לידיעתך, רגב: כך הפך הבימה לתיאטרון הלאומי
שרת התרבות הקימה ועדה שתבחן אם לשלול מ'הבימה' את התואר 'תיאטרון הלאומי', על פי ממצאי דו"ח מבקר המדינה שיתפרסם בחודש הבא. עם הדו"ח או בלעדיו, הבימה עשתה פריצת דרך משמעותית בתרבות הישראלית, ונחשבת בעיניי רבים לאחד המוסדות החשובים ביותר שהוקמו בארץ מאז ומעולם
שרת התרבות והספורט, מירי רגב, הקימה היום (ב') ועדה מיוחדת, שתבדוק אם לשלול את התואר 'תיאטרון לאומי' מ'הבימה', ובכך לשנות את תקציבו. החלטתה התקבלה בעקבות ממצאי דו"ח חריף של מבקר המדינה נגד התיאטרון, שיתפרסם בעוד חודש, ועתיד להתייחס לקשיים כלכליים שפקדו את התיאטרון לאחרונה.בעקבות דבריה של רגב החלטנו לחזור קצת לעבר, כדי לנסות ולהבין כיצד הוקם 'הבימה', מי החליט להעניק לו את התואר 'התיאטרון הלאומי של ישראל' ומה חשבו עליו ראשי 'ההגנה', עיתונאים בכירים, ואפילו חיים נחמן ביאליק.
עוד כותרות ב-nrg:
- עימות בין ג'ברין ליוגב בכנס לשכת עורכי הדין
- "הכוכבת" החדשה בפרשה: מארין לה-פן
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
תיאטרון הבימה קיבל את הכינוי תיאטרון הלאומי של ישראל אחרי שנות פעילות רבות בעולם ובארץ. התיאטרון הוקם לראשונה בשנת 1909 על ידי נחום צמח בעיר ביאליסטוק. בהמשך פעל התיאטרון במוסקבה שם נפגשו בשנת 1917 שלושת מייסדי 'הבימה' נחום צמח, מנחם גנסין וחנה רובינא.
בהמשך בשנת 1926 התחילה ברוסיה תקופת רדיפות של פעילים ציוניים, ולהקת התיאטרון עזבה את מוסקבה, ויצאה לסיבוב הופעות באירופה ובארצות הברית. לאחר מכן אירע פיצול בין חברי הלהקה, שחלקם המשיכו לארה"ב, אבל רוב השחקנים עלו לישראל בשנת 1928 והקימו בה את התיאטרון מחדש.
בשנת 1935 הונחה אבן פינה למשכנו הקבוע של הבימה בעיר תל אביב, משכן שנחנך בשנת 1945. באותה שנה חנך התיאטרון בית ספר דרמטי למשחק, והתערב בנושאים המעסיקים את היישוב היהודי בישראל, כולל עיסוק בנושאי השואה.
לקראת שנת היובל ללהקת התיאטרון, ב-1958, זכתה 'הבימה' בפרס ישראל והוכרזה רשמית 'התיאטרון הלאומי של ישראל'. ההחלטה התקבלה על ידי ממשלת ישראל, שקבעה לייחד ל'הבימה' תואר כבוד ממלכתי, שיקנה לו מעמד שונה מתיאטראות אחרים, וכדי שיפעל להגשמתן של מטרות תרבותיות-לאומיות מרכזיות. החלטת הממשלה דרשה שהתיאטרון הלאומי "יפיק איכות" ולא יהיה שבוי ב"שיקולי הקופה".
השר משה כרמל, מראשי ההגנה, אמר בישיבת הממשלה שהתקיימה בזמנו בנושא כי "קודם כל אנחנו צריכים לשים את ליבנו לעיקר ולא כל כך לתואר, מה רוצים להשיג על ידי קביעת סטטוס מיוחד ל'הבימה'. בשבילנו העיקר הוא העתיד. אני אומר שהעבר הוכיח שזה יכול להיות תיאטרון מרכזי בעתיד ולמלאות תפקידים לאומיים.
"החשוב בשבילנו שלא כל התיאטראות יהיו במצב שיתאימו את עצמם לקופה בלבד ולשעשוע הציבור, כדי לקבל רק מחמאות, להציג רק מחזות שהציבור מוכן לראות ולשלם, אלא יהיו גם מחזות מקוריים, תנכיים, קלאסיים. לדעתי, כפי שאנו רואים התפתחות התיאטראות בשנים האחרונות, אם לא יהיה מאמץ מיוחד, יכולה גם 'הבימה' להתדרדר".
עוד נקבע בממשלה כי ל'הבימה' יהיו "מטרות ציבוריות בלבד: לקיים ולהפעיל תיאטרון אמנותי - מקצועי כתיאטרון לאומי הנושא, בין היתר, את מורשת התרבות של העם היהודי, הציונות ומדינת ישראל ותושביה".
יש לציין בהקשר לכך כי מעמדו של התיאטרון לא היה ברור מלכתחילה. בארץ נאלץ 'הבימה' להתמודד על מעמדו כתיאטרון עברי ייחודי אל מול תיאטראות עבריים נוספים שפעלו בארץ. אחד מהם היה תיאטרון ה'אהל', שהוקם על ידי משה הלוי, שהיה חבר התיאטרון במוסקבה עם היווסדו בשנת 1917.
חוץ מתיאטרון האהל, שאיים על ההגמוניה של הבימה, קם בשנת 1944 תיאטרון מתחרה חדש, בשם 'הקאמרי'. למעשה פעלו בארץ, עם קום המדינה, שלושה תיאטראות גדולים – 'הבימה', 'הקאמרי' וה'אהל', לצד תיאטראות קטנים, במות סאטיריות ומוזיקליות.
את ראשית התהילה השיגה 'הבימה' כשהעלתה את המחזה 'הדיבוק' של המחזאי היידי ש. אנ-סקי (שלמה רפפורט, בתחילת 1922. המחזה היה כל כך מוצלח עד שהוחלט להעלותו שוב ושוב במשך שנות קיומו של 'הבימה' בגלגולים שונים, על ידי שחקנים מדורות שונים.
העיתונאית הוותיקה ואשת התרבות, נעמי גוטקינד גולן, מסבירה כי "ההצגה הדיבוק של 'הבימה', שהוצגה בעברית, היתה בשעתו פריצת דרך משמעותית קדימה בתרבות הישראלית. אגב ההצגה הדיבוק זכתה להמון שבחים, אז בכל העולם ובאמת העמידה את התרבות הישראלית התחדשת במקום אחר.
"מבחינה זו מדובר באנסמבל התיאטרוני הוותיק ביותר והמשמעותי ביותר שפעל עוד במוסקבה ואז בארץ. 'הבימה' פרצה את הדרך לשאר התיאטרונים שבאו אחריו, ולכן היה לו מלכתחילה מעמד אחר. היו בארץ המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק וכן 'הבימה'. לכן זה היה טבעי שהוא יקבל את המעמד המיוחד הזה".
כדי להבין את הסיבות ההיסטוריות להכרזה על הבימה תיאטרון לאומי כדאי לחזור לדברים שאמר המשורר חיים נחמן ביאליק, בכנס למען הבימה בשנת תרפ"ז. ביאליק אמר כי "'הבימה' שאת חבריה אני חושב לשליחי האומה, הראתה בימי האפלה במוסקבה מסירות נפש של ממש בעד הלשון העברית ובעד זכות קיומה.
"ימים של קידוש השם היו הימים האלה, כשהתעורר וכוח בשאלת הלשון העברית, שנגדה יצאו צוררי-ישראל משלנו, כלומר היהודים מהיבסקציה, ולעומת זה למדו עליה זכות הרבה לא יהודים.
"במוסד זה מצאתי אש קודש, חום נפש וחיבה גדולה לעבודה. ממש אותן המעלות שמצאתי בשעתי בישיבת וולוזין.. כל כלי שנוצר עליו מצד מתנגדיה לא הצליח. הוא היה ה'מסדה', המצודה היחידה של מלחמת היהודים בצורריהם לקיומם הרוחני.
"כוח כזה אי-אפשר שלא יהיה פורה, ואני זוכר להם את חסד-נעוריהם. איני חושב שהתיאטרון בכלל נוצר לשעשועים, לדעתי, יש בו טעם הרבה יותר עמוק. איני מסכים גם לדעה שהתיאטרון נוצר על ידי היונים, עוד הנביאים שלנו השתמשו בצורה של חזיונות, כדי להטיף את נבואותיהם.
"איני מבקר אמנותי, אבל אני סומך על התנהלות והתשבחות שפיזרו ל'הבימה' מבקרים מומחים בחוץ-לארץ, בכל מקום בואם הנחילו כבוד לאמנות העברית...יש מימרא ש'עתידים שרי יהודה בארץ ישראל ללמד לאומות העולם תורה בבתי תיאטראות וקרקסאות שלהם'
"בתוך שאר הדברים, שאנו זוכים לבנות בביתנו הלאומי צריך להיות גם התיאטרון העברי, ומי כ'הבימה' מסוגלת לכך?... אין ערוך לתועלת הגדולה שמוסד זה הביא ומביא להפצת הרעיון הארץ ישראלי והלשון העברית.
"מאות אגיטטורים לא ישתוו לו בעבודה זו, ועד כמה אנו זקוקים להפצת הלשון העברית, לשון עברית אמתית אפילו בא"י, תוכיח לנו האוניברסיטה העברית עם פרופסורים אחדים משלה, המרצים בלשון עברית רצוצה, שבורה ומגומגמת שהיא לנו לחרפה ולסמן דלות. עם שלשונו מגומגמת הוא כולו מגומגם".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם