תחרות מאסטר שף המונית: פעם אהבתי את פורים
למה כשהייתי ילדה כל כך אהבתי את החגים והיום אני רק מחכה שיעברו בשלום? רמז: הפכתי לאמא
משנכנס אדר הוא לא בא לי בטוב. בכנות, החודש הזה משמח אותי כמו סרט טורקי ביום חורף סגרירי, ואם הוא יוצר בי חשק כלשהו הרי שמדובר ברצון לקפוץ ראש לתוך בריכה של ציפרלקס ולצאת ממנה בחודש חשוון. כן, אני יודעת, מוכרחים להיות שמח וזה. אבל זה בדיוק העניין, שמוכרחים.
נתחיל מזה שכל התזמון של החג נוחת עלינו בתקופה די מעצבנת. עצם העובדה שהוא התמקם בעונה שלא מי יודע מה סגורה על עצמה מבחינת מזג אוויר, זה כבר מספיק בשביל לתעב אותו. מצחיק אותי שכולם עסוקים בשאלה האם ירד גשם בחג או לא, כאילו שבשאר ימות החודש גשם הוא לא תיק. אז במה מלבישים את הילדה? טייץ ארוך, מכנס קצר? להוסיף סוודר עם ריצ'רץ' מלמעלה? יש לי רק שניים כאלה, ושניהם בכביסה. התוצאה היא אחת משתיים: או שהיא תחזור מהגן עם פרצוף בגוון תות ומצב נשימתי גבולי, או שהיא תחזור מצוננת ואז הלכה לי השינה של הלילה.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- ריציתי שבע שנים בכלא של בעלי, היום אני חופשיה
- חוק שכר הבכירים חושף את ערוות המחוקקים
כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
''ששנאו את השגרה וחיכו לחגים אנחנו הופכים לאנשים שמתעבים את החגים ומחכים לשגרה''.
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
אבל פורים מעצבן בזכות עצמו. זאת לא רק העונה, זה כל הקונספט. מין פסטיבל אוכל־לא־מזין שפעם עוד יכולת להיפטר ממנו בהעמסת ממתקים על עגלה בסופר ושזירתם בנייר צלופן, והיום כדי לצלוח אותו את צריכה לפתוח עמדה של מאסטר שף במטבח. לא יודעת איך עובד החג הזה אצלכם בקהילה, אבל בשכונה שלי הסטנדרטים גבוהים. פחות מטארטלטים ממולאים בפירות מזוגגים בליווי קרם פטיסייר לא הולך, ועכשיו תכפילי את העסק בשתי הבנות שיצאו לך בהגרלה + שתי השכנות שלא תכננת להביא להן והתקילו אותך + חמש החברות הכי טובות שסיכמת איתן שהשנה לא מביאים משלוח וכמובן נשברו ברגע האחרון, ותקבלי שואה.
היו ימים שבהם פורים היה חוויה בשבילי. אמא שלי הייתה מהמוכשרות שתופרות תחפושות בעצמן, והייתי מפציצה ביצירות הום־מייד שגרמו לגננות להשתאות. אמנם כבר קרה שהגננת עיקמה פרצוף ושאלה "מה זה?" (בחייאת אמא, מה חשבת לעצמך כשתקעת עליי שמלה ורודה ודחפת לי צמחים מהגינה וקראת לזה "מוכרת פרחים"?), אבל הי, לפחות לא עמדתי שעות במטבח לרדד בצק לאוזני המן. זאת היא שעשתה את זה.
כשאנחנו ילדים אנחנו מחכים לחגים. אפשר להבין למה. אין לימודים, יש הרבה אטרקציות מסביב, בדרך כלל מדובר בחג שמח וגם אם לא - מותר לנו לבוא לבית הכנסת בכפכפי תשעה באב ועם שקית במבה ריחנית.
המצב מתהפך כשאנחנו הופכים להיות הורים. מאנשים ששנאו את השגרה וחיכו לחגים אנחנו הופכים לאנשים שמתעבים את החגים ומחכים לשגרה. כל מועד שמתקרב מסמל את הגיהנום בהתגלמותו ואת העובדה שמעבר לזה שאני עבד נרצע של הילדים שלי, עכשיו גם צריך לבשל, לנקות, לסגור אורחים לארוחות, להגיש כתבות בדד־ליין לחוץ, ואחרי כל הדבר הזה "ושמחת בחגך"? מה יש לשמוח? עוד מעט אסרו חג וכל הבייביסיטריות נתפסו.
מאז שהפכתי לאמא, חגים הם סוג של ימים נוראים בשבילי. תנו לי שגרה משעממת, תנו לי יום שבו אני והחצי הולכים לעבודה, כל הילדים במסגרות ולא צריך לנסוע לחתונה של אף אחד ואני מרוצה. איכשהו עם הכול אני מצליחה להתמודד בגאווה, גם עם העובדה שפעם בשנה אני הופכת למדריכה בבני עקיבא, גוזרת בדי לבד ומדביקה נקודות שחורות על בגדים כדי להפוך את הקטנה שלי לתות בעל כורחה. אבל תחרות המאסטר שף הזאת? זה כבר דיכאון אחד יותר מדי. לא יודעת איך נשאבתי אליה, אני בדרך כלל אדם לא קונפורמיסט במיוחד.
עם האירוח בשבתות כבר למדתי להתמודד. אחרי חודשים שבהם הפצצתי בקישים מרהיבים ששינו צורתם על הפלטה ואף אחד לא העריך, פניתי למחוזות הקלים. כלומר למתכונים של ניקי ב. עם הזמן למדתי לסנן מתכונים על פי מילות מפתח. אלה שכתוב בהם "לבצק" - יאללה ביי. "להפריד ביצים?" - שלום ואל תבואו בחלום. רכיבים שצריך ללכת בשבילם במיוחד לסופר? חפשו אותי בסיבוב. נשארתי עם עוף בתנור, אורז בתנור, תפו"א בתנור ומוח בתנור. את השאר אני מפילה על ההיא ששואלת "מה להביא".
על כל הפארסה הזאת אני מחפה בסלטים מושקעים שמטשטשים את העובדה שאין באמת מה לאכול על השולחן הזה, ומכתירה מראש את האירוע כ"ארוחה ספונטנית" כדי לא ליצור ציפיות. השמועות אומרות שאני מבשלת סבבה. עובדה - אנשים אוכלים.
אבל בפורים אין קיצורי דרך. או שאת פותחת קונדיטוריה או שאת מוכתרת כבחורה נטולת כישרון שלא יודעת להפציץ במקומות הנכונים. ולכן אני שונאת את פורים. אבל זה לא יפריע לי לשגר את הטור הזה ולרוץ לרמי לוי כדי להשלים חומרים לפטיסייר.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם