ראשי » חדשות » בארץ

דרוש, לרציניים בלבד: ערוץ טלוויזיה חדש לדתיים

רדיו? יש. עיתונים? יש. עלוני שבת? כחול אשר על שפת הים. אז למה דווקא בכל הקשור לטלוויזיה לא מצליח הציבור הדתי להקים ולתחזק ערוץ משלו?

העידן הנוכחי ייזכר כתור הזהב של התקשורת המגזרית, החווה רנסנס שכמותו לא ידעה מעולם. ערוץ רדיו בועט ורלוונטיֿ, עיתון איכותי ומוערך, אתרי אינטרנט שוקקים ורוגשים ותעשייה משגשגת של עלוני שבת. רק מדיום אחד נפקד, וחסרונו מונע את השלמת המהפכה: ערוץ טלוויזיה דתי-לאומי. דווקא בפלטפורמה הבכירה והיוקרתית מכולן, טרם הוצתה מדורת השבט שנוכל להתכנס סביבה מדי ערב.

עוד כותרות ב-nrg:
- בגלל התיאום עם ישראל: זועבי קוראת למרד ברשות
- אראל מרגלית הפך ממועמד חזק לטוקבקיסט
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

 

ולא שלא היו ניסיונות. לאורך השנים נספרו כמה יוזמות להקמת ערוץ טלוויזיה שיפנה לקהל דתי-לאומי, והיחיד שהגיע לכדי מימוש היה ערוץ 'תכלת' עליו השלום. בעליו היו שלמה בן-צבי, ששימש אחד הפטרונים המרכזיים של התקשורת המגזרית במשך שנים, ורון לאודר. הערוץ עלה לאוויר בשנת 2003 וכלל תוכניות בלתי נשכחות כמו 'הצנועות והחסודות', 'היהודי הנודד' ו'אורבך וסבאג', וגם את הטלנובלה החרדית הראשונה, 'החצר'.

"אין ספק שהיה שם משהו קסום", מתרפקת בנוסטלגיה שהרה בלאו, מכוכבות 'הצנועות והחסודות', תוכנית האירוח הנשית פורצת הדרך. "הקרדיט על כך מגיע כמובן לאורי אורבך ז"ל, מנהל התוכניות הדומיננטי שהקים את הערוץ בצלמו ובדמותו. אלה היו ימים אחרים. הערוץ הוקם לפני 13 שנה, שנות דור במושגים טלוויזיוניים, וזו הייתה תקופה שונה מאוד מהיום. כמעט לא היו אז דתיים על המסך, והצורך של הציבור הדתי-לאומי בייצוג ובטלוויזיה שתדבר את השפה שלו היה גדול".

'תכלת' הצליח לעשות זאת?
"אני חושבת שכן, בהחלט. מלבד התכנים המותאמים, מה שהיה יפה בתכלת זה שהוא באמת נתן במה לדיוני עומק פנים-מגזריים. קחי למשל את 'הצנועות והחסודות', תוכנית שבהרבה מובנים הקדימה את זמנה. הייתה שם התייחסות לכל הספקטרום הדתי, עם נציגות לכל תת-מגזר: הלייטית, החרד"לית, הבורגנית, הפמיניסטית, המתנחלת. הוא היה בין הראשונים לזהות את הפיצולים הללו.

אני זוכרת שלי באופן אישי הדבר הביא לתחושת שחרור גדולה, כי עד אז תמיד רבץ עליי עומס משא הייצוגיות. פתאום באמת יכולתי לדבר, ולא בשם מגזר שלם".

מדוע 'תכלת' נסגר?
"כשהערוץ עלה, הוא היה פתוח לצפייה לכולם ללא תשלום במשך כמה חודשי היכרות. אני זוכרת שהתגובות היו מעולות ואנשים מאוד התחברו ואהבו, והיו גם אחוזי צפייה מצוינים. הבעיה החלה כשהגיעה דרישת התשלום. ברגע שהיה צריך לשלם, כמות הצופים נחתכה באופן דרמטי. זו הייתה ממש מכת מוות לערוץ".
 
והנה חוזרים לטענה המוכרת על כך שדתיים לא יודעים להוציא כסף כשמדובר במוצרי תרבות.
"כן, למרות שאני חושבת שהיום זה כבר אחרת. תראי למשל בתחום הספרות איך סופרים דתיים מצליחים וספריהם הופכים לרבי מכר, ולא רק שם. הזמרים הדתיים ישי ריבו וחנן בן-ארי ממלאים אולמות, וכך גם הרכבים קומיים מגזריים. מאוד יכול להיות שהיום צופים רבים יותר היו מכניסים יד לכיס ומשלמים בעבור ערוץ שכזה".

בעקבות הצניחה באחוזי הצפייה מונתה לערוץ מנכ"לית חדשה, איריס הוד, ואורי אורבך שוחרר מתפקידו. "הוד הפכה את הערוץ לשממת ניו-אייג', עם שידורים חוזרים ותוכניות מוזרות. זה היה המהלך הסופי שהוביל לסגירתו", אומרת בלאו.

למה עד היום לא קם לו יורש?
"תכלת נתפס ככישלון, והדבר מאיים והרחיק כל מי שחשב בכיוון. מכעיס אותי שהוא נתפס ככזה, אנשים לא מבינים מה באמת קרה שם. מה שעצוב הוא שלאורי היו עוד הרבה תוכניות שהוא שמר לשלב ב', שמעולם לא הגיע. עניין נוסף הוא השתלבות הדתיים בערוצים המרכזיים כמגישים, כתבים ואפילו כמשתתפי ריאליטי. פחות מדגדג היום להקים ערוץ משלנו, זה פחות חסר".

כאמור, כל הניסיונות להקים מחדש ערוץ מגזרי נגנזו עוד לפני שהחלו. איש התקשורת הבכיר חיים זיסוביץ חושב שהבשורה צריכה לצמוח דווקא מתאגיד השידור הציבורי החדש. "הטלוויזיה כיום מתבססת על רייטינג בגלל ההכנסות מפרסומות, לכן קשה מאוד לקיים ערוץ שידור שפונה רק לחלק מהאוכלוסייה, ושאמות המידה שלו הן לא פופולריוּת אלא הנחלת מורשת וערכי התרבות היהודית. מדובר באינטרס לאומי, וזה בדיוק תפקידו של ערוץ שידור ציבורי".

אבל בערוצים השונים כן מוקדשות רצועות מסוימות לשידורי יהדות.
"זו בדיוק הבעיה, שתמיד התייחסו לתכנים האלו כאל סוג של פיצוי לא באמת חשוב, ותחמו אותם בגטאות שידור של קבלת שבת או מוצאי שבת".

שלא באמת עניינו אף אחד.
"אני יכול להעיד על ערוץ 1 שבו עבדתי. בגלל שנתנו לנו להופיע במשורה, הגישה השלטת הייתה לא לעסוק בדברים שנויים במחלוקת, והתוצאה שהתקבלה היא שידורי 'מה יפית'.

"אגב, גם כשהגשתי תוכניות דת לפני שלושים שנה הדתיים תמיד התלוננו למה לא נותנים להם תוכניות לרוחם, מבית אבא וסבא, אבל כשסיפקנו להם אותן הם לא באמת צפו. כולם אמרו מצד אחד שהם לא רוצים את תרבות ההמונים, אבל מצד שני צרכו בשקיקה דווקא את הצהוב".

אילו תכנים צריך לדעתך לכלול ערוץ טלוויזיה שכזה?
"התרבות היהודית כל כך מגוונת ועשירה. צריך להתייחס אליה בצורה פתוחה ולא שיפוטית, ולא להדיר אף זרם. למשל, לעסוק בשאלות כמו מקומם של ההומוסקסואלים בבית הכנסת ובחברה הדתית. הבעיה היא שהצורך לרצות את הצופים, ותסמונת ה'מה יגידו' מסרסת".

אגב, ברדיו זה כן עובד ל'גלי ישראל', שהיא דווקא תחנה בבעלות פרטית.
"נכון שגלי ישראל מצליחים לקיים את עצמם והם יחסית מאוזנים, אבל רדיו הוא כלי הרבה יותר זול מבחינה הפקתית. לייצר טלוויזיה נישתית בתנאים של תת-רייטינג זה פשוט לא כלכלי, לכן הפתרון הוא מימון ממלכתי". 

חזונו של זיסוביץ לערוץ ממלכתי בעל גוון תרבותי-יהודי טרם קורם עור וגידים, אך דווקא התערבות ממשלתית מסוג אחר העלתה על המגרש שחקן חדש, שעשוי לשנות את התמונה. בסוף שנות התשעים קבע משרד התקשורת כי קיים חסך במתכונת השידורים הקיימת, וכדי למלאו יוקמו חמישה ערוצים ייעודיים: ערוץ ברוסית, ערוץ בערבית, ערוץ חדשות, ערוץ מוזיקה וערוץ מורשת.

בדומה לערוצי הברודקאסט המסחריים, 2 ו-10, ניתן לשלב בהם פרסומות, אך התוכן שישודר כפוף לרגולציה שתוודא כי הם ממלאים את ייעודם. עוד נקבע כי השידורים יועברו ללא תשלום במסגרת חבילות הבסיס של yes ו'הוט', ובהמשך הם אף צפויים להשתלב בממירי 'עידן פלוס'.
 

ערוץ המורשת המדובר הפך במהרה ל'ערוץ 20', שהגיח לאוויר העולם ביוני 2014. המשקיעים העיקריים שעומדים מאחוריו הם משפחת מירילשווילי, משפחה חרד"לית-ימנית ממוצא גאורגי שהונה נאמד במילארדים, ואיש התקשורת אבי בר שמשמש כמנכ"ל הערוץ.

"מוטי שקלאר, שהיה אחד מהיוזמים המרכזיים של הערוץ וכיום משמש כיו"ר שלו, חלם על ערוץ הידברות אמיתית", מספר לי-אור אברבך, כתב התקשורת של 'גלובס', "מקום שבו דתיים וחילוניים יוכלו לשבת יחד, ליצור תוכניות משותפות ולדבר על ענייני רוח. מנגד עמד הקו שהוביל אבי בר, שמשך לכיוון הטלוויזיוני יותר וניסה לחשוב מבחינה שיווקית מה יביא צופים".

והתשובה לא הייתה משדרים של צו פיוס.
"ערוץ 20 זיהה את הצורך העמוק של צופי ימין מתוסכלים ושיחק על הלך הרוח הרווח במגזר הסרוג בדבר הקיפוח התקשורתי. המנדט שלו כערוץ מורשת הוסט הצידה לטובת שידורי אקטואליה מתריסים. אין ספק שהוא שבר חזק ימינה".
 
השבירה הזו היא בדיוק מה שחיברה את ערוץ 20 מחדש לציבור דתי-לאומי, שפתאום יכול לצפות מדי ערב במובילי דעת קהל מתוצרת בית, כמו קלמן ליבסקינד או אראל סג"ל, מובילים את רצועות הפריים-טיים הנחשקות.

"ערוץ המורשת לא כיוון ספציפית למגזר הדתי, אלא קיבל מנדט לעסוק בתכנים של מסורת, יהדות ודת, ודאי שללא קשר לנטייה פוליטית כזו או אחרת", אומר נתי טוקר, כתב המדיה של 'דה מרקר'. "אבל קרה פה תהליך מעניין. בערוץ הבינו מהר מאוד שאין לו היתכנות או זכות קיום אם הוא ישדר רק דרשות של רבנים, ובפועל הוא הפך להיות ערוץ שמזוהה עם הציונות הדתית.

"ברור שהוא לא מציית לחוקי הרגולציה וחוטף קנסות פה ושם, אבל לדעתי הוא כן פיצח משהו בדנ"א של הצופה הדתי-לאומי. בקרב ציבור גדול מאוד הצטברה מסה של ניכור, כעס ואכזבה מהמיינסטרים הישראלי התקשורתי.
 
"לא רק בשידורי האקטואליה אלא בכל הפלטפורמות האחרות, והוא זיהה זאת בהצלחה. הכעס הזה הגיע לשיאו ובא לידי ביטוי באופן מובהק בבחירות האחרונות, שבאיזשהו מקום היו גם הצבעת מחאה נגד התקשורת. הקו שערוץ 20 בחר להוביל הוא לעומתי. עיין ערך שרון גל, שנחשב לטאלנט המצליח ביותר בערוץ".

זו הייתה החלטה נבונה?
"כשאני חושב על החברה הישראלית, שבמקום ליצור הרמוניה ואחדות נגררת לשיח של התרסה והתססה, אני לא בטוח שהדבר כל כך מבורך בעיני, אבל זכות הביטוי של הערוץ צריכה להישמר. מה שבעייתי הוא העובדה שהזכות החשובה הזו נשמרת באמצעות מעקף. זה קצת לעשות צחוק מהרגולציה. אבל חשוב לשמר את הקול הזה, בהחלט".

בחודש שעבר חלה התקדמות נוספת בהפיכתו של ערוץ 20 למעוז אקטואליה, עם הגשת בקשה רשמית מטעם הנהלת הערוץ לאישור שידורי חדשות, תוך התחייבות בפני מועצת הכבלים והלווין לשידורים "מדויקים, מהימנים, מאוזנים ועצמאיים".

האם הקו החדש שאימץ הערוץ לעצמו משתלם? הרייטינג המקסימלי של ערוץ 20 עד כה הגיע ל-2 אחוזים, בזמן שידור הריאליטי 'הפייטן', תוכנית שאינה אקטואלית. השיא היומי שלו נרשם בתוכנית של שרון גל, ונע בין 1.1 ל-1.2 אחוז.

טוקר: "לא מזמן פרסמנו נתונים של שוק הפרסום, ומתוך שוק ששוויו הכולל עומד על כ-1.1 מיליארד שקלים, הערוץ שווה בערך חצי אחוז. כלומר ההכנסות שלו בשנת 2015 נעו סביב 10-8 מיליון שקלים. כרגע ברור שהוא הפסדי, אבל זה מצב הגיוני כי מדובר בערוץ צעיר מאוד במונחים טלוויזיוניים".

בינתיים, למרות תנאי הרישיון, ערוץ 20 טרם נכלל בשידורים החינמיים של 'עידן פלוס'. אנשי הערוץ, שכבר הגישו עתירה בנושא לבג"ץ, טוענים כי כל התוכנית העסקית של הערוץ בעת הגשת המכרז התבססה על כך, ומכנים את העיכוב הזה "מחדל שערורייתי".

לדבריהם, מחקרים שערכו הראו כי הציבור הדתי מחובר ל'עידן פלוס' בשיעור של פי שלושה מגודלו היחסי באוכלוסיה. מחקר נוסף העלה כי הציבור הדתי מעדיף לקבל ב'עידן פלוס' את ערוץ 20 על פני ארבעה ערוצים אחרים המסופקים כיום בממיר. 

ואולי בכלל לא מדובר בבעיה של ציבור חובשי הכיפות, אלא בהיותנו מדינה קטנה שאין בה מקום לערוצי נישה מפולחים שפונים לקהל יעד מצומצם ומוגבל? "אף אחד מאותם חמישה ערוצים ייעודיים שקודמו על ידי חקיקה לא מרוויח כסף כרגע", מדווח אברבך.

"ערוץ 9 הרוסי טוען שברבעון הראשון של השנה הבאה הוא יהיה מאוזן, לראשונה בתולדותיו. ערוץ 'הַלָא טיוי' הערבי נמצא בקשיים תקציביים מאוד גדולים וערוץ החדשות טרם יצא לדרך בכלל, מחשש עמוק לחוסר היתכנות כלכלית", ציין עוד אברבך.
 

איך אתה מסביר את התופעה הזו?
"הסיבה למצבם העגום של ערוצי הנישה הללו טמונה בכך שהם נמצאים במקום מאוד טריקי. הם אמורים להסתמך על פרסום, אבל עיקר המפרסמים נמצאים בערוצי המיינסטרים, 2 ו-10, ומאוד קשה להם לשדר תכנים שגם ימשכו את הציבור וגם יביאו רייטינג. זו משימה מאתגרת במיוחד כשעיקר התוכן שלך חייב להיות מאוד נישתי וספציפי".

אז אולי במקום ערוץ נישה עדיף לנסות לשנות מבפנים את המערכות הגדולות?
אברבך: "אין ספק שבשנים האחרונות מתרחשת מהפכה גדולה בתקשורת הישראלית. חובשי הכיפה הסרוגה נטמעים בתרבות המיינסטרים, משנים את השיח וקוראים עליו תיגר. זו תופעה מעניינת ומרתקת. המשימה שלהם היא להשפיע על השיח הכללי ולא לייצר שיח קטן לידו, אלא לתת לו את המקום והנפח בבמות המרכזיות ובמהדורות החדשות המרכזיות".

גם טוקר מסכים עם הקביעה: "בדיוק כמו שהציבור הדתי-לאומי מעורב בכל רבדי ותחומי החברה הישראלית, גם כשזה מגיע לתקשורת הוא אוהב להשתלב במדורת השבט המרכזית ולא שיוציאו אותו החוצה לערוץ נישה. במקום להיות מבודל ומודר החוצה, הוא רוצה לראות את עצמו משתקף במיינסטרים הממלכתי".

צופים בערוץ 20 גם חילונים?
"בוודאי", משיב אברבך. "בעיניי זהו ערוץ של כלל הציבור, ורוב עם ישראל כידוע הוא ימני. אם הייתי צריך לנחש הייתי אומר שהערוץ חולק צופים עם ערוץ 2, ופחות עם ערוץ 10".

אתם צופים לו חיים ארוכים?
טוקר: "אם הוא ימשיך להיות מבוסס פרסומות, אני לא אופטימי. שוק הפרסום בישראל רק הולך ומתכווץ, ויותר ויותר תקציבים מופנים לזירות הדיגיטליות דוגמת פייסבוק, גוגל ודומיהם. לכן אם מישהו בכל זאת מחזיק בו, כנראה יש לו מוטיבציות אחרות מלבד רווח כלכלי".

"נכון שעומדים פה על הפרק אינטרסים ערכיים ותפיסות עולם, אבל בשורה התחתונה מדובר בכסף. אם הערוץ לא יצליח להרוויח, הוא ייסגר", מסכם אברבך.

ואילו שהרה בלאו מבינה אמנם את הרציונל בקו הנוכחי של הערוץ, אבל מקווה שיגיעו גם ימים אחרים. "זו אולי פנטזיה לא ריאלית מהבחינה הכלכלית, אבל מותר גם לחלום. ובחלומי אני רואה בערוץ 20 רצועת דוקו משמעותית, דרמות מרגשות וסיטקומים מקוריים. תוכן רלוונטי ומודרני, שיעניין וגם יאתגר את הצופה".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg