרחב מזירות אסון בחו"ל שישראל משגרת אליהן משלחות סיוע, וגם מהטיפול בפצועים שמגיעים מסוריה לישראל. מרין, כיום סא"ל במיל', מונה לפקד עליה לפני 12 שנה.

אנחנו משוחחים שנה בדיוק לאחר רעידת האדמה בנפאל, שבה נהרגו כ-9,000 בני אדם. בשעה שברחבי העולם ניסו להבין את ממדי האסון, מרין ואנשיו כבר החלו להתארגן. "האסון בנפאל התרחש בסביבות עשר בבוקר בשבת", הוא משחזר. "בארבע אחר הצהריים כבר הייתי בצבא ושמעתי מודיעין על מה שקרה. גייסנו את האנשים, ולמחרת כבר היינו על המטוס". ימים ספורים לאחר האסון החל לפעול בקטמנדו בית החולים של צה"ל.

"לנפאל הגיעו 137 משלחות רפואיות מרחבי העולם", מספר מרין. "האו"ם דירג את המשלחות לפי היכולות שלהן, ורק המשלחת שלנו הוגדרה כרמה שלוש שזו הרמה הגבוהה ביותר. אנחנו עובדים מהר וביעילות רבה, ויש לנו מערכות ממוחשבות וציוד שאין לאף אחד אחר. מפקד בית חולים השדה האמריקאי ניגש אליי ואמר לי: 'אני רוצה לבקש ממך דבר אחד, אם יקרה משהו לאנשים שלי - אני רוצה ממך טיפול'".

מרין מונה כמה הבדלים בין בית החולים הצה"לי להתנהלותן של מדינות אחרות: "באסון בהאיטי למשל (רעידת אדמה ב-2010 שנספו בה כרבע מיליון בני אדם; א"ס), מדינות אחרות חיכו למגעים דיפלומטיים ואז התחילו להתארגן. האסון הזה היה בסקאלה אחרת.

"מאות אלפי הרוגים ופצועים, אנשים מתים ברחובות שאין מי שייגש אליהם. הגענו לשם בארבע לפנות בוקר, אחרי טיסה ארוכה, ומיד התחלנו לבנות אוהלים. בעשר בבוקר כבר קיבלנו אנשים לניתוחים, כשצוותים אחרים היו עדיין בשלבי התארגנות. בזכות האנשים המצוינים ביחידה, אנחנו אחד מבתי חולים השדה הטובים בעולם. רמת המוכנות אצלנו אחרת. רק לפני כחודשיים עשינו אימון בהרי אילת".

אז למה בעצם ישראל מצטיינת כל כך בתחום הזה?
ברמה הבסיסית, מסביר מרין, מדובר בתודעה של מצוינות ונחישות צבאית. יש כאן מנטליות שאומרת שיש משימה וצריך לעשות אותה באופן הטוב ביותר. "ברור שגם השואה נמצאת כאן ברקע", הוא מוסיף. "חווינו אסון בלתי נתפס והעולם עמד מנגד. היסטורית אנחנו לא יכולים לעמוד מנגד.

"יש גם תפיסה של ערבות הדדית בינינו ובין מדינות אחרות. אנחנו רוצים להיות חלק מאומות העולם, ואם נעזור להם אנחנו מצפים שיעזרו לנו. באסון הכרמל, למשל, כוחות הכיבוי של ישראל לא יכלו לכבות את השרפה. הטורקים שלחו, הרוסים שלחו, ירדן וקפריסין שלחו, וגם הפלסטינים שלחו. היה משהו יפה בעזרה ההדדית בין מדינות".

פנינה שרון היא אם לשלושה, וכמו ד"ר מרין גם היא בת 55, ילידת ירושלים ומאמצת את הריצה כתחביב מועדף כשהיא לא בחדר המיון. בתפקידה הקודם כיהנה כאחות ראשית בחדר טיפול נמרץ, וזכתה להיות מאלו שפתחו את חדר המיון החדש של הדסה עין כרם בשנת 2005. 

כיום היא ממונה על כמאה עובדים, ובהם כמובן האחים והאחיות. "מדובר בעובדים שרמתם המקצועית גבוהה מאוד. הם עצמאים בשטח ויכולים לקבל החלטות בעצמם. הם עושים הרבה פעולות חשובות עד שהרופא מגיע. לאחרונה הודיע שר הבריאות ליצמן שהוא מתכוון לתת סמכויות נוספות לאחים ולאחיות, כך שכשרופא מגיע החולה כבר מוכן אחרי שהוא קיבל טיפול ראשוני".

כמאה מפצועי הפיגועים בגל הטרור האחרון פונו להדסה עין כרם, לא מעטים מהם במצב קשה, וחלקם במצב אנוש. שרון מדגישה שגם כשמטופלים מחלימים ויוצאים מכלל סכנת חיים, הם עדיין עשויים לסבול מהפגיעה לאורך זמן. "יכול להיות פצוע שמוגדר בינוני אבל הוא יוצא מכאן בלי רגליים. זה משהו שילווה אותו לכל החיים".
 

איך הצוות מתמודד עם גל הטרור?
"היו לנו כמה סדנאות לאחרונה שבהן דיברנו בפתיחות עם ליווי מקצועי. הכלי הכי טוב הוא לדבר על הדברים. אנחנו מתכתבים בקבוצת וואטסאפ על המצב, ואני מקיימת גם שיחות אישיות. יש גם בדיחות פנימיות והומור שחור, זה כלי חשוב בהתמודדות עם המצב".

גם כאן, בעת שיחתנו חדר הטראומה רחב הידיים נקי ומצוחצח. בזמן פיגוע, מספרת שרון, המקום נראה אחרת לגמרי. "זה כמו אישה שנמצאת במטבח שלה שכולו מבולגן, אבל היא יודעת איפה כל דבר נמצא ויודעת איך לבשל", היא מסבירה. ליד מיטות הטראומה הרגילות נמצא חדר חשוך בעל דלתות ממוגנות ירי ובו מיטת אשפוז נפרדת - זהו 'חדר האח"מים' שבו אושפז ראש הממשלה המנוח אריאל שרון ז"ל.

במסגרת תפקידה כאחות ראשית בחדר המיון, שרון מופקדת על מגוון היבטים. "מהבלטה הקטנה, ועד הטיפול בחולה הכי קשה ומורכב", היא אומרת. את מקצוע האחיות, שאותו למדה בעין כרם, היא רואה כשליחות ולא רק כעיסוק מקצועי. "כשאני אומרת אחות זה מקטלג אותי, זה אומר מי אני ומה הייעוד שלי בחיים". לאחרונה זכה חדר המיון שעליו היא מופקדת במחמאה משמעותית, כשדורג ראשון בארץ במדד שביעות רצון החולים של משרד הבריאות.

"המדד הזה בודק איך הציבור חווה את הטיפול בו", היא מסבירה. "האם דאגו לו? האם התנאים היו נוחים? האם הוא הרגיש שהוא לא צריך להתאמץ כדי לקבל יחס מהצוות הרפואי? חדר מיון הוא מקום כאוטי עם הרבה אי-ודאות. אנשים לא יודעים מה קורה, מתי הם משתחררים ואיזה טיפול יקבלו. התנאים לא פשוטים ולא תמיד יש מספיק מיטות, אבל אנחנו עושים את המקסימום".

הכאוס בחדר המיון לובש לפעמים צורות מופשטות יותר כשהוא נוגע לדילמות מוסריות ורגשיות, גם סביב יחסי יהודים-ערבים. מעבר לדיון התיאורטי בנוגע לדבריו השנויים במחלוקת של ח"כ בצלאל סמוטריץ', ישנה מציאות יומיומית מורכבת, שבה יהודים וערבים, מטפלים ומטופלים חיים לזה לצד זה, כשברקע נמשך גל הטרור.

בשערי צדק, כמו בבתי חולים רבים ברחבי הארץ, ישנם עובדים ערבים רבים, ובהם רופאים ואחיות המשרתים את כלל ציבור החולים. כשאני שואל את מרין אם מורגשת מתיחות בין העובדים היהודים והערבים בעקבות המצב, הוא מציג תשובה מורכבת אך כנה.

"אני לא רוצה לומר שאין מתיחות וזהו. זה נושא שאנחנו עוסקים בו. האם אנשים מסתובבים עם תחושות לאומניות בתקופה כזו? בוודאי שכן. יש כאן את כל הספקטרום שיש ברחוב הישראלי. מצד שני, ביחידת הטראומה יש רופאים ואחים ערבים.
 

"אם מגיע נפגע יהודי ונכנס רופא ערבי אז הוא חלק מהצוות. אנחנו מסוגלים להשאיר את הפוליטיקה בחוץ, ולא מנסים לשדך ערבי לערבי ויהודי ליהודי. אם תיכנס ליחידת טראומה ויהיה שם מפגע, לא תדע שהוא מפגע. לא תשמע מישהו שאומר 'היה צריך להרוג אותו' או משהו כזה".

"הייתה לי מטופלת שאמרה שהיא לא רוצה שאח ערבי יטפל בה", מספרת שרון. "אמרתי לה שהיא יכולה להגיד שלא נעים לה שגבר יטפל בה, אבל לא שערבי. זה לא נתון לבחירתה. אנחנו לא נותנים לחולים לנהל את חדר המיון. יחד עם זה, כשיש קושי רגשי ונפשי אנחנו מנסים למצוא פתרון".

כאחות ראשית של חדר מיון, שרון מתמודדת עם סיטואציות מתוחות ומורכבות, במיוחד כשמדובר בפיגוע. "לפני כמה זמן הגיע חייל שנפצע בפיגוע. אימא שלו ניגשה אליי וביקשה שאח ערבי לא יטפל בו. הסברתי לאח את הבקשה שלה. הוא ביקש להיכנס ולדבר איתם. הוא ניגש, דיבר איתם, והסביר להם שהוא בא ממקום של שלום. בסוף הוא לא טיפל בהם, אבל היה לו חשוב לדבר איתם".

במקרה אחר התוצאה הייתה שונה. "רץ אצלנו סיפור על בחור דתי שנפצע מזריקת אבן ונכנס לטראומה. הוא הגיע וניגש אליו רופא ערבי והבחור אמר לו שהוא לא רוצה שהוא יטפל בו. הרופא היה בחור נחמד מאוד, ואמר לו שזה המצב בארץ: 'ערבי פתח לך את הראש וערבי יסגור לך אותו'. בסוף הם התיידדו".

מורכבות נוספת נוגעת לכך שבחלק מהפיגועים אנשי הצוות מעניקים טיפול רפואי למחבל. "באחד המקרים היה לי קשה מאוד. הגיעו כמה פצועים, אחד מהם קשה מאוד, ואיתם המחבל. השכבנו אותם אחד ליד השני. כשאדם נכנס לבית חולים צריך לתת לו טיפול ולא צריך להיות שום הבדל של דת וגזע.

"ועדיין, כששוכב לך מחבל ולידו אנשים שהוא פצע, זה יוצר קושי. בסוף בפצוע היהודי טיפל אח ערבי ובמחבל אח יהודי. אנחנו נותנים את הטיפול, אבל כשאני מסתכלת על זה למפרע אני אומרת לעצמי 'איפה אני נמצאת, אלוהים? מה קורה כאן?'"

"שאף אחד לא יתבלבל, זה לא קל לטפל במחבלים", משתף ד"ר מרין בתחושותיו. "זה קשה במיוחד אם הם מגיעים יחד עם הנפגעים. המפגע מהאירוע של גלמן הגיע לכאן במצב אנוש, אבל אותו הצלחנו להציל והוא עדיין מאושפז כאן.

"זה שבבית הספר לרפואה מלמדים את האתוס הרפואי של כל האנשים שווים ושמטפלים בכולם בצורה שווה, לא אומר שזה קל להכניס את זה ליחידת טראומה שבה יושבים מפגע ונפגע במרחק של שלושה מטרים. עם זאת, אני חושב שהצלחנו להביא לזה שהסגל יכול לבצע את הנתק הרגשי בין התחושות הקשות שלו ובין מה שעושים בפועל. המפגעים מקבלים טיפול רפואי שווה מהמעלה הראשונה".

יוצא לך לדבר עם מחבלים פצועים?
"מעט מאוד. התחושה שלי כלפי המפגע היא כמו מול אנס או רוצח סדרתי. אי אפשר להיות שיפוטיים בנוגע לשאלה במי מטפלים. יש כאן מדרון חלקלק שהוא אינסופי. זה מתחיל במפגעים, אבל יש גם רוצחים, אנסים ועוד אנשים שהמעשים שלהם מנוגדים לערכים הכי בסיסיים שלנו".

גם שרון אומרת שהיא כמעט לא יכולה לתקשר עם מחבלים פצועים או בני משפחותיהם. "זה לא מתאפשר. הם כאן תחת שמירה של הצבא והמשטרה, ובחלק מהמקרים לא נותנים למשפחות להגיע. במקרה מסוים הגיע עציר ביטחוני שנשך אותו כלב, והעיניים שלו היו מכוסות. הוא ישב בחדר המתנה כשכל העיניים ננעצות בו. זה יצר פחד ואנשים התרחקו ממנו. לא משנה מה הוא, רחמיי נכמרו עליו. הכנסתי אותו פנימה שיהיה רחוק מהקהל".
יש מתיחות בין עובדים ערבים ליהודים?

"דווקא בתקופה של 'צוק איתן' הרגשתי שהיה יותר קשה ומתוח. הפייסבוק שיחק תפקיד חשוב, ואנשים הרגישו שהם צריכים לנקוט עמדה. בתקופה האחרונה אני לא מרגישה את זה. אני כמובן מדברת עם הצוות היהודי, ויש ימנים ושמאלנים, וגם אצל הערבים יש מגוון דעות, אבל בתחושה שלי אנחנו עובדים בהרמוניה".
 

 
אף שאנשי הצוות הרפואי מקפידים להעניק טיפול רפואי שווה לכל המטופלים, בלי קשר לזהותם ולמעשים שביצעו, ד"ר מרין מודה כי במישור הנפשי קיים הבדל: "כרופא אני מאמין גדול בקשר הרגשי והנפשי בין הרופא למטופל ולמשפחה שלו, ובחשיבות שלו להחלמה. כמנתח לב אני נוהג להקדיש לא מעט זמן לשיחות עם המשפחה והחולה.

"עם מפגעים זה אחרת. אני לא מחזיק להם את היד, מעודד אותם ואומר להם שהכול יהיה בסדר. בעניין הרגשי, אני אישית לא נותן להם רפואה שווה. אנחנו נותנים טיפול שמנותק מהצד הרגשי. זו לא אסטרטגיה, אבל אין לי היכולת הנפשית לעשות את זה".

ובכל זאת, יצא לך לדבר איתם כדי לנסות להבין מדוע עשו מה שעשו?
"זה לא נכון לעשות את זה, כי זה יכול לגרום לי לתת רפואה פחות טובה. מה יקרה אם אחד כזה יגיד לי 'צריך להרוג את כל היהודים וגם אותך'? עדיף לא להתעמת עם הדברים".

הדילמות המוסריות והמראות הקשים משפיעים כמובן גם על אנשי הצוות הרפואי. על הצורך בשמירת ריחוק מסוים מחולים ומפצועי פיגועים למדה שרון על בשרה. "כשהבן שלי היה בצבא הייתי רואה חייל ונשפכת על הרצפה. הייתה כאן משפחה של חייל שנפצע בפעילות מבצעית.

"ליוויתי את המשפחה והייתי בקשר עם האימא לאורך כל הדרך וההתמודדויות הקשות. אחר כך הבנתי שהמעורבות הנפשית לאורך זמן היא לא נכונה, כי אתה צריך לבוא נקי כדי להתמודד עם מקרים חדשים. כל אחד צריך לדעת איך הוא שומר על עצמו לא להיות מעורב מדי. אני מסבירה את זה גם לבנות השירות הצעירות שמגיעות עם הרבה רצון לתרום".

מלבד התמיכה למטופלים, בית החולים דואג גם לשלומם הנפשי של אנשי הצוות הרפואי. "יש פסיכולוג של יחידת טראומה שאנחנו מחלקים את זמנו בין החולים והמשפחות לאנשי הצוות", מספר ד"ר מרין. "יש לנו מודעות וערנות גבוהה לתופעות אצל הצוות. אנחנו מסתכלים על אנשים ורואים אם מישהו נפגע. אנחנו עושים הרבה מאוד שיחות ותחקירים, ומדברים על כל פצוע. יש כאן מערכת שלמה שעוסקת בזה".

לסיום, אני מבקש ממרין לשתף אותי במחשבותיו בנוגע למרקם היחסים בין יהודים לערבים בירושלים ובכלל. הוא נזכר בפיגוע שאירע בערב יום הכיפורים האחרון, באחת התקופות המתוחות ביותר מבחינה ביטחונית.
"הבת שלי בדיוק חזרה הביתה מהמכינה הקדם-צבאית שבה היא לומדת, ולפתע הגיעה הודעה על פיגוע", מתאר ד"ר מרין. "קפצתי מיד לבית החולים. הגיעה לכאן ילדה בת 17 שניסתה לדקור חיילים בחברון. ניתחנו אותה.

התברר שאביה הוא גם רופא. ברור שיש לי רגשות קשים כשאני רואה ילדה שהיא בערך בגיל של הבת שלי מנסה לפגוע בחיילים, אבל בשיא הזהירות אני אומר שהיא גם קורבן של העניין. היא לא נולדה עם רגשות להרוג חיילים, הסביבה וההנהגה דחפו אותה לכך.

"הייתה כאן גם מחבלת המספריים משוק מחנה יהודה, ובגלל הגיל לא הבינו שהיא בכלל המפגעת. ילדה בת 13 היא ציר הרשע של העולם? לא. היא נדחפה לחשוב שזה הדבר הנכון. זה מה שמדאיג אותי, שילדים כאלו חושבים שזה מה שצריך לעשות. זה השינוי שקרה בגל הטרור האחרון. הילדים האלה ממחישים לאן המציאות מובילה אותנו. אני לא מרגיש עכשיו בנוח להיכנס לשכונות ערביות, למרות שחולים מזמינים אותי. ייקח זמן עד שזה ישתנה".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg