טרור וטוקבק: איך ישראל הפסידה בקרב מול ההיסטריה
מעשים קטנים, ארגונים קטנים ואנשים קטנים, הצליחו להטריף מדינה שלמה. בעזרת סכין או הבל פה מצליחים אלו לדחוף אותנו לפי התהום של ההיסטריה והפסיכוזה הלאומית. אם הטירוף לא ייעצר, בסוף נגלה שלא משנה איזה צד ניצח בקרב – אנחנו כאומה, הפסדנו במלחמה
"ששש. שששש. תירגעי. נשימות ארוכות. כמו שתרגלנו, זוכרת? לאט לאט זה מגיע. כן יורד כאן מלא דם, אני רואה, אבל זה חלק מהעניין, אל תיבהלי. אני יודע. אני יודע, את רוצה להרגיש שהגוף שלך מוגן ושהוא לא פרוץ, אבל ככה זה, כשרוצים לחיות צריך להיפתח ולהסתכן. כן, יש כאן ריח לא משהו, את נוטפת זיעה, חרא, שתן, וחם, כמה חם כאן, אבל בסופו של דבר אנחנו בחדר די ממוזג עם טכנולוגיה סופר מודרנית ודואגים לנו כאן. אנחנו באנו לחיות ואנחנו לא מתרגשים מכל מיני הפרשות שכאלו".
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- התמיכה בחייל היורה: אסור שההנהגה תקשיב לרצון העם
- מה שפסח מגלה לנו על העם ולא רוצים שתדעו
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
עזבתי אותה לרגע כדי להתעדכן בסמאטרט ולקרוא שאוטובוס התפוצץ בירושלים, הרצוג מזגזג ימינה, כיף לדרוס אותו, שלי יחימוביץ' @%$# (טוקבק), אנשי תקשורת מטיחים ראשים זה בזה, שרון גל וגדעון לוי נמצאים במוקד של שיחות סלון, ואומה תעמוד, קרועת לב אך נושמת, כדי להפוך עוד קיקיון ללא מטרות רווח (NGO בלעז) לצ'ה גווארה.
חזרתי אליה, היא נראתה היסטרית לחלוטין. "אני מפחדת ללכת ברחובות שידקרו אותי", היא אמרה לי. "לא, את לא", עניתי. "את כבר רגילה לזה. אף פעם לא פחדת. מה השתנה פתאום?". היא הביטה בי בתוכחה: "תראה את החברה שלנו? תראה למה הפכנו? תראה את ההמונים בכיכר שתומכים בחייל. מי רוצה להביא ילד לעולם הזה?". ליטפתי את ידה ברוך. "העולם הזה, מתוקתי, הוא הטוב בכל העולמות האפשריים. תנשמי, מותק, תנשמי".
חדר היולדות הופרד לבקשתה. לא הייתה בו נפש חיה ערביה. רק נפש יהודי הומיה. טירוף החודשים האחרונים ניכר בפניה. קמטים נשזרו בה, וכל רעש קטן טרד את מנוחתה. הבעיה הייתה שהיא לא הפסיקה לקרוא. ה-כ-ל.
"את אחוזת טרור", אמרתי. "איך אפשר שלא?!" היא צעקה. "כל יום נהרגים כאן יהודים!". הסתכלתי ישר בפניה: "את מתכוונת בניגוד למאה שנים האחרונות שחיינו בנירוונה, והשואה שהייתה בכלל וודסטוק פולני כזה כיף עם מלא גז צחוק?". היא הייתה המומה. "אני מתכוונת לזה שכל יום נרצחים אנשים, ושיש כאן הסתה ברשתות החברתיות, ושהמדינה שלנו היא כבר לא יהודית ובטח שלא דמוקרטית!".
פתאום הבחנתי בפלאפון שלה מבצבץ מתחת לכרית. תפסתי אותו בכוח ויצאתי החוצה. מי לא היו שם? שוברים שתיקה בסרטון חדש, אם תרצו בקאבר חדש לפייסוש שלהם. גלאון ושפיר משמאל, סמוטריץ' נותן את הימנית החזקה שלו, והארץ לעולם עומד בתור העיתון הכי שמאלני ever שמוציא דיבתנו רעה לא כמו ערוץ 20 שמראה לכולם מה זה. פה ושם, ניסה איזה מתכון סטייל משחקי השף לעשות את דרכו במעלה הפיד שלה, אבל הרוב היה המתכון הרגיל של דעות, דעות נגד, עלבונות וקללות.
"על מה המהומה שאלתי אותה? בסך הכל זה ניתוח פנדיציט קטן ושגרתי, מהסוג שרופאים עושים כל הזמן. אין ממה לדאוג. רק הווליום התגבר, המוזיקה נשארה אותו דבר. יהודים, ערבים, חכמים וטיפשים. כך היה, כך הווה, וכך יהיה". היא הסתכלה בה מתוסכלת ולחשה בזעם: "תביא לי את הפלאפון".
הטרור והטוקבק ניצחו. מעשים קטנים, ארגונים קטנים ואנשים קטנים, הצליחו ליצור פחד ובהלה גדולים. הצליחו להטריף מדינה שלמה, עם שלם שיש לו פרספקטיבה די מרשימה על ההיסטוריה, ולהוציא אותם מדעתם. אנשים עם קצף על השיניים, שנונים, חכמים ואשפי מילים, מצליחים לדחוף אותנו בעזרת סכין או הבל פה לפי התהום של ההיסטריה והפסיכוזה הלאומית.
בשלושים שנותיי בארץ המיוזעת והמדממת הזו הספקתי לחוות מלחמת מפרץ אחת, אינספור מבצעים צבאיים בלבנון ובעזה, מלחמה אחת רצינית בגבול הצפון, שתי אינתיפאדות, רצח ראש ממשלה, מות ראש ממשלה, מאסר ראש ממשלה ואת ההמתנה בתור למוקדנית של ביטוח לאומי. אבל אף פעם לא חשבתי שנהפוך למדינה הווכחנית והטרחנית שהפכנו. למדינת "אני יותר חכם ממך", "אני יותר צודק ממך". למדינת דיונים אינסופיים. למדינת מילים ריקות ואלימות.
עוד מעט יהיה יום הזיכרון, וכולנו נעמד עם מצחים חמורי סבר בצפירה ונחשוב מחשבות כה-נוגות-וכה-ישראליות על עברנו הציוני ועל אותם שהלכו ואינם. בליל קלישאות נוסף ייזרק לחלל האוויר גם ביום השואה וביום העצמאות. משום מה, דווקא השנה, אני מרגיש שהימים האלו עומדים להיות ריקים כקליפת השום. אפשר לנבא שמישהו כבר ימצא איזו התבטאות שנויה במחלוקת של איזה מישהו לפני יום הזיכרון ויעורר את ה"סערה החדשה". עוד איזה גרבוז/שרון גל לאוסף.
אני מתבונן בפייסבוק ובטוויטר ורואה מראה שחורה במיוחד. מבלי להיות שותף לפסימיות שהפכה היום לפילוסופיה הפופולרית ביותר, אני חושב שאנחנו באמת נמצאים במקום רע מבחינת האיזון הנפשי שלנו. ישראל של היום הפסידה לטרור בגדול. היא נתנה לכמה סכיני מטבח להוציא אותה משלוותה, אחרי שנלחמה בעבר במטוסי קרב, סקאדים ופיגועי תופת גדולים בהרבה. היא נתנה לחבורת קופירייטרים כושלים והוגי דעות אינטרנסטים בשקל להכתיב לה סדר יום. גם בימין וגם בשמאל איבדו את קור הרוח ונתנו לבודדים מופרעים ומשולהבים לשבור את מגש הכסף.
עוד כחודשיים נציין שנתיים לחטיפת שלושת הנערים ותחילתו של מבצע צוק איתן. אני חושב שאפשר לסמן את האירועים האלו כמקום שבו הטירוף התחיל. אולי זה גם הזמן לנסות ולעצור את כדור האש שמתגלגל כאן מאז בין מסך למסך. אם נמשיך במדרון הנוכחי, אפשר רק לדמיין איך תיראה השנה הבאה, בה נציין יובל למלחמת ששת הימים – אירוע שללא ספק יגרור שיח מקיר לקיר בין מתנגדי "הכיבוש" ותומכיו. אם הטירוף לא ייעצר, בסוף נגלה שלא משנה שלא משנה איזה צד ניצח בקרב – אנחנו כאומה, הפסדנו במלחמה.
אקו"ם