יש התמכרות טובה: דור המסכים גילה את הקלפים
ילדים שמכורים לקלפי "סופרגול" אינה תופעה חדשה. רחלי מלק–בודה מודה שלמרות שמדובר בבזבוז כסף, יש גם יתרונות
מאז שנולדו לי ילדים צר עולמי כעולם נמלה, והוא נע בין הסעות לחוגים לצפייה ב"מריו" על הבוקר. אלא שלרגע לא דמיינתי עד כמה המצב יידרדר כשהם יגלו את עניין הקלפים. אז עכשיו קלפים של סופרגול. קלפים של סופרגול בכל מקום. על הרצפה, בחריץ של הספה, בתוך הכיס של המכנסיים שהרגע יצאו מהמכונה, ו"אמא, למה כיבסת את ערן זהבי?" עכשיו את חייבת לי חפיסה.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- ההשפלה של הרב הצבאי - האם יש קשר לכיפה?
- קמפיין השתולים היה הצלחה מסחררת
- חשמול לולים ותלישת אשכים: אז למה אני טבעוני?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אל תגלו למשטרה, אבל בחודשים האחרונים מתנהל בביתי קזינו פיראטי לילדים ואין חוויה מרנינה יותר מאשר לשבת ולצפות בהם מנהלים ישיבת עסקים כאחרוני המאפיונרים בסרט של קופולה. "תן את החתימה של יואכים תמורת שני אבישי כהן". "נראה לך? הוא שווה שלושה פושטים לפחות". "טוב יאללה, אבן ג'וק". "רגע, אמרתי עד שלוש!" "בלי סלטות!" "בלי חרטות!"
ובתפקיד המממנת – שפחתכם הנאמנה. השבוע מצאתי את עצמי נוסעת ברחובות ירושלים כמו עבד נרצע ומחפשת בכל הפיצוציות קלפים בשביל הילד, יען כי הבטחתי לו, או לפחות ככה הוא טוען. "מצטערים גיברת", אמרו המוכרים, "יש מחסור, הפסיקו לייצר". הפסיקו לייצר? מי מפסיק לייצר מוצר מרוויח? תכף מרלבורו יפסיקו לייצר סיגריות. אולי גם גיספן יפסיק לכתוב שירים.
מיליוני הורים בישראל חורשים את הפיראט האדום כדי למלא את החדר של הילדים בצעצועים יקרים ובסוף מה? בסוף את מוצאת אותם שרועים על הרצפה עם חפיסת קלפים ממורטטת, מחברים את שתי הידיים לצורה של נשר ומתאמנים בטכניקות של הפיכה. בשביל זה גידלתי אותם כל השנים?
כנראה שכן. ואפילו אי אפשר לומר שמדובר בשיגעון חדש. בכל שכונה בשנות ה־90 יכולתם למצוא את חנות הצעצועים הזו, מכתיבת הטרנדים של הילדים. אצלנו בבני־ברק קראו לה "לתלמיד". ניהל אותה אחד מבית הכנסת שלנו, ובעיני הילדים הוא נחשב למינימום סגנו של אלוהים. הוא האיש שהביא את הטרולים לשולחנות בית הספר. הוא האיש שאחראי לכך שהרבצנו לעצמנו בסרגל מתקפל. הוא האיש שגרם לנו להזריק חודים לאצבעות עם עפרון מזרק והוא גם האיש שהפך את אחי הקטן מילד רגיל לנרקומן של קלפים.
הימים ימי מלחמת המפרץ, נחמן שי זוכה למעמד של אליל נוער ומישהו החליט למנף את העיסוק האובססיבי במצב הביטחוני והמציא קלפים ברוח החדשות. מטוסים, טילים, בכירים בצבא והקלף היקר מכול – סדאם חוסיין, מצאו את דרכם אל מדרכות השטעטל, והעיר בני־ברק נבוכה.
ההורים אסרו על המשחק מטעמים חינוכיים והוא ירד למחתרת. מהר מאוד התפתח שוק שחור. חבורות התכנסו בחשאי מאחורי בניינים. בעלי פיצוציות מכרו חפיסות בשקית שחורה. ילדים היו מוכנים למכור כליה בשביל קלף של שר הביטחון, וכך גם אחי הקטן, שכילה את כל דמי הכיס שלו על מנת יתר והיה מצוי בחוב של שלושה סדאמים לבנצי מכיתה ה'.
בלית ברירה פנה למפלטו האחרון: קופת החיסכון של אחותו, להלן אני, שאגרה שקל אחר שקל כדי לקנות רולר בליידס. חיש מהר חיפף משם שטר של 20 שקל ובזבז אותו על עשר חבילות. אחרי חילופי דברים וכאפות הדדיות היינו בפתחו של סכסוך משפחתי הרה אסון, עד שיצתה בת קול של אמי ואמרה: "חלאס עם ההתמכרות הזאת, אין יותר קלפים!"
בבת אחת נעלמו הקלפים מחיינו, והוחלפו אחר כבוד בשקיות עם סבון ריחני שאהבנו למשמש בידיים. אמי עוד יכלה להרשות לעצמה להטיל סנקציות כאלה, משום שהאלטרנטיבה הייתה מחבואים או תופסת עכברים.
עבורנו לא קיימת הפריבילגיה הזו. אמא בשנת 2016 תרוץ בין פיצוציות ותחפש את חפיסת הקלפים האחרונה, כי כולנו יודעות את האמת: שהקלפים האלה הם הצלה. שהשטות שמכלה את כספנו היא גם כמעט הדבר היחיד שמצליח להוציא את הילדים מהמסכים ולגרום להם לחזור לדבר ביניהם, לעשות משא ומתן, ללמוד איך לנצח ואיך להפסיד.
ובעולם של טמטמת ניקולודיאון וזאטוטים עם מבט של זומבי בעיניים מדובר במצרך יקר, יקר מאוד. והוא שווה את כל השיטוטים ברחובות ואת כל הניג'וזים. מה גם שלאחרונה למדתי מהם איך לנהל משא ומתן מנצח: קרא ספר של דבורה עומר, קבל חפיסה חינם. בלי חרטות.
אקו"ם