מנהלת התיכון הערבי בלוד לא מפחדת מאף אחד
בתיכון אורט הערבי בלוד התירוץ הוא לא "הכלב אכל את המחברת" אלא "היס"מ ערך חיפוש בבית", והנושרים מגיעים למעגל האלימות ולא לאבטלה. זה לא ימנע מהמנהלת שירין נאטור חאפי להישאר מלאת תקווה, אפילו כשזגוגיות הרכב שלה כבר שילמו את המחיר
את היום הראשון שלה כמורה, שירין נאטור חאפי לא תשכח. "שלחו אותי לי"ב 2, כיתת מכניקה, ללמד ספרות עברית. אני חושבת ששם גיליתי שנולדתי למקצוע הזה. באתי עם מערך שיעור שהכותרת שלו הייתה 'האמביוולנטיות בשירת ביאליק'. נכנסתי לכיתה, ישב שם ילד אחד, ואני אומרת: 'שלום, אני המורה לספרות'. הוא אמר 'תישבעי באמא שלך', והתחיל לקרוא לילדים שבחוץ: 'איציק, דוד, יש פה מישהי שאומרת שהיא באה ללמד אותנו ספרות'.
עוד כותרות ב-nrg:
- קרוז יוצא למתקפה: "טראמפ מתנהג כמו בריון"
- חבריהם של עצורי השב"כ: "החשדות נגדם מופרכים"
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אמרתי לעצמי - שירין, אם את כותבת על הלוח 'אמביוולנטיות בשירת ביאליק', גמרת את השנה. במקום זה כתבתי 'אהבה'. אמרתי לתלמידים: אני אלמד אתכם שירים שאם תדעו אותם בעל-פה, זה הכי ירשים בחורות – בסוגריים, אשכנזיות. דקלמתי את 'הכניסיני תחת כנפך', והתחילה לרוץ השמועה על המורה הצעירה שמלמדת ספרות בכיף.
"אחרי חודש נפתחת דלת הכיתה בסערה, ואחד התלמידים אומר: 'שירין, את לא מאמינה, שמעתי שיש בבית הספר מורה ערבייה'. אמרתי להם: לא חשבתי שזה חשוב, אבל אני ערבייה מוסלמית. וזה לא היה נושא, כי דיברתי על זה בביטחון גמור. בעבודה עם ילדים אי אפשר לזייף רגשות. שידרתי להם אהבה והם החזירו לי אהבה.
בבית הספר הזה קיבלתי מתנה אמיתית: הבנתי שלהיות 'ערס מלוד' בחברה אשכנזית, זה לא פחות מורכב מלהיות ערבי בחברה יהודית. אני זוכרת איך הייתי צריכה לשכנע את התלמידים היהודים לעמוד בצפירה לזכר רבין. אמרו לי: 'שאני אעמוד בשביל האשכנזי הזה?' רק מי שגדל בפריפריה מבין עד כמה גדול הכעס כלפי האליטה שבמשך שנים לא ספרה אף אחד. היתרון האחד של התלמידים האלה מול הערבים זה שיש להם פלטפורמה בשם צה"ל שמחברת אותם לישראליות, ולילד הערבי אין, אבל תחושת הניכור דומה".
14 שנים לימדה חאפי בתיכון היהודי, והייתה מאושרת. שום דבר לא הכין אותה לשוק שחוותה כשביקשה לקנות דירה בשכונה יהודית בלוד, קרוב לאזור שבו גדלה. "ברגע הראשון לא כולם זיהו שאני ערבייה, כי השם שירין יכול להישמע גם עברי, אבל עם מוחמד בעלי אי אפשר לטעות. בזה אחרי זה אנשים סירבו למכור לנו. בסוף היה אדם חרדי שהסכים למכור. זה מה שגרם לי לעזוב את בית הספר היהודי ולהחליט שאני רוצה להתחיל לעסוק בחינוך בתוך החברה הערבית. לאו דווקא מתוך כעס ואכזבה, פשוט נמאס לי לחוות מבחוץ את החברה הערבית ולשמוע מה אנשים חושבים עליה, והחלטתי לפעול בתוכה".
את הפעולה הזו עושה חאפי כמנהלת של תיכון אורט למדעים והנדסה בלוד, התיכון הממלכתי הערבי היחיד בעיר. מי שיגיע למקום, יראה אותה מסתובבת בחצר בית הספר כמו רס"ר בצה"ל. אין פרט שנעלם ממנה: אם תיתקל בעטיפת חטיף שהושלכה לרצפה, היא מיד תקרא לקבוצת התלמידים הקרובה ביותר ותורה להם להרים את הלכלוך. אם תראה עברת משמעת, ולו הקטנה ביותר - התלמיד שביצע אותה יישלח הביתה, והוריו ייקראו לשיחה.
כן, היא מאמינה גדולה בתיאוריית "החלונות השבורים" שהנחתה את רודי ג'וליאני, לשעבר ראש עיריית ניו-יורק: כל חלון מנופץ שמוזנח ולא מטופל, כל עברה קטנה שלא מקבלת תגובה – עלולים להביא להידרדרות כוללת. כך ברחובות העיר הגדולה, וכך במסדרונות בית הספר: אפס סובלנות כלפי כל הפרה של הכללים תחסוך בעיות חמורות בהרבה. "אני יכולה לשמוע מילד שאיחר לכיתה את התירוץ 'היס"מ ערך חיפוש אצלנו בבית', וזה יהיה אמיתי לגמרי", אומרת חאפי. "אבל אצלי כלום לא יעזור: בשמונה וחמש דקות נסגרים שערי בית הספר, ואף אחד לא ייכנס אחרי הזמן".
עד שחאפי הקימה את בית הספר שלה, האוכלוסייה הערבית החזקה בעיר שלחה את הילדים לתיכונים נוצריים פרטיים או לתיכון יהודי. "התחושה היתה שלחינוך ממלכתי ערבי באים רק אלה שאין להם ברירה", היא מספרת. שבע שנים אחרי הקמתו, את ספסלי בית הספר שלה כבר גודשים כ-1,200 תלמידים, ושמה של המנהלת הולך לפניה.
המקום שבו שוכן התיכון בוודאי אינו תורם לאטרקטיביות שלו. שכונת הרכבת היא אחת השכונות הקשות ביותר בישראל, אזור הסובל מהזנחה ארוכת שנים – שהביטוי הבולט שלה הוא תשע מסילות רכבת שעוברות ממש בין בתי התושבים ומסכנות אותם באופן יומיומי. השכונה ידועה גם כמוקד פעילות של תחנות לממכר סמים, שהמשטרה מתקשה לטפל בו.
"הילדים כאן גדלים בלי נורמות, וקשה לבוא אליהם בטענות", אומרת חאפי. "זו שכונה של משפחות קשות-יום שנאבקות על עצם ההישרדות. יש הרבה אלימות בתוך הבתים, וגם תחושה כללית שהמדינה ויתרה עליהם. קח למשל את הרכבות שעוברות פה: במשך שנים אף אחד לא חושב שצריך לעשות לפחות איזו הפרדה מפלסית, שאנשים לא יסכנו את חייהם".
דווקא בתוך הסביבה הזו, היא מתעקשת לאכוף נורמות נוקשות של משמעת, מהסוג שמזמן נשכח בבתי ספר ישראליים. כל יום לימודים מתחיל במסדר בוקר בהשתתפות כלל התלמידים, והמנהלת מנצלת אותו לדרשה חינוכית יומית. "אנחנו מקפידים גם על תלבושת אחידה, ושתלמיד יקום כשהמורה נכנס. זה לא סתם שבאנגלית מנהל בית ספר נקרא principal ולא manager. לא מספיק לנהל, אתה חייב לעבוד עם עקרונות".
לצד הקשיחות, היא אומרת, יש בה גם הרבה אהבה. "באישיות שלי קיים פן 'ערסי' חזק: אני מאוד רגשית, לטוב ולרע. כמו שאני יודעת להתרגז ולתבוע מהתלמידים, ככה אני גם מחבקת, מתעניינת. בשנים הראשונות הקפדתי שכל תלמיד שאני משעה – עוד באותו יום אלך לבקר אצלו בבית. חשוב לי להגיע גם לזירה 'שלו', לשמוע מאיזה רקע הוא מגיע, לתת כבוד למשפחה. גם היום אני משוחחת עם ההורים של כל תלמיד שמושעה מהלימודים.
"לאורך כל השנים שמעתי הרבה איומים, אבל יש גם הפתעות לטובה. לא מזמן צלצל אליי תלמיד שהשעיתי, ואמר לי: 'שירין, אני יכול להביא לך מתנה ליום האם?'. אמרתי לו: תודה, את המתנה אקבל בשמחה, אבל ההשעיה שלך לא תבוטל. או שהגיע אליי מייל מלודאית יהודייה שסיפרה לי שהיא נסעה באוטובוס, וכמה תלמידים שלנו איימו עליה. פתאום ניגשו אליה תלמידות אחרות שלנו ואמרו לה: 'אל תדאגי, אנחנו נלך למנהלת ונטפל בזה. היא לא מסכימה שתלמידים של בית הספר יתנהגו כך'. היא כתבה לי שזו פעם ראשונה שלצד הפחד היא הרגישה גם תקווה".
מלבד המשמעת מבקשת חאפי להעניק לתלמידים פיצוי על תחושתם כי המדינה זנחה אותם. למטרה זו היא מטפחת קשרים עם מוסדות חזקים של החברה הישראלית, כשבין השאר עוברים תלמידי בית הספר השתלמויות במתקני חברת החשמל ובבית החולים שניידר. מיואל פלדשו, מנכ"ל מפעל המלט "נשר" שברמלה הסמוכה, השיגה חאפי שיתוף פעולה עם מגמת הכימיה.
"אני רוצה שהתלמידים שלי ישאפו הכי גבוה שאפשר, ושיהיו להם הכלים לזה - בכימיה, בביולוגיה, ברובוטיקה", היא אומרת. "כשיואל פלדשו ביקר פה ושאל מה אני צריכה, אמרתי לו שאין לנו מעבדת כימיה. הוא הציע שהתלמידים שלנו יבואו להשתלם במעבדה של נשר. אז הם נוסעים לעשות שם את הניסויים, והחברה אפילו מממנת את ההסעה".
גם ביקור של יואב הורוביץ, מנכ"ל חברת השכרת הרכב "אוויס ישראל", הביא לסיכום על שיתוף פעולה. "אמרתי לו: שמעתי שאתם הולכים למקם באזור שלנו את המשרדים החדשים שלכם. במקום להשקיע במצלמות אבטחה, אני מציעה שתהפכו את המקום לבית בשביל התלמידים שלנו, וכך יהיה גם להם אינטרס לשמור עליו. ובאמת, שמונה תלמידים שלנו לומדים מכונאות רכב במוסכים של אוויס, וכולם מרוצים".
הרצון לבנות תחושת שייכות ישראלית לא מונע ממנה לעודד בקרב התלמידים גם את חיזוק הזהות הערבית. "תמיד הפריע לי שבתי ספר ערביים לא משדרים אתוס. כשאתה נכנס לבית ספר חרדי, אתה ישר קולט את האתוס החרדי. כך זה גם בבתי ספר של הציונות הדתית, או בבתי ספר ישראליים חילוניים. בבתי ספר ערביים כתוב על הקירות 'לשמור על השקט', 'לשמור על הנקיון'. מתייחסים לזהות לאומית ערבית כבעיה, שלא לדבר על זהות מוסלמית. אני לא מקבלת את זה. כל חברה זקוקה לאתוס".
על קירות בית הספר שלה מככבים גם מוסדות ישראליים שמשתפים איתה פעולה - כמו מכון ויצמן ובית החולים שניידר - וגם יוצרים ערבים שחאפי מבקשת לחנך את תלמידיה על מורשתם: מחמוד דרוויש, אמיל חביבי, סמיח אל-קאסם.
גם על קירות הספרייה המרשימה שבקומה העליונה מככבים גדולי התרבות הערבית לדורותיה, כמו המשורר הסורי אדוניס, לצד סופרים ישראלים ובהם דויד גרוסמן ומאיר שלו. הספרייה עצמה נתרמה על ידי נדבן יהודי-קנדי, והשלט שבפתחה מבליט את היותו "ידיד ישראל"; עוד מסר מורכב שאומר שבבית הספר הזה לא מתביישים בידידות לישראל, ויחד עם זאת - שהקמת ספרייה בתיכון ערבי בלוד גם היא ביטוי של ידידות לישראל.
תחושת השייכות היא גם אחד המסרים בדרשות היומיות של חאפי; המשמעות מבחינתה היא לא להרגיש קורבן ומקופח, אלא אזרח ישראלי גאה, שמעמדו השוויוני מגיע לו בזכות ולא בחסד. "אני אומרת לתלמידים: אם שוטר פגע בך, נתן לך סטירה - אל תלך הביתה ותבלע את המכה, ובעוד עשר שנים תעשה פיגוע. לא, לך מיד להתלונן במח"ש. יש לך זכויות, ואתה צריך לעמוד עליהן.
"התלמידים גם צריכים להאמין שאין גבול להישגים שהם יכולים להגיע אליהם. לפעמים אני חושבת שאולי אני לא הוגנת כלפיהם, כי הרי בכל זאת יש מקומות של קיפוח ויחס לא הוגן, ואולי אני משלה אותם. אבל בסוף אני בטוחה שהפסיכולוגיה מנצחת את הפדגוגיה: ילד שמאמין שהוא יכול לכבוש את העולם, באמת יכבוש אותו".
אף שאינה חובשת כיסוי ראש, חאפי מגדירה עצמה כמוסלמית מאמינה, או ליתר דיוק "דתית-לאומית, כולל ההתלבטות שבין המסורת למודרניות. אחרי הריאיון הזה בכלל אפשר לומר שהצטרפתי למגזר. רק שבט בבני עקיבא חסר לי".
לכל המסרים שלה המועברים לתלמידים, היא מצרפת הנמקה דתית. כך למשל כשהיא מדברת על הכבוד לכל אדם באשר הוא. "יש לנו בצוות המורים שבעה נוצרים, יהודייה אחת, וגם אדם שבימי שישי משמש כאימאם במסגד - וכולנו משפחה אחת. האימאם יוצא איתנו לטיולים ומשתתף באירועים החברתיים של בית הספר. הוא שומר על הדברים שחשובים לו, ואנחנו שומרים על אווירה של בית ספר ממלכתי, לא הלכתי. בין התלמידים שלנו יש שלושה ילדים נוצרים, שגם זה לא מובן מאליו בחברה שלנו.
"לפני חג המולד אני מציבה בבית הספר עץ אשוח, כדי לכבד את התלמידים ואנשי הצוות הנוצרים. פעם בא אליי תלמיד ואמר לי שזה לא בסדר לשים עץ אשוח, כי הנוצרים הם כופרים. אמרתי לו: 'מאיפה לך זה? הנביא מוחמד בעצמו התחתן עם אישה יהודייה ועם אישה נוצרייה, ולפי החדית' (התורה שבעל-פה המוסלמית – י"ש) הוא מעולם לא כפה עליהן להתאסלם. כשהוא ברח ממכה, האדם הראשון שהוא ביקש ממנו מקלט היה מלך אתיופיה, הנוצרי'. אז במקום לאפסן את האשוח במחסן, הלכתי והוספתי לו גם אורות נוצצים.
"תלמידים שלנו מכיתות ז' השתתפו בתחרות מדע בהיכל מנורה, וכמה מהם גנבו שם מחזירי-אור של אופניים מתלמידים אחרים. כינסתי את כל השכבה ואמרתי: 'איך אתם רוצים שיכבדו אותנו כערבים, אם כך אתם מתנהגים? אנחנו יודעים שצריך לכבד כל אדם, כי גם הנביא נהג כך'. אני באמת מאמינה שהאסלאם הוא דת נפלאה, והתרבות הערבית היא תרבות נפלאה. את כל המסרים שלי אני מביאה משם".
אנשי הדת לא מתרגזים כשאת פולשת לטריטוריה שלהם?
"הדת לא שלהם, היא שייכת גם לי. כמו שנשות הכותל אומרות שהכותל שייך לכולם, גם הקוראן שייך לכולם".
חאפי בהחלט בעד מתן הזדמנויות שוות לנשים, אבל בסוגיה הזו היא דווקא מעדיפה מסרים עקיפים של דוגמה אישית – וסבורה שיש מקום אפילו לדאוג למעמדם של הגברים. "כל תלמידה שרואה אותי מובילה בית ספר של 1,200 תלמידים, מקבלת מסר של העצמה נשית. אגב, לא רק התלמידות. לא מזמן עשינו מסיבה גדולה לאמהות של בית הספר לכבוד יום האם, ופתאום ניגשת אליי שם אישה, מחבקת אותי ואומרת: 'את אמנם לא מכירה אותי, אבל נתת לי המון כוח'.
"יחד עם זה, אני לא יוצאת בהצהרות על פמיניזם. אני בכלל מאמינה שהדרך העיקרית להעצמה נשית עוברת בהעצמה גברית. באיזשהו שלב, החברה שלי ויתרה על הגברים. אנחנו הנשים למדנו והתפתחנו, נהיינו דעתניות - ואין לנו עם מי להתחתן. הדרך הנכונה להבריא חברה היא לא להתעסק רק בצד אחד שלה, אלא בשני הצדדים בו-זמנית".
ועוד עיקרון חשוב: "מבחינה תרבותית אנחנו מאוד מדגישים את ההשתייכות הערבית והמוסלמית, אבל מבחינה ארגונית אנחנו צריכים להתנהל כמו כל בית ספר ממלכתי. אין אצלי מקום להתערבות של חמולות, או 'תוותרי לתלמיד הזה כי הוא בא ממשפחה יותר מדי חזקה', או 'יותר מדי חלשה'. לא צריך להיות הבדל בין התרבות הארגונית של בית ספר 'מטרו-ווסט' ברעננה, תיכון הימלפרב בירושלים או בית הספר שלנו. בתפקיד הקודם שלי לימדתי בבית ספר יהודי של רשת אורט, וכשהגעתי לכאן לא הייתי מוכנה לשנות את נורמות העבודה שלי".
מי שעוזר לחאפי לא להיות תלויה בנורמות מקומיות הוא "צבא המתנדבים של שירין", ועד פעולה המונה כמאתיים איש (!), כולם מרושתים היטב בחברה הישראלית. הללו נחלצים לסייע בכל בקשה שלה, אם בכסף ואם בשעות של הוראה התנדבותית.
מדובר בשרשרת של היכרויות שכנראה רק המציאות הישראלית יכולה לזמן: ירום אריאב, מנכ"ל משרד האוצר לשעבר, פגש את חאפי כשעשה את שנת הצינון שלו בפעילות בקרן לפיתוח לוד. הוא הכיר לה את יזם ההיי-טק יוסי ורדי, שבתורו הקים בשבילה את ועד הפעולה.
"יוסי ורדי בנה פרויקט מדהים בשם 'תובנות בחינוך', שמבקש לנצל ניסיון וקשרים חברתיים של אנשים לטובת מוסדות חינוך שנמצאים בקשיים", מספרת חאפי. "לכל בית ספר שמקבל ליווי מהקבוצה של ורדי, מוקם 'ועד פעולה' שעוזר לו בכל התחומים. אני זכיתי בגיל וייזר, לשעבר מנכ"ל HP, כיו"ר הוועד. הוא יצר מערך מתנדבים מדהים סביב בית הספר, והם דואגים לכל מה שאני צריכה.
"ורדי גם הפגיש אותי עם קארין טל, מנהלת תיכון ביאליק-רוגוזין בדרום תל-אביב. כשראיתי מה קורה אצלה, התמלאתי תקווה: הבנתי שאם היא מצליחה להגיע עם ילדי מהגרים ל-80 אחוז זכאות לבגרות, אין סיבה שאני לא אגיע להישגים עם התלמידים שלי".
אחד המתנדבים שלה הוא ירמי סטביסקי, מנהל התיכון הדתי הימלפרב בירושלים. סטביסקי הגיע לפרויקט דווקא באופן עצמאי, לא דרך הגיוס של וייזר. חאפי מצדה אומרת שההיכרות עם אנשי הצוות והתלמידים חובשי הכיפות - שגם מגיעים לבית הספר שלה כחונכים - חיזקה את האמונה שלה בחשיבות הקשר האנושי הישיר: "המפגש הראשון, הרחב, התקיים בבית המדרש של הימלפרב, וזה היה מדהים. כשדיברתי הייתה דממה. כשאני רואה את ירמי והתלמידים שלו מגיעים כל שבוע אלינו, אני יודעת שבשביל התלמידים שלי, המושג 'יהודי דתי' כבר לא יהיה אותו דבר. כשמישהו ידבר איתם על 'הקיצוניות של היהודים הדתיים', הם יידעו לומר שיש גם אחרים".
בדיוק בשל התפיסה הזו, היא נפגעה כל כך מדבריו של ח"כ בצלאל סמוטריץ' בזכות הפרדה בין יולדות יהודיות לערביות. קצת אחרי פרסום הדברים, כתבה חאפי פוסט נסער בפייסבוק: "אני בעיקר פונה לציבור היהודי. כמו שאני תמיד לוקחת אחריות על הקולות הקיצוניים והגזעניים בעם שלי, אני מצפה שאתם תיקחו אחריות. חברה שתומכת בדעות גזעניות ומעודדת אותן, משחיתה את עצמה לדעת.
"אין דבר כזה גזענות סלקטיבית: היום ערבים, מחר חילונים, מחרתיים שמאלנים! זה מדרון חלקלק ומאוד מסוכן. תמיד היו ויהיו אנשים שחושבים כמו סמוטריץ', אך הם נחשבו לשוליים קיצוניים. אני לא מצפה מסמוטריץ' שישנה את השקפת עולמו. אני מקווה לשנות את העולם, כדי שדעותיו ישובו להיות בשוליים".
"גם אנחנו עושים את הטעות של לומר על הקיצוניים שלנו 'הם שוליים, הם לא הרוב'", אומרת לנו חאפי. "אבל מי שלא משמיע קול, נותן לצד השני תחושה שהקיצוניים שלו הם הרוב. אז סמוטריץ' ודומיו צריכים להדאיג את כל מי שיש לו כיפה על הראש".
שירין נאטור חאפי, בת 41, גדלה בשכונת אשכול בלוד. "משם היחס העמוק שלי לערסים. היינו מתעוררים לצלילי מוזיקה מזרחית", היא אומרת. הסיפור שלה רצוף בשבירות סטריאוטיפים, שהיא נהנית לספר עליהן. כך למשל היא מזכירה בהערצה את אמה, "שהתחתנה בגיל 17, ילדה בגיל 18, ובכל זאת התעקשה ללכת ללמוד".
אבל האדם הכי משמעותי בחייה הוא אביה, הזאע נאטור, שאת החינוך שקיבלה ממנו היא מזכירה שוב ושוב בשיחה: "הוא לימד אותי שהחיים הם לא עסק לפחדנים. אצלו אין פחד: יש חזון, יש מטרה, וממשיכים הלאה בלי לאבד את הראש. הוא תמיד עבד עם היהודים. במשך שנים עבד בקרן הביטוח של פועלי הבניין, עד שהגיע להיות המנכ"ל שלה. כשהיה בן 50 הקרן נסגרה, אבל הוא לא נכנס לרגע אחד של דיכאון.
בגילו, הוא הלך ללמוד משפטים והמשיך להתפרנס בכבוד. אני מניחה שזה שאני בלי חיג'אב גם בא ממנו. הוא מוסלמי גאה, אבל לא מאמין בריטואלים ולא חושב שהוא צריך להתפלל ולכרוע חמש פעמים ביום כדי להרגיש קרוב לאלוהים".
האב המוסלמי הגאה שלח אותה לבית ספר יסודי קתולי, כדי שתקבל חינוך טוב, אליטיסטי וקפדני. מאותן סיבות היא נשלחה בהמשך לתיכון רמלה-לוד היהודי. "אבא רצה שאלמד שם, אבל כדי שאשמור על זהותי היו גם הגבלות: לא לצאת לטיולים שנתיים, לא לדבר עם בנים בטלפון. הגעתי לתיכון בתקופת האינתיפאדה הראשונה, והיו שם הרבה ערסים עם עמדות ימניות חריפות, סוג של לה-פמיליה. כשהם גילו שאני ערבייה, לא הסכימו ללמוד איתי. לקחו את התיק שלי וזרקו אותו החוצה.
"ברחתי הביתה, לאבא, והוא אמר לי: את יכולה לברוח כל החיים שלך, או לחזור ולהתמודד על המקום שלך. אז חזרתי, ובסוף הם היו החברים הכי טובים שלי. איך זה קרה? יש לי שריטה - כשתוקפים אותי אני תמיד מנסה להבין את התוקף, מאיפה זה בא לו, מה הפסיכולוגיה שמאחוריו. הבנתי שהם פשוט לא מכירים אותי. תוך שבוע אימצתי מבטא אחר, לא ערבי, אבל לא אימצתי זהות אחרת. הייתי כל כך נחמדה, אפילו נתתי להם שיעורי בית, והם למדו לכבד ולאהוב אותי".
אחרי התיכון הלכה ללמוד באוניברסיטת בר-אילן, שוב בהשפעת האב: "הוא רצה שלא אהיה רחוקה מהבית, ובר-אילן, עם הנורמות הדתיות שלה, נראתה לו מתאימה. בחרתי ללמוד ספרות עם ישראל, כי אני מאמינה שספרות מאפשרת לך לרחף בעולם אחר, אבל כדי לשמור גם על הזהות שלי למדתי ערבית. תמיד אהבתי את הזהות האמביוולנטית של ביאליק, כי גם אני כזו. אהבתי גם את עגנון – כי הוא מורה מדהים לזוגיות, וכי יש לו יכולת לשזור זהות דתית בתכנים לא-דתיים. למדתי בין השאר אצל הלל וייס (אחד המומחים ליצירתו של עגנון, ואיש ימין קיצוני – י"ש). נראה לי שהוא לא החליט אם אני יהודייה שיודעת ערבית או ערבייה שיודעת עברית".
היא למדה בבר-אילן בשנים הסוערות של הסכמי אוסלו ורצח רבין, אבל לדבריה מעולם לא התעסקה בפוליטיקה. כדי לרצות את אמה, "ערבייה פולנייה", למדה גם לתעודת הוראה. אחר כך פנתה לבית הספר של רשת אורט בלוד, והציעה את עצמה כמורה לספרות עברית. "הם התלהבו ממני, אבל לא ידעו איך אלמד ביאליק ועגנון בתיכון יהודי. ליתר ביטחון שלחו אותי למפקחת, שאחרי כמה שאלות מקצועיות מיד אישרה אותי".
ההצלחה בהוראה הפכה אותה בהמשך למחנכת כיתה, לרכזת שכבה ואפילו למנחה של מורים לספרות בכל רשת אורט. התפקיד הכי מורכב מבחינתה היה לחנך תלמידים יהודים לערכים כמו שירות צבאי משמעותי, או להכין איתם את יום הזיכרון לחללי צה"ל. "חינכתי את התלמידים שלי להיות הכי טובים בכל מקום שיגיעו אליו, גם בצבא", היא אומרת. "כמו שאמרתי, בשביל אנשים מהפריפריה הצבא הוא הזדמנות נהדרת לשוויון. לא דיברתי איתם על 'כיבוש', כי כמורה אסור לי לדבר פוליטיקה, אבל כן דיברתי ברמה האנושית, על הצורך לראות את האחר ולנסות להבין את המצב שהוא נמצא בו.
"בכל יום זיכרון הייתי בוחרת יצירות שמדברות על אובדן, כמו השיר של טשרניחובסקי – 'ראי, אדמה, כי היינו בזבזנים עד מאוד'. אמרתי להם שבשביל כל אמא, אובדן של בן הוא אסון. התחברתי איתם דרך המקום של כאב על האובדן. גם כשהיו פיגועים אמרתי להם שהטרור פוגע בכולנו. לא מזמן קיבלתי הוכחה כואבת עד כמה זה נכון: אמין שעבאן, נהג המונית שנרצח אחרי הפיגוע בדיזנגוף, היה אבא של תלמידות שלי בבית הספר הנוכחי".
היא מספרת בגאווה שהתלמידים מבית הספר היהודי זכרו אותה גם אחרי שנים רבות: "לפני כמה שבועות הייתי בחתונה, ואני מזהה שהדי-ג'יי היה בעבר תלמיד שלי. לא הייתי בטוחה שהוא יזהה אותי, אבל פתאום אני רואה שהוא כותב בפייסבוק, תוך כדי החתונה: 'לא תאמינו מי נמצאת פה, המורה שהכי השפיעה עליי!'. במקרה אחר דוד שלי, שחי בטול-כרם, עמד במחסום ומסר את תעודת הזהות שלו. כשהחייל שם ראה ששם משפחתו נאטור, הוא שאל את הדוד שלי אם הוא מכיר את שירין נאטור מלוד. 'כן, זו אחיינית שלי' – 'מה אתה אומר? היא הייתה המחנכת שלי. אתה רוצה מים?'"
כילדה טובה אבא, היא התחתנה בשידוך. בעלה, מוחמד חאפי, למד כלכלה בבר-אילן ועובד כבנקאי. שלושה ילדים נולדו להם: לין (היום בכיתה י"א), איה (כיתה ח') ועומרי (כיתה ד'). "בעלי הוא כמו מלאך", היא אומרת. "אני הרי נוכחת-נפקדת בבית, והוא מקבל את הכול באהבה. כשהתחלתי את תפקיד הניהול, הוא עוד עבד בסניף בנק בלוד. כשבאו אליו לקוחות והתלוננו עליי, הוא מיד קטע אותם: לשירין יש משרד, תפנו אליה!"
הנסיבות שהפכו אותה למנהלת הזדמנו כמו בתכתיב שמיימי: בדיוק באותה תקופה שבה הבינה שעליה לפעול בתוך החברה הערבית, החליט ראש עיריית רמלה יואל לביא לפרק את השותפות עם הלודאים בתיכון העירוני שלו, ותלמידי לוד נזקקו לאופציה מקומית. בעיר שלטה אז ועדה קרואה בראשות אילן הררי, לשעבר קצין חינוך ראשי. הררי, שהכיר את חאפי משנותיה באורט, הציע לה להקים ולנהל את התיכון הערבי החדש בלוד, והיא הסכימה מיד.
"בהתחלה נתנו לנו קומה בתוך בית ספר אחר. אחרי שנה כבר נרשמו 350 תלמידים, ואי אפשר היה להישאר שם. חיפשנו מבנה ומצאנו מקום פנוי במרכז העיר, אבל הייתה המון התנגדות לכניסה שלנו אליו. זה היה מבנה של הסוכנות היהודית, ליד בית ספר ממלכתי-דתי, בית יד לבנים ומטה מג"ב. איכשהו יצא שנפגשתי עם איזו קבוצה וסיפרתי שאני מנהלת בית ספר ערבי, ואין לי מבנה.
"בסוף השיחה ניגש אליי איש גבוה וממושקף ואמר: 'שלום, קוראים לי צביקה האוזר ואני מזכיר הממשלה. אשמח לעזור לך'. בתוך 48 שעות קיבלנו את המבנה, ואילן הררי ארגן חיילים-לשעבר שלו שיכשירו את המקום - מה שעורר חשדות בחברה הערבית, שמא אני בכלל שתולה של השב"כ". את המבנה הנוכחי והמרשים של בית הספר, היא מוסיפה, ארגן לה גדעון סער בתקופת כהונתו כשר החינוך, "מה שאומר ששני אנשי ימין מובהקים דאגו לבית הספר הזה".
אם עד עכשיו נשמעים חייה כסיפור הצלחה מזהיר, החודשים האחרונים מגלים שהנקודות השחורות מאיימות להאפיל על התמונה כולה. המסע בין הטיפות – בין היהודים לערבים, ובין הרגישויות של הקבוצות השונות בתוך החברה הערבית – נעשה לא רק סיזיפי אלא גם מסוכן. לכל אורך שנותיה כמנהלת הייתה חאפי מאוימת על ידי גורמים שלא אהבו את עמדותיה העצמאיות מדי ואת התעקשותה על כללים תובעניים, ובתקופה האחרונה, היא אומרת, המצב נעשה חמור במיוחד.
"לפני כמה שבועות רעול פנים שבר את זגוגיות המכונית שלי. זה היה כשהרכב חנה פה ליד בית הספר, ואין שום ספק שהוא פגע במכוון דווקא בו. במקרה אחר, שאירע לפני ארבעה חודשים, תלמיד שהשעיתי רץ אחוז אמוק לחדר שלי, עם מחורר ביד, וניסה לפגוע בי.
"הסביבה הקרובה נותנת לי גיבוי, אבל המחיר האישי נעשה גבוה מיום ליום, ואני לא יודעת כמה זמן עוד יהיה לי כוח. אבא שלי תמיד אמר לי: אף פעם אל תפחדי, אבל ביום שתרגישי פחד, או שתרגישי שאת מתחילה לזייף בגלל הפחד, תבואי הביתה".
יש סיכוי שתנסי להיכנס בעתיד לזירה הפוליטית?
"כבר פנו אליי ואפילו הציעו מקום ריאלי בכנסת, לא אומַר מי. סירבתי, כי הפוליטיקה לא מתאימה לי. אני לא מתאימה לתרבות הפוליטיקלי-קורקט, ובכלל, אני מאמינה שאת השינוי הכי משמעותי בחיים של בני אדם ובחיים של חברה, עושים דרך החינוך".
אם ראש הממשלה היה קורא לך ושואל מה צריך לעשות כדי לשלב את הערבים בחברה הישראלית, מה היית אומרת לו?
"אנחנו במזרח התיכון, ופה חיים על רגשות, על אהבה וכבוד. הדבר הראשון שצריך לעשות זה לתת אהבה, כבוד ותחושת שייכות, אפילו באופן סמלי. לפזר פה שלטים בנוסח 'כולנו ערֵבים זה לזה'. והכי חשוב – בלי להתנות קודם את הכבוד והזכויות במילוי חובות ודרישות, כמו שלא מתנים את השתלבות החרדים. דבר שני: להתעניין בנושא האלימות בחברה הערבית וללחום בתופעה הזו, גם אם היא לא מופנית נגד יהודים. בסופו של דבר כולנו באותה סירה, ומה שמתחיל אצלנו יגיע גם אליכם".
ואם ראש ועדת המעקב של ערביי ישראל קורא לך, מה את מייעצת לו?
"ללחום במנטליות החמולתית. אם הייתי חיה ביישוב ערבי, לא הייתי הופכת למנהלת בית ספר. זה משהו שמאוד פוגע באוכלוסייה. אבל גם זה צריך להיעשות מתוך שיתוף פעולה עם הממסד הממלכתי. החברה הערבית לא תוכל לפעול בעניין הזה לבד".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
אקו"ם