קרב אגרוף: האם טראמפ יפרק את המפלגה הרפובליקנית
קלינטון הפכה למועמדת הבלתי נמנעת של הדמוקרטים לנשיאות. אבל הסיפור המעניין נמצא אצל הרפובליקנים. טראמפ מוביל, וגם אם לא ישיג את הרוב הדרוש הוא עשוי לרוץ בנפרד. ממש כמו בספורט, כולם עוסקים בתרחישים דמיוניים והמתח בשיאו
ועידת המפלגה הרפובליקנית תתכנס בקליבלנד, אוהיו, באמצע יולי הקרוב. המקום שנבחר לארח את 2,472 הצירים שיכריעו מי יהיה מועמד המפלגה בבחירות לנשיאות בנובמבר, הוא ה'קוויקן לואנס ארנה' - אולם הכדורסל של הקליבלנד קאבלירס, סגנית אלופת ה־NBA ועד לא מזמן קבוצתו של המאמן הישראלי דיוויד בלאט. אולם כפי שהדברים הולכים ומתבררים, והם התחדדו עוד יותר אחרי תוצאות ה'סופר־דופר־טיוזדיי' שנערך השבוע, אולי כדאי לראשי המפלגה לשקול להעביר את האירוע לזירת אגרוף. דומה שענף הספורט הזה יתאר את מה שעומד להתחולל שם טוב יותר מכדורסל.
עוד כותרות ב-nrg:
- שירי סובול ובן זוגה הואשמו ברצח אחותה התאומה
- מאיר דגן ז"ל חיבר בין ביטחון טוטאלי למתינות
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בכל מערכת בחירות אחרת היו פרשני הפוליטיקה האמריקנית מתפנים לאחר התוצאות החד־משמעיות שהושגו ביום שלישי האחרון, ועוברים לשלב הבא. כלומר, להתמודדות ראש בראש בין שני המנצחים בשתי המפלגות.
אם להמשיך את האנלוגיה מעולם הספורט, הרי שכל המתמודדים מול הילארי קלינטון וטראמפ - ברני סנדרס בצד הדמוקרטי, טד קרוז וג'ון קייסיק מהעבר הרפובליקני - דומים היום לנבחרת ישראל בכדורגל באמצע קמפיין אירופי או עולמי; אחרי סדרה של כישלונות צורבים והפסדים מעליבים, עובר השדה הפרשני מפוליטיקה למתמטיקה. כולם עוסקים בתרחישים הזויים ודמיוניים שצריכים לקרות כדי שהפעם הנבחרת תעפיל למפעל כלשהו.
הוא הדין בפריימריז האמריקניים מודל 2016. הילארי קלינטון, אחרי סדרה נוספת של ניצחונות מוחצים השבוע בארבע מתוך חמש מדינות, כולל בפלורידה ובאוהיו הגדולות והמשמעותיות, היא המועמדת הבלתי נמנעת של המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. הניצחונות הסוחפים, שזוכים לרוח גבית מכ־500 צירי־על שמגיעים ממנגנון המפלגה לוועידה בפילדלפיה בדיוור ישיר וכמעט כולם כבר הצהירו על תמיכה במזכירת המדינה לשעבר, מותירים את סנדרס עם סיכוי תיאורטי בלבד לקחת ממנה את התואר. הסנטור היהודי מוורמונט יצטרך לנצח מעתה בכל אחת מהמדינות שנותרו בפער של 15%, מה שכמובן לא יקרה. למרות זאת, סנדרס ממשיך.
אבל הסיפור האמיתי והמעניין נמצא, כמו בכל מערכת הבחירות הזו, בעבר השני של הכביש, אצל הרפובליקנים. טראמפ מוביל בגדול עם 640 צירים. ג'ון קייסיק, שזכה בשלישי האחרון לניצחונו הראשון והיחיד עד כה בקמפיין, באוהיו, זקוק ללא פחות מ־112% מהצירים שיחולקו מעתה ועד סיום המרוץ כדי להשיג את מספר הזהב - 1,237 - ההופך את האוחז בו למועמד הוודאי של המפלגה לנשיאות.
גם טד קרוז, שנמצא במקום השני עם קצת יותר מ־400 צירים, זקוק לנסי נסים כדי להדביק את הפער. בשתי המדינות הבאות להצביע, יוטה ואריזונה השמרניות, עוד יש לשמרן הקיצוני סיכוי. אלא שאחריהן מגיע גוש גדול של מדינות ליברליות יחסית בצפון־מזרח המדינה. שם, בניו־יורק, פנסילבניה וניו־ג'רזי - קרוז צפוי להתרסק מול טראמפ ולאבד גם את הסיכוי התיאורטי שעוד יש לו כרגע.
אז סנדרס ממשיך לרוץ כדי להפיץ את רעיונותיו החברתיים הרדיקליים (או הקומניסטיים, אליבא דטראמפ), ונראה שהוא די נהנה, אף שהסיפור בצד הדמוקרטי סגור. אבל למה ג'ון קייסיק ממשיך לרוץ ואף הצהיר על כך קבל עם ומצלמות בנאום הניצחון שלו באוהיו? למה טד קרוז לא סוגר דיל עם טראמפ על סגנות נשיא וסוגר עניין? התשובה טמונה בנושא שבו פתחנו: הוועידה בקליבלנד. ב־70 השנים האחרונות, הועידות המפלגתיות היו אירועים סמליים בלבד, שמטרתם הייתה איחוד השורות והזנקת המרוץ הדו־ראשי בין שני המועמדים לעבר הבחירות הכלליות בנובמבר. זה גם מה שיקרה הפעם בוועידה הדמוקרטית שתחול שבוע בדיוק אחרי הרפובליקנית, ב־25 ביולי בפילדלפיה שבפנסילבניה.
ב־70 השנים האחרונות כל המועמדים שהגיעו לקו הסיום היו בשר מבשרה של המפלגה. הפריימריז עשו את הסינון הטבעי שלהם, וחודש לפני הוועידה כולם ידעו מיהו המועמד. הצבעת הצירים הייתה סמלית בלבד, והמתח היחיד ניכר במזנוני הבופה סביב השאלה אם הפעם יישאר לכולם בייגל וסלמון או לא.
עד שנכנס לתמונה דונלד טראמפ. המילארדר הניו־יורקי היטיב לזהות את הזעם הרב כלפי הממסד, שהלך והתברר כעמוק בהרבה ממה שהעריכו כולם. שבע וחצי שנות אובמה הפכו את המאבק בוושינגטון לזירה מדממת ואכזרית שבה כולם נגד כולם, באגרסיביות פוליטית חסרת תקדים ובתהום שפעורה בין הצדדים. השתלטות הרפובליקנים על הקונגרס והסנאט בבחירות אמצע הקדנציה ב־2014 הביאה לשיתוק פדרלי מוחלט.
כל חוק שניסה הנשיא השנוא להעביר נתקל בהתנגדות רפובליקנית גורפת. האמריקני הממוצע שצפה כל ערב מסלון ביתו במתרחש בוושינגטון תפס את הראש. הוא תהה האם אפשר להמשיך לנהל כך מדינה בת 330 מיליון תושבים שאמורה להיות גם השוטר השכונתי של העולם, לפחות במשרה חלקית. הרפובליקנים המשיכו וחבטו בנשיא ובממשלו, אך בלי ששמו לב הפכו את המילה הזו - ממסד - למוקצה מחמת מיאוס גם בקרב בוחריהם. מבחינת הבוחרים הרפובליקנים, זאת הבין טראמפ, הממסד לא כולל רק את אובמה וחבר מרעיו אלא גם את נציגי הרפובליקנים בוושינגטון.
טראמפ, שהחל את דרכו בפוליטיקה האמריקנית כקוריוז וכבדיחה חסרת טעם שתתפוגג במהרה, עלה על גל שנאת הממסד והפך אותו למנוף צמיחה אדיר. ולא רק על הגל הזה. הפחד הכלכלי שבו נתונים רבים־רבים מאזרחי ארה"ב שלא התאוששו מקטסטרופת נפילת השווקים ב־2008, מצא בטראמפ המצליחן והעשיר תקווה לעתיד טוב יותר. עתיד שבו יבוטלו על פי הבטחותיו מנגנוני מיסוי שונים, ארה"ב תשיב סוף־סוף מלחמה שערה לסין ולמקסיקו ותחזיר לעצמה עשרות אלפי ג'ובים. האיש שיודע לעשות כל כך הרבה כסף, יתחיל לעבוד גם בעבורם.
הוא נישא גם על גבו של נמר השנאה והפחד מזרים. לאורך כל הדרך לא היסס טראמפ ללבות מחלוקת ולהשתמש בכינויי גנאי מעליבים כלפי קבוצות אוכלוסייה שלמות בחברה האמריקנית. הצהרותיו כלפי ההיספנים כ"אנסים ופושעים", כלפי המקסיקנים כ"סוחרי סמים" וכלפי המוסלמים, שלגביהם הכריז כי צריך לאסור את כניסתם לארה"ב - היו אמורות להעיף אותו מהמדרגות כבר בתחילת המרוץ.
אבל אמריקה כולה הופתעה, והיא ממשיכה להיות מופתעת. ניצחונותיו של טראמפ השבוע כבר חצו ברובם את קו 40 האחוזים מהקולות. זאת אחרי שבוע שבו הגיעו כמה מעצרותיו של טראמפ לאלימות פיזית ממש, ונדמה היה שהאש מתחילה לאחוז בשולי גלימתו. זה לא קרה ורק חיזק את טראמפ, כמעט כמו כל אמירה שלו במהלך הקמפיין. כולל זו שלא תיאמן כשהצהיר באיווה כי "גם אם אעמוד באמצע השדרה החמישית ואירה במישהו, עדיין יצביעו לי", שעשתה את הפעולה ההפוכה מהמצופה בעולם הפוליטיקלי־קורקט האמריקני שכולנו הכרנו עד לפני חצי שנה, והזניקה את טראמפ בעוד כמה אחוזים.
הממסד הרפובליקני מבועת מהצלחתו של טראמפ לא פחות מריסוקו שלו עצמו. מעולם לא היה פער גדול יותר בין הצלחתו של מועמד בקרב בוחרי המפלגה, לתיעוב שרוחשת לו המפלגה עצמה. הפער הזה מוביל לוועידה בקליבלנד, ועלול לגרום שם לפיצוץ שכמותו לא ידעה הפוליטיקה האמריקנית במאה האחרונה.
לרוב, בשלבים האחרונים של הפריימריז נותרים רק שני המתמודדים החזקים, והמספרים ברורים כך שמישהו מהם מצליח לגייס את הרוב כבר בסוף יוני. אלא שניצחונו של קייסיק באוהיו טרף מהבחינה הזו את הקלפים לטראמפ. כדי להגיע ל־1,237 צירים ולנעול את הסיפור הרמטית, טראמפ זקוק כעת ל־59% מהצירים שיחולקו מעתה ועד סוף המרוץ. בהתחשב בכך שמולו ניצבים שני מועמדים שנוגסים בו, מדובר במשימה קשה.
מובן שלקייסיק אין סיכוי להגיע למספר הזה ושסיכויי קרוז קלושים, אבל הם בהחלט יכולים לגרום לטראמפ להגיע לוועידה כשהוא אוחז במספר הצירים הגבוה ביותר, אך לא כזה שמגיע ל־1,237. במקרה כזה, מתקיים סבב הצבעה ראשון שבו מחויבים הצירים להצביע כפי שהחליטו בוחריהם. אבל אז, מכיוון שאיש לא הגיע לרוב הדרוש, ייערך סיבוב הצבעה שני. כאן כבר לא מעט מדינות משחררות את הצירים שלהן ממחויבותם הראשונית, והם הופכים לצירים חופשיים שיכולים להצביע כאוות נפשם.
ואז מתחיל סחר סוסים שמזכיר פרק אינטנסיבי במיוחד בסדרה 'בית הקלפים', עם סיכוי לא רע להיגמר באיחוד בין קייסיק לקרוז ובהדחתו של טראמפ מעמדת המוביל. במקרה הצורך מתקיים גם סבב שלישי ורביעי. כך או כך, טראמפ יודע ששנאת הממסד המפלגתי כלפיו דורשת ממנו להגיע לוועידה עם 1,237 צירים ביד, אחרת הוא בצרות.
אולם המפלגה הרפובליקנית תהיה בצרות לא פחות קשות. קודם כול, בגלל ציבור הבוחרים. זה יאשים את המנגנון המפלגתי המסואב, ובצדק מבחינתו, באי התחשבות ברצונותיו ובזלזול מוחלט בבחירתו. יש מי שכבר מדבר על אפשרות של התפתחות מהומות אלימות סביב אירוע כזה. כמובן ישנו טראמפ, שכבר הוכיח שפראייר הוא לא. במקרה של התגשמות התסריט הנ"ל, המכונה brokered convention (ועידה מתווכת), טראמפ ככל כנראה יפרוש מיידית מהמפלגה ויכריז על ריצה עצמאית כמועמד שלישי לנשיאות.
הוא יודע שאיש עוד לא זכה בנשיאות מפוזיציה שכזו, אבל הרי על זה בדיוק נכתב הפסוק "תמות נפשי עם פלישתים"; ריצה נפרדת של מועמד רפובליקני ושל דונלד טראמפ מול המועמדת הדמוקרטית תייתר כמעט את הצורך ללכת לבחירות בנובמבר. בקליבלנד ייסדו הרפובליקנים את הקדנציה השלישית הרצופה של נשיא דמוקרטי בבית הלבן.
אם קלינטון וטראמפ היו המנצחים הגדולים של הסופר־טיוזדיי השבוע, הרי שתמונת המראה שלהם הוא הצמד סנדרס־רוביו, המפסידים הגדולים. סנדרס ספג הפסדים גדולים, הרבה יותר מהמצופה. ככל הנראה מי שאחראי לכך בין השאר הוא, בהפוך על הפוך, דונלד טראמפ. העצרות האלימות של המליארדר הניו־יורקי בתחילת השבוע הכניסו אמריקנים רבים, בדגש על בוחרים דמוקרטים, לחרדה אמיתית לשלומה ולעתידה של מדינתם.
כמו בכל רגעי מצוקה, גם הפעם חלק מהתגובה האוטומטית הייתה התמרכזות ונטייה ללכת על בטוח, כלומר להתמקד במי שלדעתם אוחזת בסיכוי הטוב ביותר לנצח את טראמפ בבחירות הכלליות. ברני סנדרס אמנם הוכיח במהלך הקמפיין כי הוא אהוד בקרב חלקים נרחבים באלקטורט המפלגתי, אבל נראה שרעיונותיו החברתיים והכלכליים מרחיקי הלכת ייאלצו להמתין לזמן נוח יותר. בין השאר למועמד רפובליקני שמפזר קצת פחות שנאה ומטלטל מעט פחות את הספינה האמריקנית.
מרקו רוביו הוא טרגדיה אישית, אבל לא פחות מכך מערכתית. הבן־יקיר של הממסד לא הגיע מספיק בשל ומוכן להתמודדות מול טראמפ. האמת היא שגם לא מול מועמדים חזקים פחות כמו כריס כריסטי. באחד העימותים הנחית עליו כריסטי מהלומה שרוביו לא באמת התאושש ממנה עד השבוע, כאשר פרש מהמרוץ בקול ענות חלושה לאחר הפסד קולסואלי בכמעט 20% לטראמפ במדינתו פלורידה.
הממסד הרפובליקני יצטרך גם לעשות חושבים ולהבין איך נתן לשני יקיריו, ג'ב בוש ורוביו, להתגושש ביניהם עד זוב הפסקת הפרסומות, ולעשות בכך שירות אדיר לטראמפ. הנה המספרים: בוש הוציא על תשדירי טלוויזיה נגד רוביו כ־20 מיליון דולר, בעוד על תשדירי אנטי־טראמפ הוא הוציא בקושי 5 מיליון.
על פניו, לרוביו היו כל הכלים להיות המועמד המושלם: יש לו שורשים היספניים, והמפלגה הרפובליקנית זקוקה להם נואשות נוכח השינוי הדמוגרפי שחל בארה"ב ושמעלה את אחוז ההיספנים באוכלוסייה לכמעט רבע. הוא זוכה לאהדת הממסד ולא פחות מכך לאהדת החלקים השמרנים במפלגה, אנשי "מסיבת התה". אבל במערכת בחירות שכולה דונלד טראמפ, כל הנתונים הללו פשוט לא הספיקו.
בשבוע הבא תתכנס ועידת איפא"ק בוושינגטון. אחת השדולות החזקות ביותר בבירה האמריקנית יודעת תמיד לכוון את הוועידה השנתית שלה כך שיהיה בה עניין רב ונושאים בוערים לדיון. הפעם, כך עושה רושם, הצליח להם יותר מאי־פעם. נכון למועד כתיבת שורות אלה, דונלד טראמפ עומד לנאום בוועידה. שם ינסה ככל הנראה לאסוף לעצמו נקודות מול קהל יהודי מלא חשש ממי שנישא בין השאר על גבה של שנאת מיעוטים.
מעניין יהיה לראות כיצד יתמודד טראמפ מול קהל ליברלי הרבה יותר מזה שהורגל אליו בעצרות הבחירות שלו בחודשים האחרונים. הוא כנראה ידגיש את מחויבותו הבלתי מתפשרת לישראל ולביטחונה, אולי אף יזכיר את בתו הגיורת ובעלה היהודי למהדרין. בכלל, הוא ינסה להתחיל לבנות לעצמו תדמית ממלכתית, שלא לומר נשיאותית. באותו אירוע תנאם גם הילארי קלינטון, שהופעתה תהיה כנראה חלקה וקלה הרבה יותר לעיכול לקהל האלפים שישב באולם. הנה לנו העימות הראשון בין מי שככל הנראה יהיו המועמדים לנשיאות ארה"ב מטעם שתי המפלגות, שמכל המקומות יתקיים דווקא באירוע השנתי של איפא"ק. אז מי אמר שהיהודים כבר לא שולטים באמריקה.
אקו"ם