הגיע הזמן לראשת ממשלה ויש שתי מועמדות מצוינות
השבוע הנוראי של השמאל, היעדר האופק המנהיגותי בימין והנתונים המחרידים של יום האישה מובילים למסקנה הבאה: סתיו שפיר ואיילת שקד צריכות להתחיל להתחמם על הקווים
זה היה שבוע נוראי לשמאל הישראלי, קודם כול בגלל שהבולשביקים הצליחו לגרום לאחד הקולות הכי מעניינים ומעוררי המחשבה שהצמיח הצד הטועה בפוליטיקה הישראלית, בני ציפר, לבצע חרקירי בשידור חי ולהודיע על הפסקת כתיבת הטור שלו ב'הארץ'. ציפר בהחלט עבר את הגבול בטורו האחרון, ולא נחזור כאן על הפרובוקציה הזולה שלו, אבל האמת היא שנטורי קרתא מרחוב שוקן כבר מזמן חיפשו את קרקפתו של מי שניסה קצת לנדנד את הספינה העבשה בביצה המעופשת ששמה השמאל הישראלי. רחמנות, תראו עם מי הם נשארו שם - כמה כותבים דוגמטיים, נטולי הומור ומנותקים מהמציאות.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- למרות המחיר המוסרי: חייבים להיפרד מהפלסטינים
- גל הטרור: הסכסוך עם אובמה עולה לנו בחיי אדם
- הטרדות מיניות הפכו לכלי ניגוח בין ימין ושמאל
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הייתה גם ועידת התת-תרבות של אותו עיתון, שבמסגרתה תחב יצור כלשהו את דגל ישראל לעכוזו. האירוע הזה לא היה אמור להפתיע איש מהנוכחים, בטח לא מהמארגנים. לפני פחות מחצי שנה רואיין ה"אמן" שחתם את הוועידה, ואמר בין השאר: "אני גם מתעב את הדגל. כל דגל בעולם שהוא לא לבן מייצג בשבילי את כל התועבה, הזלזול והאכזריות שבלהיות האדם".
''מיצג אמנותי'' של אריאל ברונז בוועידת התרבות של ''הארץ''. שבוע נוראי לשמאל הישראלי.
צילום: אבשלום חלוץ, הארץ
רגע, זה ממשיך: יום לאחר מכן פורסם כי חברי הכנסת הערבים מחד"ש ובל"ד גינו החלטה של מדינות המפרץ הפרסי להגדיר את החיזבאללה כארגון טרור. לקינוח, זכינו לחזות בעוד עימות מביך בישיבת סיעת המחנה הציוני בין ציפי לבני לאראל מרגלית.
ובין כל הטוב הזה ציינו את יום האישה. עם שלל הנתונים שבכל פעם מדהימים לרעה מחדש על עמדות מפתח בהנהגה הישראלית ואחוז הנשים הזעיר שמחזיק בהן, משהו פתאום התחבר אצלי.
השמאל בישראל צריך להתעורר, ומהר. זה לא שיש לו הרבה מה להפסיד: הוא סבל משורת מנהיגים כושלים – כולל כמה מנהיגות כושלות שהתעקשו לדבר בגברית שוטפת – מאובדן הדרך ומאחזיו בחברה הישראלית. רק מהפך אמיתי ושורשי יכול להציל את השמאל מעצמו, וזה יכול לקרות באמצעות מישהי שאמנם יש לה עדיין הרבה מה ללמוד, אבל כבר הוכיחה שהיא לומדת מהר. היא אינטליגנטית, רהוטה, ובעיקר היחידה בשמאל שמצליחה כיום לעורר אנטגוניזם אמיתי מימין - ואני מדבר על סתיו שפיר.
רגע לפני שתסקלו אותי בעגבניות, הבה נניח לרגע בצד את הדאחקות והצחוקים – ואני לגמרי בעד מה שאראל סג"ל עשה מדמותה, זה היה לגיטימי לחלוטין. נסיט הצדה את הטעויות וחוסר הידע המספק בתולדות עם ישראל – הרי עם כל הכבוד היא פוליטיקאית, ולא דוקטור לתנ"ך – ובסוף נראה שיש כאן מישהי שצמחה מלמטה, בעלת משנה סדורה בנושאים חברתיים ומדיניים, שיודעת בדיוק איך היא רוצה שהמדינה תיראה בעוד עשרים שנה. אני חולק עליה כמעט בכל פסיק מדיני, כלכלי וחברתי, אבל יש כאן מישהי שראוי להתמודד מולה. תשאלו את ניסן סלומינסקי לדעתו בסוגיה.
חברת הכנסת סתיו שפיר. ''היא אינטליגנטית, רהוטה, ובעיקר היחידה בשמאל שמצליחה כיום לעורר אנטגוניזם אמיתי מימין''.
צילום: אמיר מאירי
הימין הישראלי נמצא היום במקום טוב בהרבה. כן, הוא צריך ללמוד לשלוט כבר אחרי 300 מערכות בחירות שבהן הוא מנצח ברציפות, והוא צריך להחליט כבר מה באמת הוא רוצה מבחינה מדינית. לפעמים הוא קצת נראה כמו ילד שקיבל חדר מלא צעצועים ולא באמת יודע מה לעשות איתם, ועדיין יש לו מנהיג.
בנימין נתניהו אהוד מאוד, כמעט נפיל במונחים ישראליים, ואין באופק מישהו שרוצה להתמודד מולו על הנהגת המחנה הלאומי או יכול לעשות זאת. ובכל זאת, לא לעולם חוסן. וכשתעלה השאלה מי הבא בתור, לא תהיה שום סיבה לא לשאול מי הבאה בתור - ואני מדבר על איילת שקד.
במובנים רבים שקד ושפיר הן תמונת מראה אחת של רעותה. שתיהן רהוטות וחרוצות, מהוות מטרה מתמדת לחצי הצד שכנגד, מעוררות פלצות ואפילו שנאה יוצאות דופן בקרב מתנגדים אידיאולוגיים שלא מפגינים את אותו חרון אף כלפי אישים פוליטיים מהמין הגברי, המשתייכים לאותו מחנה בדיוק.
אין לי שום דבר נגד נפתלי בנט, ששקד תיאלץ לעקוף אותו בדרך לפסגה, אך העניין הוא שבנט הוא עוד מאותו הדבר - עוד גבר, עוד קצין, עוד אח. הייתי רוצה לראות שתי נשים חזקות ונמרצות שמובילות כל אחת את המחנה שלה להכרעה פוליטית. אין לי ספק שהשיח יהיה שונה, אין ספק שעימות כזה ירענן את המדמנה הפוליטית שבתוכה כולנו מתבוססים.
ששקד תיאלץ לעקוף את ''האח'' בדרך לפסגה.
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
בביתנו מתרוצצים להם ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות. כולם וכולן מקבלים ומקבלות יחס שווה, חינוך זהה וארגז כלים שאמור להוביל אותם לאן שירצו בחיים. אבל האמת היא שזו אגדת ילדים שאני מספר לעצמי. בפועל, לשתי בנותיי יש סיכוי נמוך בהרבה להגיע למשרות מכניסות מאשר לשני בניי. כשכבר ימצאו עבודה, שתי בנותיי ירוויחו פי שלושה פחות משני בניי. הן יוטרדו, כל אחת מהן, לפחות פעם אחת במהלך חייהן. זו עובדה סטטיסטית נוראית שכאבא רק המחשבה עליה מעבירה בי צמרמורת וחוסר אונים מהול בזעם. אפילו הסיכוי שלהן להיפגע בתאונת דרכים – שלרוב גם לה הגברים אחראים – גבוה יותר.
סתיו שפיר ואיילת שקד הן דמויות שיכולות לשנות את המציאות הזו. לסתיו שפיר יש עוד המון מה ללמוד, היא עוד לא בשלה לתפקיד ביצועי גדול, ובוודאי שלא קרובה להיות בשלה לראשות ממשלה. גם כך המחנה שלה יהיה כנראה באופוזיציה עוד שנים רבות, וראשות האופוזיציה היא אפשרות לא רעה בשבילה להתחיל את הנסיקה לפסגה. שקד כבר מוכתרת כשרת המשפטים הטובה ביותר מזה שנות דור. גם היא צריכה לעבור עוד קילומטרז' עצום בדרך למעלה, אבל מנהיגות בונים לאט - לא ברגע אחד, לא בפתע פתאום.
אבל היום הזה יבוא מתישהו, ומישהו צריך להביא את היום. היום שבו שתי נשים חזקות יהוו את ראש החץ של שני המחנות הפוליטיים בישראל יהיה היום שבו יחול השינוי האמיתי. כשהחברה הישראלית תחליט לתת את המפתחות לנשים כמו שפיר ושקד, עשרות אלפי שקדיות ושפיריות, רבבות בנות שגדלות כיום לסטטיסטיקה שכובלת אותן לתחתית בלי שום סיבה אמיתית, יגלו שיש להן שורשים וכנפיים. או אז, גם נרקומני צומי כמו בני ציפר לא יעזו לכתוב טורים שמצדיקים ניצול מיני של בנות צעירות בשם האמנות, והם גם לא יצטרכו להתנצל על כך שבוע לאחר מכן.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם