יחסי האהבה-שנאה של ישראל ואיראן
היחסים בין ישראל לפרס ידעו בהיסטוריה עליות ומורדות, אך התעלמות לא הייתה. הפרסים הקדמונים העריכו את החוכמה היהודית ודנו איתם בתיאולוגיה ובשאר נשגבות העולם. דומה שהאיראנים המודרניים מתגעגעים לימי הזוהר
האפיזודה הנוכחית ביחסי ישראל־איראן, שבה האחרונים מפנטזים לראות אותנו נמסים בחום של אלפי שמשות, איננה דווקא זו המייצגת את הביוגרפיה הארוכה של יחסי העמים. אתוסים ומיתוסים מתערבבים במרק היסטורי סמיך ומבעבע של אהבה ושנאה, אבל גם הרבה מאוד הערכה.לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- הרצון להפיל את נתניהו מוציא את השמאל מדעתו
- על מי באמת צוחקים ב'כמעט שבת שלום'?
- מודל לחיקוי? האישה מיסתורית שחז"ל מהללים
כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
קחו לדוגמה את הסיפור הבא ממסכת נידה שיש בו כדי לשפוך אור על מיתוס החוכמה היהודית, זה שבגינו ילדים קוריאנים לומדים גמרא.
מסופר שם על אפרא הורמיז, אמו של המלך שבור השני שנודעה בתלמוד בשם "אמיה דמלכא", בת אצולה חובבת יהודים. זהו ארכיטיפ המתכתב עם אגריפינה יוליה, אחות קליגולה, אשת קלאודיוס ואמו של נירון קיסר רומי, שצידדה ביהודים ותמכה בהם. בכל מקרה, אפרא הורמיז שלחה לאמורא היהודי רבא דם, כדי שיפסוק אם הוא דם טמא. רבא הריח את הדם והכריע שמדובר בדם חימוד, כלומר דם שיוצא בשל התרגשות, שאיננו מטמא.
אמרה המלכה האם לבנה, ראה כמה חכמים היהודים. ענה לה הבן, אולי הם רק מנחשים (כסומא בארובה)? בתגובה שלחה אפרא הורמיז לרבא שישים סוגי דם, והוא ידע לזהות את כולם מלבד האחרון שהיה דם כינים. אירע נס ורבא נתן לה כמתנה מסרק כינים, והיא חשבה שהוא ביקש לרמוז לה שמדובר בדם כינים. אמרה אפרא הורמיז: "יהודים, בחדרי הלב אתם יושבים". כלומר, כל חכמה מצויה בכם. היה לנו פוקס.
כאמור, טעות לזלזל בפרסים. מדובר בציוויליזציה עתיקה, רבת קסם ומסתורין, צאצאי אימפריה שהביאה לעולם את הדת הזורואסטרית ובה כל רעיון בני האור נגד בני החושך. זו הייתה אימפריה דורסנית שניסתה כמה פעמים לכבוש את העולם: סיבוב אחד של דריווש נגד היוונים, ע"ע קרב תרמופילאי ומרתון; סיבוב שני, מוצלח יותר, נגד הרומאים.
כעת נדמה שהאיראנים לקו בשיגעון גדלות המבוסס על עברם המפואר, והם שוב מעוניינים להתנהל כאימפריה. הרהרתי במגלומניה הפרסית כשצפיתי בינואר האחרון במפגן הפתטי של השפלת הנחתים האמריקנים שחדרו בטעות למים הטריטוריאליים של איראן.
בשבוע שעבר התפרסם כי איראן צפויה לבנות פסל של עשרת המלחים האמריקנים שנפלו בשבי. עלי פאדאווי, ראש הכוחות הימיים, אמר כי האנדרטה של האמריקנים הכנועים תהיה "אטרקציה תיירותית". הפסל הנוכחי שלח אותי בדמיון אל ארמונו של שבור הראשון, בנו של מייסד השושלת הסאסאנית, אותו 'שבור מלכא' הנזכר בתלמוד ונחשב חברו הקרוב של האמורא שמואל, ראש ישיבת נהרדעא.
בשנת 260 לספירה התחולל קרב אדסה, בין הרומאים תחת הקיסר ולריאנוס ובין הפרסים בראשות המלך שבור הראשון. הרומאים הובסו תבוסה גדולה, ובזמן שישבו לסכם הפסקת אש שבה שבור את הקיסר ולריאנוס. לראשונה, ובפעם היחידה בתולדות רומא, נתפס קיסר רומאי בידי האויב, וזה עוד היה החלק הקל עבורו.
ערום, חבול, כשקולר ברזל על צווארו, הושם הקיסר הרומי בכלוב ושימש כהדום וכדרגש לרגלי שבור בכל פעם שהמלך הפרסי טיפס על סוסו. ולריאנוס התחנן על חייו ועל כבודו והציע ממון רב ככופר לנפשו. הפרסי נתקף שאט נפש נוכח ההתנהלות הבכיינית המתרפסת והלא קיסרית בעליל, והעניש את ולריאנוס האומלל. זהב מותך נמזג לגרונו של ולריאנוס, עורו הוסר מעליו בעודו בחיים, נתפר מחדש ומולא בקש ובגבבה (ד"ש לקוטלר). בובה מפלצתית בגודל טבעי הוצבה בארמון כאות להשפלת רומא.
אבל מי שקורא בתלמוד על שבור הראשון לא לומד על אופיו האכזרי כלפי קיסרים רומים, אלא על יחסו החם ליהודים ועל הקשרים האישיים שפיתח עם שמואל, ראש ישיבת נהרדעא. על פי הגמרא, שבור הראשון היה אוהב ישראל וגומל חסדים. הוא מתואר כבעל נפש יקרה, חסיד חונן דלים, ומרבה שיחה עם חכמי ישראל (בבא מציעא ע', עבודה זרה ע"ו, חולין מ"ב), שקיבל עצות ופתרון חלומות משמואל ואהב להתפלמס איתו (ברכות נ"ו, סנהדרין צ"ח), חקר בחוקי אמונת ישראל ומשפטיהם, ולפעמים השתתף בטקסים דתיים (סוכה נ"ג, בבא מציעא קי"ט).
על פי התלמוד, בכל מלחמותיו עם רומא לא הרג יהודים אף שהיו רבים בארצות אלה, למעט פעם אחת בעיר 'מזיגת קסרי', שם נלחם ביהודים והרג בהם 12 אלף איש, כי יצאו בחרב לקראתו. שמואל האמין לדבריו עד כי לא קרע בגדיו לסימן אבלות בהגיע השמועה מההרג הרב, כי "אינהו גרמי לנפשייהו" (הם גרמו לעצמם, מועד קטן כ"ו). כלומר, בניגוד לצפוי שמואל לא הכריז על צום ותענית, משום שהניח כי יהודי המקום השתתפו באופן פעיל בלחימה ולכן נענשו.
קשריו של שמואל עם המלך הפרסי הביאו אותו לנסח כלל שהפך לנוסחת הגלות (בבא בתרא נה): משפט המלוכה הוא המשפט - הלכה שנועדה לאפשר את נרמול חיי היהודים בבבל ובכל האימפריה הפרסית. על פי שמואל, המשטר השולט הוא הלגיטימי והסמכותי כחוק, ועל כן יש לציית לו ולכבד את חוקיו. "דינא דמלכותא דינא" שימש נוסחה רחבה ליחסם של בני הקהילות היהודיות במזרח ובאירופה כלפי השלטונות בתקופת ימי הביניים.
ועוד קישור אקטואלי.
העיר תדמור בסוריה, שרק לאחרונה ביכינו את חורבנה בידי הפסיכופתים של דאעש, הפכה בתלמוד לסמל הרע. למה? יהודי בבל תלו תקוות רבות בשבור מלכא, וחשבו כי הוא יבנה להם את בית המקדש ככורש בשעתו. אלא שפפא בר נצר, הגיבור מתדמור, הביא קץ לגדולתו של שבור. בדרך זו אפשר להבין למה המשילו חכמי התלמוד בזמן ההוא את התדמורים למחריבי בית המקדש. רב יהודה, מתלמידי שמואל, אמר: "עתידין ישראל דעבדי יומא טבא כי חרב תרמוד (תדמור)", כלומר בעתיד יחגגו ישראל יום טוב על נפילת תדמור. ורבי יוחנן הבהיר ש"אין מקבלין גרים מן התרמודים" (יבמות ט"ז־י"ז).
כמאה שנה אחרי שבור הראשון עלה למלוכה שבור השני, שאת אמו אפרא הורמיז כבר הכרנו. שבור השני היה נאמן לדת הזורואסטרית ולאמגושים שהכתירו אותו עוד בהיותו עובר במעי אמו. שבור מלכא השני לא היה אוהב ישראל והידידות בין בית המלוכה ליהודים פסקה, ורק אמו הצדקת סייעה.
במסכת תענית (כ"ד) מסופר כי פעם הכה רבא מכת מרדות איש יהודי שבעל גויה, והאיש מת בגלל המכות. שבור מלכא רצה להעניש את רבא על שדן דיני נפשות. רבא כנראה ברח, ושומרי המלך באו לביתו, בזזו את כל רכושו, ורצו להענישו. אמו של המלך הגנה עליו והצילה אותו. מסופר עליה כי הראתה ליהודים אותות אהבה ורצון, כיבדה את חכמי התורה ובאה איתם בדברים (זבחים קט"ז, נדה כ'). לרב יוסף, ראש ישיבה בפומבדיתא, שלחה ארנק דינרי זהב להקדישם למצוות (בבא בתרא ח'), וגם נתנה לרבא ארבע מאות דינרים לצדקה.
גם הלכה למדנו בזכות שבור השני. במסכת סנהדרין (דף מ"ו), באחת משיחותיו של שבור מלכא השני עם האמוראים, שאל את רב חמא מנהרדעא מניין לומדים מהתורה את מצוות הקבורה. מה פתאום עניינה את המלך קבורה יהודית? אחד העיקרים המרתקים בדת הפרסית הייתה דרך קבורת המתים.
בשל דיני טהרה מחמירים אסרה הדת הזורואסטרית על קבורה באדמה, כדי לא לטמא אותה. נאסר גם על השלכת גופה לים או לנהר או אף על שרפה באש מאותה סיבה. "דאהקמה נשיני", כך נקרא התהליך המתחיל במות האדם. רוחות רעות משתלטות על הגווייה ורק לקברנים בני קאסטה נמוכה, החיים מחוץ לחברה במעמד טמאים רוחנית ופיזית, מותר לטפל בגופה. לאחר שעושים לגופה אמבטיית שתן פרים לבנים היא מולבשת בבגד טקסי, כשרק הפנים נותרות גלויות. כל מי שיגע בגופה מעתה חייב בטבילה בשתן פרים לבנים.
בדומה לטיבטים וקבורת השמיים שלהם, נהגו הפרסים להשליך את גופת המת למבנה חסר גג בשם דַכְ'מָה, או במונח האנגלי "מגדלי הדממה", כדי שעוף השמים ישבע מבשר המת. העצמות שנותרו מטוהרות באור השמש נלקחו כעבור חצי שנה עד שנה לקבורה. מאותו דיון בגמרא, המסתמך על ספר דברים, נלמד כי חלה חובת קבורה על כל אדם מישראל.
אקו"ם