מה שההמון מבין, "בצלם" מתעקשים שלא להבין
חוכמת ההמון הישראלית הביעה השבוע תמיכה גורפת, אולי אפילו גורפת מדי, בחייל היורה בחברון. יותר משהבעת האהדה העממית הזו נובעת מהמחשבה שהמעשה מוצדק, מדובר באינסטינקט הישרדות בריא ובהצבעת מחאה נגד ארגוני השמאל סופגים אירועי ירי דו־צדדי ותאונות אימונים
"בצלם" לא יכלו לבקש מוצר מוגמר טוב יותר שייצא תחת ידם. סרטון החיסול של המחבל הדוקר בחברון היה מבחינתם הדבר הנכון במקום הנכון, ובעיקר ברגע הנכון – כשהחברים מ"שוברים שתיקה" מאבדים את שארית האמון הציבורי שעוד ניתן בהם. שעות בודדות קודם לירי המפוקפק של החייל במחבל המנוטרל, הנושא הלוהט בסצנת הוויכוחים הפוליטיים היה האיסוף של חומרים מסווגים על ידי ארגוני שמאל, פעילות הגובלת בבגידה. ניסיון שגרתי לרצח יהודים, שהתגלגל לתקרית בסגנון פרשת קו 300, טרף את קלפי השיח.
גם אילו ביקשו ארגוני השמאל המדוברים לביים סצנה דומה, קשה להאמין שהמשימה הייתה עולה בידם. אפילו תסריט מדויק ושורה של ניצבים הולכי בטל בצד אירוע כזה, לא היו מצליחים להפיק סרטון תעמולה מטלטל ואנטי־ישראלי מוצלח יותר מזה שיצרה המציאות הדוקומנטרית שאף אדם הגון לא יכול להישאר אדיש אליה.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- עצבים, צעקות ודמעות: הנזק שהישיבה גרמה לי
-האם צה"ל חוסם קצינים דתיים?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ועם כל זה, למרבה ההפתעה, אזרחי ישראל הצביעו בהמוניהם נגד הממצאים המתבקשים מהסרטון. מול הזעזוע הרמטכ"לי התארגנו אירועי תמיכה בחייל היורה ומחאות משמעותיות נגד העמדתו לדין בעוון רצח. מי שנדרש לביסוס מספרי של עמדת דעת הקהל, קיבל אותו כבר בראשית השבוע. סקר שנערך בחדשות 2 העלה ש־32 אחוז מהנשאלים מוצאים שיש לעצור ולחקור את החייל היורה, בעוד 57 אחוזים סבורים שאין לעצור אותו כלל. באופן גורף עוד יותר יצאו הנשאלים נגד הגינויים שהשמיעו הרמטכ"ל גדי אייזנקוט ושר הביטחון בוגי יעלון: 21 אחוז מהנשאלים בלבד צידדו בדבריהם, בעוד 68 אחוזים(!) ראו בהתבטאויות צמרת הביטחון נגד החייל "צעד לא נכון".
הממצאים המפתיעים ביותר התגלו סביב ניתוח המקרה עצמו. במדינה שבה כולם יודעים לפרשן היטב את השיקולים בעד ונגד כל אירוע כבר בשעת התרחשותו, לא מפתיע שלנסקרים הוצגה השאלה המרתקת: מה היה שם בעצם.
ובכן, מתברר שחמישה אחוזים מהנשאלים רואים בירי לעבר מחבל שהגיע למקום כדי לפגוע באזרחים ובחיילים, רצח לכל דבר. 19 אחוזים סבורים שירי לאחר נטרול המחבל הוא בגדר חריגה מפקודות, ו־24 אחוזים רואים בו "התנהגות הנובעת מלחץ".
את המקום הראשון תפסו לא פחות מ־42 אחוזים הסוברים שמדובר בהתנהגות אחראית. הנשאלים, שמהווים מדגם מייצג של החברה הישראלית על אגפיה השונים, נוטים לקבל את גרסת החייל היורה, על אף שרוב המידע שנחשפו אליו הגיע מסרטון באדיבות "בצלם".
מתברר שעם ישראל, על משכיליו, היי־טקיו ורואי חשבוניו, הוא ברובו המוחלט ימני יותר ממה שהאגף הקיצוני של מפלגות הימין בכנסת מוכן להעיד על עצמו. אם תוצאות אלה היו מתורגמות לקלפי, ברוך מרזל היה צריך להיות ראש הממשלה ובצלאל סמוטריץ' ראש האופוזיציה השמאלנית שלה.
אבל המציאות בשטח מורכבת הרבה יותר. כל כך מורכבת עד שנראה שהצבעת הנשאלים בסקר המדובר, יותר משהייתה הבעת תמיכה בחייל, הייתה הצבעת מחאה נגד ארגוני השמאל. חלק ניכר מהאזרחים הם הורים לחיילים, ובחייל המואשם הם רואים את קלסתר פניו של בנם. מטבע הדברים הם חוששים שהפקרת היורה בחברון לשיני המלעיזים כעת, תביא לנשיכות קטלניות נגד בנם בעתיד. ובכל זאת, רובם המוחלט לא היה רוצה שהבן שלהם יהיה זה שיירה בערבי מנוטרל ששוכב על הארץ, גם אם מדובר במחבל שפל.
גם הציבור הגדול שמעוניין בעונש מוות למחבלים נוכח עסקאות השחרור של רצון טוב תמורת כלום, היה מעדיף שהחלטות כאלו יתקבלו בהליך משפטי מסודר, ולא על ידי לוחם בודד בשטח. התמיכה הבלתי מסויגת שלהם ביורה מכוונת בראש ובראשונה נגד בוגדנותם של "שוברים שתיקה" ו"בצלם".
חצי שנה בתוך מלחמת הסכינים הנוכחית, אזרחי ישראל לא מוכנים בשום אופן לשתף פעולה עם מי שבאו לשמוט את הקרקע תחת זכותנו להתגונן. הם מבינים היטב מי ארגן את האירוע החבלני כולו, ומי היה בצד שמגיב לו. בניגוד לחברי הארגונים ולתומכיהם, חוכמת ההמונים מבינה את האמת הפשוטה שמאחורי האירוע המתוקשר: שני צעירים עמדו במרכז הפרשה בסוף השבוע שעבר – האחד דקר, האחר ירה. באותו בוקר גורלי רק אחד מהם קם מתוך כוונה להרוג כמה שיותר מבני העם האחר, וזה לא היה החייל.
כאמור, נשאלי הסקר התקוממו במיוחד נוכח היציאה האוטומטית של הרמטכ"ל ושר הביטחון נגד החייל, עוד בטרם התבררה תמונת האירוע. התעקשותם של השניים לצאת פומבית ומיידית נגד לוחם שהמערכת שהם עומדים בראשה שלחה להגן על ביטחון ישראל, גררה את תגובת הנגד המוקצנת, שקשרה לראשו זרי דפנה תלושי מציאות.
הלוחם היורה הוא לא גיבור. אות הגבורה המופרך שקיבל מלא מעט אזרחים הוא יריקה בפרצוף לגיבורי ישראל אמיתיים, כאלה שחתרו לעבר היעד והשלימו משימות מבצעיות בלוע הארי של האויב; כאלה שחילצו פצועים וגופות תחת אש, או נשכבו על רימון חי בקריאת שמע ישראל אדירה, כדי להציל לוחמים אחרים.
אלא שכשבצד אחד מתבשלת אשמת רצח כאילו מדובר באירוע אלפרוני ולא ביטחוני, בצד השני מגישים קדרה רותחת עם תגובת נגד אבסורדית לא פחות. אזרחי ישראל החיים מאינתיפאדה לאינתיפאדה ומתקריות ירי טילים כאלה לאחרות, מודעים למחיר הכבד שהשמירה על ביטחונם דורשת מהם. עם כל הכאב והתסכול הנלווים לזה, הם מוכנים לספוג את מחיר השוליים הפחות מוסריים שבמלחמה, כשם שהם סופגים אירועי ירי דו־צדדי ותאונות אימונים. הם לא צריכים את "בצלם" כדי לדעת שאת האירועים החריגים האלה צריך לשאוף לצמצם לאפס, אבל הם לא מוכנים בשום אופן לשרטט את סימן השאלה מעל לפעולות הצבאיות מצילות החיים.
בדומה לטיפול ניסיוני או לניתוח פורץ דרך, הסטטיסטיקה מוכיחה כי עד שיגיעו ההצלחות, צפויים גם לא מעט כישלונות כואבים. גם אחרי שהפתרון הרפואי יירשם כמוצלח, עדיין הוא יהיה כרוך בתופעות לוואי וסכנות אחרות. ובכל זאת, לא מתקבל על הדעת שמישהו יעצור את הרפואה המתקדמת בדרך לחיסול המחלה.
המציאות הביטחונית במדינת ישראל עוד לפני הולדתה העמידה בסכנה את מיטב בניו של העם הזה, כמו גם את אמות המידה המוסריות שלהם. חריגה מתו התקן המוסרי של העם היהודי צריכה להיות מטופלת בחוכמה, אבל אסור לה לנטרל את הלוחם הבא שייצא להגן עלינו. את זה מבינים הישראלים שבעי מלחמות ההישרדות. ב"שוברים שתיקה" וב"בצלם" מתעקשים להמשיך ולהילחם באינסטינקט ההישרדות הזה עד זוב דמנו. בינתיים, הם משיגים תוצאות הפוכות.
אקו"ם