ראשי » חדשות » בארץ

"אולי עדיף שאישה לא תטפל בגבר, ולהיפך?"

"העברה" היא הפניה בלתי מודעת של רגשות, לעיתים רומנטיים ואירוטיים, בטיפול פסיכולוגי. העברה היא גם גיבורת ספרם של הפסיכולוגית אורנה ראובן והמשפטן יאיר אלדן, שלאורך כל הכתיבה המשותפת הקפידו לא להיפגש ולהפתיע את עצמם

גוש 8, קמפוס הר הצופים, האוניברסיטה העברית. יושב יאיר אלדן על אחד מספסלי המֵנזה ומקליד, אחוז אמוק, ערמות של מילים רושפות, שיישלחו במהרה אל תא הדואר האלקטרוני של הפסיכולוגית הקלינית אורנה ראובן. כמה שעות אחר כך, במרפסת במרכז תל־אביב, הילדים כבר בחדרם והכלבה דילי עסוקה בשלה, תפתח היא את תיבת המייל.

עוד כותרות ב-nrg:
- שלושה בני משפחה נפצעו בתאונה, מצבם של 2 קשה
- אישום הוגש נגד חברי התארגנות הטרור היהודי
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

   

אז תתחיל להתמודד לאטה עם המתקפה הוורבלית שירה לעברה הכותב הירושלמי, כשהיא מגייסת לצדה את כל הכלים שמשמשים אותה בקליניקה, פלוס דמיון בחסות שעות החסד של הלילה. במשך חצי שנה, ארבע פעמים בשבוע, היה שולח הוא באדיקות מיילים בוטים, נגועים בסערה רגשית אחת גדולה ובבקשה להצלה, והיא, אשת המקצוע, מנסה להרגיע את הרוחות, לענות כמו שפסיכולוג בעל אחריות היה עונה.

הוא – מטופל־לשעבר, מנסה לפרוץ את גבולות האתיקה; היא - שקולה וחזקה למראית עין, נגררת למחול השדים הזה, כשעם הזמן הנפח הנותר בתיבת המייל הולך וקטן.

השניים לא כתבו את עצמם: אורנה ראובן נכנסה לנעלי העקב של אֵלה, פסיכולוגית תל־אביבית בדיונית; יאיר אלדן - לנפשו המסוכסכת של איתמר, מטופל לשעבר שנקלע לצרה בניו־יורק. כך, בלי שיחות טלפון או הגדרה מראש של קווי עלילה בסיסיים, ניהלו השניים פינג־פונג מילולי סוער שנכרך לאחרונה לספר – "המכתב" (כתר), רומאן טורד־נפש ומעורר מחשבה.

"מרגע שהגיבורים קרמו עור וגידים, התחושה שלי הייתה שאני לא רוצה לדבר עם יאיר, אלא רוצה לדעת מה קורה בין אלה לבין איתמר. לכן אני לא צריכה להתקשר אליו, אני פשוט צריכה לכתוב עוד מכתב", אומרת ראובן.

"מה שהיה מדהים ומאתגר בעיניי, זה לא רק שהייתי צריכה להתכתב עם התודעה שלי ולדעת מה אלה רוצה לעשות, אלא העובדה שכל הזמן הופתעתי מהבלת"מים והצרות הצרורות שאיתמר הכניס לעולמי הפנימי ולא הייתי ערוכה אליהם", הוסיפה.
 
אלדן, שיושב לצדה, מחכך ידיים בהנאה גלויה. "בואי נגיד ככה: קשר שבו הכול צפוי הוא הכי גרוע בעולם", הוא צוחק.

אנחנו ישובים במרכז תל־אביב בשעת צהריים, לא רחוק מהמקום שבו נכתבה תודעתה של אֵלה. אלדן מגיע מירושלים, מציין שהוא מרגיש פה כמו בן־כפר. ראובן משתלבת בנוף. איתמר הוא אתה? אני בודקת עם אלדן, מקווה בסתר לבי שהתשובה שלילית. בכל זאת מדובר במטופל בעל נפש רופפת ואוצר מילים יוקד. "כל מה שאני כותב הוא אני. באמת", אלדן משיב.

"אלה חלקים בך, זה לא אתה", ראובן נזעקת לתקן. "ברור, ברור", הוא מרגיע. "המציאות והדמיון מתערבבים פה בצורה מאוד חזקה. לא רק פה, אגב. גם ב'מפת הגוף' (ספרו הראשון - י"א) כתבתי דברים לא פשוטים, ואם זה הקול שלי שמדבר, המשמעות היא שאני מטורף. אז יש לי חלק באיתמר כמו שלכל אדם יש, אני חושב".

"עכשיו כשהוא הזכיר ערבוב בין מציאות לדמיון, נזכרתי ברגע שבו קיבלתי ממנו מייל שמודיע על כוונתו לעשות צעד בלתי הפיך שיוציא את אלה מהתמונה", מספרת ראובן. "הרגשתי אומללות שאין לתאר. אני רוצה להתקשר לאיתמר אבל הוא לא יכול לענות לי, זה היה נורא. לקח לי יום שלם עד שהבנתי שאני יכולה להרים טלפון ליאיר. זו הייתה שיחת הטלפון היחידה שניהלנו בכל מהלך הכתיבה".

אני שואלת את אלדן אם חווה בעצמו פעם טיפול, שאִפשר לו להיכנס לראש של מטופל־לשעבר. מהר מאוד אני מבינה שכף רגלו לא דרכה בקליניקה, בהמשך גם נבין את הרציונל. "אחד הדברים שהיו טובים לי בכתיבה המשותפת הוא התהליך התרפויטי שהיא יצרה אצלי", מכריז אלדן.

"יאיר חושב שכתיבה על טיפול היא בבחינת טיפול. אמרתי לו כבר לא פעם שלא כך היא", ראובן אומרת. הוא צוחק: "אני כל הזמן מסביר לאורנה שלא נכון לומר שאני לא בטיפול. אמא שלי טיפלה בי, היו לי בנות זוג שטיפלו בי, אני טיפלתי בהן, כך שבאופן כללי אני מטופל".

שניהם דוקטורים, שניהם מרצים - הוא למשפטים, היא לפסיכולוגיה. הוא כבר הוציא ספר פרוזה תחת ידו, עבורה "המכתב" הוא ספר ביכורים. לפני שש שנים הייתה היא גרושה פלוס שניים, הוא - פרוד שנה מאשתו ואם שלושת ילדיו. חבר משותף הכיר ביניהם והקשר החזיק מעמד שישה שבועות בלבד, אבל הנה היום הם חובקים יצירה משותפת.
 

"הקשר בינינו היה קצר ולא התרומם מבחינה זוגית, אבל תמיד אמרתי ליאיר שהיה לי כל כך מעניין לפגוש מישהו חכם שיש לו שפה מרתקת", מספרת ראובן. "אחרי שנתיים נפגשנו לקפה, ואז עלה הרעיון לכתוב משהו ביחד. יאיר שאל על מה הכי מעניין אותי לכתוב, והשבתי שהדברים שהכי מעסיקים אותי בקליניקה אלה האזורים של 'העברת אהבה' של המטופל למטפל, והקושי להתמודד איתם.

"היה לי אז מטופל שאתגר אותי במקומות האלה. נדמה לי שכבר כשחזרתי הביתה קיבלתי מיאיר מייל, שהוא למעשה המייל הראשון בספר, ככתבו וכלשונו".

ידעתם מראש מה אתם רוצים לעשות עם התכתובת הזאת?
אלדן: "בזמן הכתיבה לא היה אכפת לי כהוא זה מה יקרה עם הטקסט. הייתה לי תשוקה גדולה לכתוב את הדבר הזה, והרגשתי שלא משנה מה יקרה איתו, הוא תמיד יישאר. כשאתה כותב ספר, אתה לבד; פה אתה מקבל כל הזמן משוב, וזה נהדר".

ראובן: "אני ממש חיכיתי לרגעים האלה של סוף היום, רגעים שבהם אני יכולה לשבת עם עצמי ועם המייל. אני לא רוצה שהמטופלים שלי חלילה ייעלבו, אבל היו רגעים קשים בטקסט שלקחתי איתי, וכשהייתי בקליניקה אמרתי לעצמי 'בואי נגמור עם העניינים הפעוטים פה, כי יש לי דברים דחופים וחשובים לטפל בהם בבית, על המרפסת'".

כבר עם תום החלק הראשון של הכתיבה ביקשה ראובן מהסופר אמיר גוטפרוינד ז"ל לקרוא את מה שכתבו. את גוטפרוינד היא הכירה בעקבות הרצאה שהעביר במגמה הקלינית באוניברסיטת תל־אביב, לזכר אשתו המנוחה שהייתה פסיכולוגית קלינית. אגב, גם אלדן העביר בתוכנית שלה הרצאה, שעסקה ביהדות והפרעות נפשיות.

"אמיר כתב לי: ליצנית, שלחת לי ספר", משחזרת ראובן. "בנדיבות האינסופית שלו הוא שלח לעורכים ודחף את זה. הוא היה מקסים כמו שרק אמיר יכול היה להיות. בהמשך הגיעה יערה שחורי (עורכת "המכתב" – י"א), שהייתה התודעה השלישית של הסיפור. בניגוד אלינו, שהיינו שקועים בגיבורים שלנו, לה הייתה רגל אחת בפנים ואחת בחוץ, והיא נתנה לטקסט את המבט החיצוני שנדרש לו".

"אני רואה את כל האינטלקטואלים המטומטמים האלה מגחכים: נו, נו, העברה, זאת בדיוק העברה! כמה שקרים הם מספרים לעצמם, חושבים שאפשר לשלוט בזה, מכמתים מגע ומילים ומידע ולא מבינים שכששמים שני אנשים בחדר והם מתחילים לדבר, אין גבול בכלל (...) הגלגלים נעים ונעים והחומרים שלהם מתערבבים, פיזיקה פשוטה" (המכתב הראשון של איתמר)".

גיבור "המכתב" חווה כלפי הפסיכולוגית שלו לשעבר מה שקוראים בטרמינולוגיה מקצועית "העברת אהבה" (Transference Love), או "העברה ארוטית": המטופל מעביר אל המטפל רגשות חזקים, שהוא חווה בעבר כלפי דמויות משמעותיות, ופעמים רבות התאהבות היא אחת מהם.
 

פרויד, שהיה הראשון שטבע את המונח, האמין שהעברה יכולה לשמש כלי עבודה בטיפול פסיכולוגי. מאז התאהב עולם האמנות בתופעה, ורק לפני כמה שנים ראינו את נעמה (איילת זורר) מתאהבת בראובן הפסיכולוג (אסי דיין) בסדרה המצוינת "בטיפול".

אותו ראובן, אגב, פורץ את כל כללי האתיקה ומגיע לביתה של נעמה, אבל הוא לפחות עושה זאת על פי תסריט כתוב מראש; כמה וכמה מראשוני הפסיכואנליזה נגררו לכך במציאות. כזה היה למשל קארל גוסטב יונג, הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי השוויצרי שהביא לעולם את הלא־מודע הקולקטיבי.

סבינה שפילריין, עלמה רוסייה ממוצא יהודי, הייתה מן הראשונות שפסעו לקליניקה של יונג. היא הגיעה לשם על רקע רצף הפרעות נפשיות והתקפים שחוותה. מערכת היחסים הטיפולית שהתפתחה בחדר הפכה במהרה לרומנטית, וכנראה עלתה ליונג במשרתו באוניברסיטת ציריך. גם אחרי שאשתו אֶמה התערבה והטיפול הופסק, גם אחרי התייעצות עם האב הרוחני פרויד – קודם הקרע הדרסטי בינו לבין יונג - מצאו השניים דרך להתאחד.
 
מאוחר יותר הפכה שפילריין לאחת הנשים הראשונות שפעלו בעולם הפסיכואנליזה, וקִצה הטראגי הגיע כשהיא ושתי בנותיה הוצאו להורג על ידי חיילי הוורמאכט בשנת 1942. שמה ופועלה הונצחו בשלושה מחזות, סרט תיעודי אחד ושניים עלילתיים, שהאחרון שבהם, "שיטה מסוכנת", תיאר את האתיקה החמקמקה בקליניקה.

"בכל פעם שאני מלמדת סטודנטים שלי את הסיפור הזה, אני מוצאת את עצמי מתנצלת בשם ראשית הפסיכואנליזה", אומרת אורנה ראובן. "הדבר היחיד שאפשר להגיד להגנתם הוא שכללי העבודה נוסחו תוך כדי הליכה, מתוך ניסוי וטעייה, ובתחילה הם באמת לא ידעו להעריך את כוחה של ההעברה במרחב הטיפולי.

המקרה של שפילריין מבלבל ומטלטל, משום שהאנליזה אצל יונג מאוד עזרה לה - היא הגיעה אליו כל כך חולה ואבודה, והפכה במהלך הקשר הממושך איתו לרופאה ולאנליטיקאית בעצמה - ובו בזמן יונג עבר על כל כלל אתיקה אפשרי. זה סיפור שמאוד מעניין ללמד אותו, ואני תמיד נותנת אותו לסטודנטים שלי בתור אחד המקרים הקשים לפענוח".

מה קורה שם, בהעברה?
"המטופל מעביר אל המטפל רגשות שהוא חווה. לרוב מדובר בדפוס היחסים המוקדמים עם ההורים, שמועבר אל היחסים עם המטפל. אנחנו תלויים בהורה ואיננו יכולים לממש את אהבתנו אליו באופן מלא – כלומר, מראש יש כאן תסכול גדול, שכמובן משתחזר בקשר עם המטפל.

"העברה משמשת כלי טיפולי כי היא מאפשרת למטפל לחוות בקליניקה את דפוס היחסים הישן שהופנם, ממש כמו תיאטרון שמחיה יחסים מהעבר, ודרך החוויה הזו להבין את המקור ולעזור לשנות את הדפוס.

"במקרה של שפילריין אנחנו יודעים על קשר מוקדם, מורכב ואלים עם אביה. הדבר הטרגי הוא ששפילריין כמהה לתיקון עם הורה שומר ומחזיק, אך משחזרת עם יונג את מה שמוכר לה: יחסי כוח קשים ומכאיבים.

"התפקיד שלו היה להמשיך כל הזמן לחשוב ולפענח מה האהבה שלה כלפיו מספרת על עולמה הפנימי, מה היא משחזרת, ובכך לקדם את האפשרות שלה להבין את זה, במקום שוב לפעול בעולם על פי אותם המבנים הקיימים".

אם נסתכל על זה באופן קר, אני אומרת לראובן, בלי פרויד ותסביכים אדיפליים, כאן ועכשיו - שמים בקליניקה גבר ואישה, הלב נפתח, מתפתחת קרבה הדדית. אולי, כמו שאיתמר טוען, זה באמת בלתי אפשרי שהעברה לא תקרה? אני ארחיק ואשאל: אולי עדיף שאישה לא תטפל בגבר, וכן להפך?

"הסיטואציה הטיפולית באמת מזמנת חיבור עוצמתי כל כך, שאהבה יכולה להיוולד בו. שני אנשים יושבים ביחד שעות על גבי שעות באנליזה, שיכולה להתקיים גם ארבע־חמש פעמים בשבוע, ומדברים את נימי נפשו של אחד מהם - אבל ודאי שנימי נפשו של השני גם נמצאים שם - זו באמת סיטואציה כמעט מזמינה.
 

"לא בכל סיטואציה טיפולית יש התאהבות ארוטית, כמובן. לפעמים יש התאהבות שהביטויים שלה יותר קלים לעיכול לשני המשתתפים, לפעמים יש עוצמות של רגשות אחרים. הרעיון הוא להביא את הרגשות האלה אל שיאם ואז לעשות איתם עבודה, להתבונן בהם.

"אני לא חושבת שזה נכון לאסור טיפול של גבר באישה ולהפך, אבל כן יש הרבה מאוד חשיבה במהלך הטיפול וזהירות שצריך להשתמש בה כשמתחילה להתרחש אהבה בחדר. אני ממש מרגישה צורך להגיד שמתוך כמה עשרות שעות שבועיות שאני מתנהלת בקליניקה, זה לא שבכולן מתפתחים סיפורי אהבה סוערים כאלה, ממש לא".

יהיה מצב שבו תעבירי מטופל למטפל אחר?
"לא. אני אנסה אולי להדגים לך את זה עם רגש אחר, כי תמיד כשמגיעים לאהבה פתאום בינתנו מסתתמת לה, ואנחנו מרגישים שזה סיפור אחר. כאילו באהבה אנחנו לא אמורים להמשיך להתבונן ולפענח מה קורה, וחייבת להיות איזו התממשות בחדר הטיפול, והאמת שלא כך.

"אם מטופל כועס עליי מאוד, ואני מפנה אליו כעס, הרי ברור שאנחנו לא אמורים להעביר את הריב לעולם המציאות ולהיפרד בזעם גדול. אנחנו אמורים לנסות להבין מה מכעיס אותו, מה קשה לי, מה בסיפור שלו מוביל להתפרצות כאן, מה בסיפור שלי הוביל אליה, מה אנחנו יכולים ללמוד מזה כדי לפתור ולהקל על נפשו - גם על נפשי שלי, כמובן, אבל זה כבר קשור להדרכה ולטיפול שלי.
 
"באהבה אנחנו צריכים לעשות את אותה עבודה - לנסות להבין מה מקור האהבה הזאת, במה המטופל מתאהב, מה בסיפור חייו מביא אותנו לכאן. ההתאהבות של איתמר במטפלת שלו, אלה, ספוגה באופן חזק בהיסטוריה שלו וגם בשלה. לממש את האהבה זה למעשה להשאיר את הדברים כמות שהם. לעומת זאת לחשוב אותה, לנסות לפענח אותה - זו ההזדמנות הטיפולית".

"כל מה שאמרת, אני מזדהה איתו לגמרי", פונה אלדן לראובן. "אני מנסה לממש את זה בכלל בחיים שלי. כשאני כועס, אני מנסה לחשוב למה. אם אני מתאהב, אני חושב מה קורה לי. כל הממשק עם הרגשות הוא יותר פלואידי. אני חושב שכל חשיבה וחשיפה משותפת של תחושות מייצרת אינטימיות, זה לא דבר שמאפיין רק קשר בין מטפל למטופל, אלא כל קשר". 

"רק שהמרחב הטיפולי מוקדש לזה בלבד. הרעיון הוא ששתי תודעות מוקדשות עכשיו לפענח את זה", ראובן עונה לו. כאן היא בוחרת לשתף בסיפור מקרה של העברה ששמעה מפי מטפל, ואינו עוסק בהעברה ארוטית דווקא.

המטופל שבסיפור הוא נער בן 17 שהתייתם מאביו כשהיה ילד. בכל פעם שאמו נכנסה למערכת יחסים זוגית, הוא היה שובה את לב הגבר בצורה חזקה כל כך, עד שזה האחרון לפעמים המשיך את הקשר עם האם רק כדי לשמר את הקשר עם בנה.

"המטפל סיפר לי איך המטופל נכנס לקליניקה - והוא התאהב בו על המקום. הוא תיאר אותו כנער מלא מתיקות, שיוצר חיבור בצורה נפלאה כשהוא גם מעריץ את זה שיושב מולו וגם מנסה ללמוד ממנו.

"יום אחד המטפל אמר לעצמו: מה זה השטויות האלה טיפול, אני הולך לדבר עם אשתי ולהגיד לה 'תשמעי, בואי נגדל את היצור הקסום הזה ביחד'. זו דוגמה לרגש שמטפל יכול להרגיש, וכאן הוא צריך לעשות תיקון במציאות - לשאול את עצמו 'מה עוד אני יכול לתת לנער הזה חוץ מלהיות אביו המאמץ'.

"המטפל צריך עבודה של חשיבה שתגרום לו להבין שאבות מאמצים עוד יהיו, ומה שהוא יכול לתת עכשיו לנער זו הבנה מה קורה שם: שהנער יבין שהוא יוצר התאהבויות כאלה שוב ושוב כדי שסוף־סוף אבא לא ילך. יש בזה כאב גדול מאוד למטפל, כי הוא באמת רצה לאמץ אותו. במקרה הזה כמובן יותר קל להבין מהי הדרך, כי זו אהבת גבר לבֵן ולא אהבת גבר לאישה, ומאוד ברורה ההזדמנות כאן ליצור שינוי".

אלדן: "אבל את חושבת שדברים כאלה יכולים להיעשות רק בחדר הטיפול? כי לכאורה בן זוג רגיש של האמא היה יכול להבין את הסיטואציה ולהגיע עם הנער לאותה תובנה".

ראובן: "בוודאי שהוא היה יכול, אבל בקליניקה יש הזדמנות לייחד לזה תשומת לב".

אי אפשר להתעלם מהתעוקה העגמומית שמותיר סיום "המכתב". הרי במה עסקינן כאן? בבחור צעיר שטופל, שעבר תהליך ארוך בקליניקה, אולי לא סיים אותו כראוי אבל התקדם, והנה הוא עומד על סף תהום עמוקה. אני תוהה בקול האם הנפש ניתנת בכלל לריפוי, או שהשבר הוא משהו כרוני שיצוף ויעלה במהלך החיים בתגובה לגירויים שונים.

"אני חושבת שיש הרבה טיפולים שמשנים את חייהם של אנשים לטובה", אומרת ראובן. "עם הזמן לומדים לווסת משהו בציפיות ובתקוות, גם מצד המטפל. אם יש לי למשל מטופל בדיכאון, שבמשך שנה שלמה שוכב במיטה ולא יכול לקיים קשר, ואנחנו מגיעים למצב שבו זה מצטמק לכמה ימים כאלה בשנה וביתר הזמן הוא מוצא בתוכו כוחות לקום - אני מניסיוני חושבת שזו תוצאה טיפולית מצוינת.

המטופל מצדו יכול להגיד 'טרם נרפאתי', והוא גם צודק. אני חייבת להגיד שיש הצלחות כל כך יפות של מטופלים. יש מטופלים שאחרי שחוו שנים של בדידות, אני מקבלת מהם בדואר הזמנה לחתונה. זו הצלחה".

ראובן, חשוב לציין, היא עמיתה במכון תל־אביב לפסיכואנליזה בת־זמננו. במסגרת זו היא לא רק עושה שימוש בשיטה כמטפלת, אלא בעצמה עוברת ארבע שעות אנליזה בשבוע. בשיטת הטיפול הזו, שפותחה על ידי פרויד, המטופל שוכב על ספה והאנליטיקאי יושב מאחוריו, כך שאין קשר עין ביניהם.

הפורמט נתפס עד היום כטיפול הנפשי המעמיק והרציני ביותר. פסיכותרפיה, לעומת זאת, מתנהלת בישיבה פנים אל פנים, ולרוב מסתפקת בפגישה אחת או שתיים בשבוע. העבודה יכולה להיות בגישה פסיכואנליטית - כלומר גישה שמתעניינת בלא־מודע של המטופל ובדפוסי הקשר המוקדמים שלו - אבל יכולה להתנהל גם על פי תפיסות טיפוליות אחרות.

ארבע שעות בשבוע לנבור בנפשך זה דוקטורט על הנפש. יש תחושה שזו פריבילגיה של עשירים.
"אני יכולה להגיד שסוג הטיפול הזה יוצר שינויים עמוקים מאוד במבנה הנפש, אבל הוא בהחלט דורש התמסרות והקרבה גדולה מצד המטופל".

"שמעת? היה כאן עוקץ: 'אנחנו מתקדמים מכם, זה יוצר שינויים בחומרה'", אלדן מסנן מתחת לשפם.

"לא, לא, אני אנסח מחדש", אומרת ראובן. "אני שומעת את שניכם ואני מנסה לחשוב איך אני מנגישה את הפסיכואנליזה, שנדמית לאנשים כמו מגדל שן. כן, פסיכואנליזה נתפסת כאליטיסטית מאוד. כשהמטפלת שלי הציעה לי לעבור אנליזה, אמרתי לה: תעשי לי טובה, אני אם חד־הורית לשני ילדים, אני עובדת בפרך כדי לפרנס, אני לא מהאנשים האלה.

"אני לא יכולה לנסוע לפרויד בכרכרה חמש פעמים בשבוע, ואז יגישו לי תה ועוגיות ואני אשכב ואספר על עולמי הפנימי. בהדרגה הבנתי שזו המתנה שלי לעצמי, ושזה משהו שאני רוצה לעשות דווקא בגלל שההתמסרות היא עצומה. נסו לחשוב, אילו דברים אפשר לגלות מתוך התמסרות כל כך גדולה של שני אנשים?

"יש כאן הזדמנות לשבת עם אדם שאתה סבור שהוא ראוי ונבון כדי לחשוב איתו על עולמך הפנימי. זה יכול לעזור ליחסים שלנו להיות זורמים יותר, לגרום לנו להבין את הקונפליקטים שלנו, איפה אנחנו נתקעים. וכמו בכל דבר בחיים - ככל שיש נכונות עמוקה יותר להיכנס, התוצאות יהיו בהתאם. אני יכולה להגיד שהאנליזה אפשרה לי לחיות הרבה יותר טוב עם עצמי, עם הוריי, עם ילדיי, עם בן־זוגי היום".

לאור קריאות הביניים הספקניות אני מציינת בפני אלדן שיש לי תחושה שאין בכוונתו לשכב בקרוב על ספה עם קופסת טישו בצד. "לי אישית אין שום התנגדות לטיפול כשלעצמו", הוא מתקן. "אני אומר - איזה כיף לאנשים שמרגישים שהנפש שלהם ראויה להתעסק בה, שהיא ראויה כל יום ללכת ולקבל את טיפול התחזוקה שמגיע לה. לנקודה הזאת, למצב של ראוי לטיפול, אני שואף להגיע".

"חכי, כשנזמין אותו לדיאלוג שיתקיים במכון הפסיכואנליטי בעקבות הספר, אני מאמינה שהוא יבוא", ראובן אומרת לי כשאלדן קם רגע להביא משהו.

"אני כל חיי משתדל להגיע לכל מקום שאני מוזמן אליו. אני לא מחרים, יזמינו - אגיע", הוא צועק תוך כדי הליכה.

בינתיים, עד שהוא יוזמן לשם, אלדן משמש מרצה למשפטים בקריה האקדמית אונו, שם הוא מלמד בין היתר פילוסופיה של המשפט ומשפט עברי, ובתוך כך גם על ההיבטים הספרותיים של החוק הישראלי ושל ההלכה היהודית.

הוא דתל"ש, והחיבור שלו למשפט עברי נטוע עמוק בבית שבא ממנו, וניכר מאוד בכתיבה של איתמר. אלדן גם נמנה עם מקימי "כתובת", חבורת שירה ירושלמית, וכבר מצוי בפרויקטים מסקרנים נוספים של כתיבה.

כשאנחנו מדברים על גנבת התרחשויות מהמציאות והגנבתן לספר החדש, הוא גם מקריא לנו קטע משיר שלו: "סופרים הם הבוגדים הגדולים ביותר לא בגלל/ שאנשים בשבילם הם דמויות ספרותיות, ולא בגלל/ שהם מציגים את עצמם כג'ק או רוברט בזמן שהם אוספים, במסווה, עוד ועוד מידע, ולא בגלל/ שהם אומרים בריאיון עיתונאי שהכתיבה שלהם לא פוליטית כדי למכור יותר ספרים, ולא בגלל/ שהם מצדיקים כל עוולה שהם עושים, בטענה שפה הפלנטה האחרת./ והם לא הבוגדים הגדולים ביותר בגלל/ שהם מדברים גבוהה על הייחודיות של כל אדם בזמן שהם מניחים את היסודות לאנושיות אחת, ולא בגלל/ שלא ניתן לצפות את התגובה של הקוראים למה שיכתבו".

משפטים הוא לכאורה תחום יבש מיסודו, המהות שלו היא להיצמד לחוקים. מה לך ולזה?
"לא, איפה, ממש לא נכון. פעם חשבתי כמוך, ולכן יצרתי הפרדה בין משפטים לבין מה שאני כותב. היום אני כל הזמן באינטגרציה, ואגב, יש לי באחד הפרויקטים שלי דמות של עורך דין בתחום הנזיקין. אני בעד אינטגרציה בחיים בכלל, בלי הפרדות.

"אני רוצה להגיד לך שהיום משפטים הוא בעיניי תחום ספרותי, שראוי שישתייך למדעי הרוח. זה קודם כול מקצוע פרשני, ואני תמיד אומר לסטודנטים שלי שזה מקצוע יהודי ביסודו. במשפטים אתה עוסק במה החוק אומר באופן עמוק, ואיך לארגן לפיו את החיים שלנו, את הקשרים, את מערכות היחסים. יש לי תשוקה לזה, ואני מוכן לצאת להגנת המקצוע ללא הרף".

ומה איתך, אורנה? מה הפרויקט הבא?
"יש משהו שאני שוקדת עליו. אני במין מצב מוזר, שמצד אחד אני מתחדשת בספר ביכורים, ומצד שני אני מרגישה שכל מה שעשיתי זה לחבר מיילים. זה נורא מבלבל. כשאני יושבת לכתוב, מיד מתחשק לי לכתוב מיילים".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
 

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg