סטלין זה כאן: רגב היא לא האיום האמיתי לתרבות
המופע הדוחה שבוצע על במת ועידת 'הארץ', מבטא ניוון ושקיעה של תרבות שלמה. מי שמכתיב את הקו הטוטליטרי הוא לא שרת התרבות, אלא אלה שניצבו מולה כשפיותיהם סתומים במסקינג-טייפ
שלא תהיה טעות: הצד הטוטליטרי, המאיים על התרבות, היה רוב הקהל בוועידת 'הארץ' לתרבות, ולא שרת התרבות מירי רגב שעמדה וצעקה כהרגלה אל המיקרופון שעל הבמה.
עוד כותרות ב-nrg:
- מחיר עסקת הטילים: רוסיה ואיראן הסתכסכו
- הליכוד נגד סער: "מקשקש מסלון ביתו בתל אביב"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מירי רגב אולי צריכה להשקיע מעט יותר בלימוד נושא התרבות והאמנות בישראל, אבל סותמי הפיות ומכתיבי הקו הטוטליטרי בכל ענפי היצירה בישראל הם אלה שניצבו מול רגב במחאה כשפיותיהם סתומים במסקינג־טייפ, והם שצעקו מהקהל וניסו למנוע ממנה לדבר ולהוריד אותה מהבמה.
אבל זו לא רק הטוטליטריות שיש לה שורשים עמוקים בתרבות הישראלית, הרבה יותר ממה שנטינו לחשוב עד היום. זהו שלב הדקדנס המהיר, שמצא השבוע את צלחת הפטרי המבאישה שלו במוזיאון תל־אביב.
'סאלו או 120 הימים של סדום' הוא סרטו הדוחה של פאזוליני על הפשיזם ועל סטיות מיניות בטריטוריה הקטנה שבה התבצר הפשיזם האיטלקי בחודשי קיומו האחרונים ב־1944. מופע הדגלנות של אריאל ברונז – סוף סוף שמענו את שמו – גורם לי לחשוב שסאלו זה כאן.
בטריטוריה של הדקדנטיות הטוטליטרית, שמושלים בה ראשי 'הארץ' ותועמלני שמאל רדיקלי במסווה של אמנים ומרצים. צרפו למופע דחיפת הדגל לישבן על במה מרכזית את מופעיה המצחינים של נטלי כהן־וקסברג שעושה את צרכיה על הדגל – ויש לכם מגמה, לא?
אפשר לתהות באיזו מהירות התחולל כאן תהליך של דקדנס בתרבות הצברית של ילידי הארץ. משה שמיר טען בזמנו שבארץ יש דוגמאות לתהליך דעיכה וריקבון במשפחות אצולה, גם בין דור אחד לשני. הדוגמה שלו הייתה משפחת דיין. אסי דיין היה בסך הכול הבן של משה דיין – לא דור שלישי ורביעי, שזהו התהליך הטבעי של הדרדור והרקב במשפחות אריסטוקרטיות.
אבל אלו השערות. במישור העובדות, מי שירשום לפניו כי האמנות והיצירה התרבותית בישראל היו למעשה שטיח מקיר אל קיר של סטליניזם ואובדן זהות וכל מטען רוחני, יבין שחורבן נפשי־רוחני כזה לא נעלם. הוא משאיר את רישומו למשך שנים ארוכות, אם לא דורות.
לפי האב המייסד דוד בן־גוריון, היוצרים והאמנים הטובים ביותר לקו ב"שמד רוסי". זרם העובדים, שהיה תפארת החינוך של השמאל הרדיקלי, היה ביטוי לערכי הסטליניזם המפ"מי של השומר הצעיר והקיבוץ המאוחד.
שורשים רקובים. אריאל ברונז לאחר שפונה מהאולם
ראשי מפא"י סברו שהחינוך הזה "מעוור את חניכיו, מחנך אותם לביטול כוח הביקורת שלהם, מוליך אותם להערצת דמות דיקטטורית... (הם) לא יכלו לשאת את העובדה שילדיהם סופגים ערכים מעוותים: הערצת כוח טוטליטרי ודוגמטי, פולחן האישיות, ביטול השיפוט העצמי וכפיפות קומה כלפי כל מה שמתחולל בברית המועצות" (מתוך מאמרו של צבי צמרת, 'הפחד במפא"י מהחינוך לשמד רוסי וביטול זרם העובדים', עיונים בתקומת ישראל, כרך 12).
הנה רשימת האמנים שסגדו לסטליניזם והיו מחוברים למפ"ם: אברהם שלונסקי, רפאל אליעז, לאה גולדברג, אמיר גלבוע, יהודה עמיחי, חנוך ברטוב, אברהם חלפי, אהרן מגד, מתי מגד, אידה צורית, נתן יונתן, חיים חפר, ע' הלל, חיים גורי, משה שמיר, יגאל מוסינזון, ראובן קריץ, דוד שחם, נתן שחם, זרובבל גלעד, ט' כרמי, דן בן־אמוץ, מרגוט קלאוזנר, עדן פרטוש, מרסל ינקו, יוחנן סימון. משוררים ומבקרים חשובים לא פחות היו חברי מק"י.
לדעת בן־גוריון, השמאל "עבר מתמיכה במדינה דו־לאומית לתמיכה במדינה יהודית רק משום שהגוש הסטליניסטי החליט כך". אלה השורשים והם רקובים, ואת העובש שלהם אנחנו רואים מעל דפי 'הארץ' ובוועידות השלום והתרבות שלו, ממש כמו אלה שהיו נהוגות בעבר בעולם הקומוניסטי המתקדם. היום הם מעריצים את כוח האלימות והטרור, וכופפים את קומתם כלפי כל דבר פלסטיני או מוסלמי.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם