"שתי מדינות - מולדת אחת": להיפרד אבל ביחד
ארץ ניתן לחלק. מולדת לא. הכיסופים היהודיים לגבעות השומרון והכיסופים הפלסטיניים לשפלה ולגליל, לא יפסקו בהסכם. הפתרון הוא שתי מדינות לאום זו לצד זו, ביחד עם מרחב פתוח בו יתקיים שיתוף פעולה
כוחו של טרור הוא הכח המפרק. קחו למשל את מקרה הדקירה האחרון ברהט. מדובר בישוב הבדואי הגדול בנגב ובעיר הערבית השנייה בגודלה. רהט עמוסה ביהודי הסביבה, המקיימים קשרי עבודה, חברות ומסחר במקום. זו תוצאה של עשרות שנים. של חיבור ועוד חיבור. של עשייה קהילתית. של עשייה עירונית. של עשייה ממשלתית. קידום תחבורה ציבורית, שהגיעה רק לפני שבע שנים לרהט. הכנסת סניף של הביטוח הלאומי לעיר. סניפי בנקים. אירועים משותפים במתנ"ס ובין ארגונים.עוד כותרות ב-nrg:
- האתגר לניצב המוסלמי הראשון: איסוף הנשק הלא חוקי
- "כי"ל מסתירה מהכנסת נתוני תחלואה בסרטן"
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
וכל העמל הזה עלול לרדת לטמיון בגלל אירוע מטורף ואלים אחד. לטרור, אם לא עומד מולו כח משמעותי ונחוש, הנותן חזון של שלום לצד שמירת הבטחון הפיזי, יש כח לפרק את כל התקוות והחלומות. הוא מחזק את אגף ה"לעולם לא יהיה כאן שלום" ו"אל תהיו הזויים" ו"לנצח נחיה על חרבנו". הוא מזין את האדישות, הפחד והציניות, המובנים, אך רעים לנו כל כך.
''כוחו של טרור הוא הכח המפרק''. שלומית גונן מפונה מרהט לאחר הדקירה
האמת היא שהדרך להכניע טרור היא להתעקש לחלום. ולהתעקש לקוות. הדרך לגבור על החושך היא להוסיף אור, כמאמר הקלישאה. לא לקבול על הרשעה, כמאמר הרב קוק, אלא להוסיף מן האור.
אני מבקש לחלום. ולקוות. ולהוסיף מן האור. דווקא במקום הכי כואב. בסכסוך היהודי - ערבי שנמשך כאן כבר מאה שנים. ואיך יוצאים מבור עמוק? ראשית, מסמנים את המטרה. וחולמים. על מה אני חולם? על מדינה יהודית ודמוקרטית החיה במרחב מזרח תיכוני בשלום ובקשרי גומלין משגשגים. קונקרטי יותר? איחוד מזרח תיכוני. שיביא שגשוג לכלל האזור ויעלה על הדוגמא האירופאית. איחוד שיאפשר גם ייחוד. שיאפשר מדינה יהודית. שיאפשר לי גישה למקומות בהם חיו אבות אבותי. לטריפולי ולדמשק. זה החלום.
ומה הדרך לחלום הזה? דרך של חיבורים. התעקשות על חיים במרחב משותף. הפנטזיה שלי איננה הפרדה. לא לשם כך חזרו האמהות והאבות שלנו למולדת. לא כדי לחיות מאחורי חומות. וילה בג'ונגל. גם אם אין ברירה אלא לחלק את כברת הארץ, זו איננה משאת נפש. לא אוותר בלב קל על חיבור הדורות לחברון, לשכם ולבית לחם.
אז מה בכל זאת? בשנתיים האחרונות אני חלק מכיוון מחודש. תנועה השמה על השולחן חזון חדש. "שתי מדינות- מולדת אחת" קוראים לזה. הרעיון הוא לא רעיון חדש, ובהרבה מובנים מהדהד את רעיון האיחוד האירופאי: הארץ, מהים עד הנהר, תחולק. תהיה ריבונות יהודית עצמאית וריבונות פלסטינית עצמאית. שתי מדינות לאום דמוקרטית, שיחיו זו לצד זו.
הנדבך הנוסף הוא בניית מרחב פתוח, ככל שניתן. ההגיון: ארץ ניתן לחלק. מולדת לא. הכיסופים היהודיים לגבעות השומרון והכיסופים הפלסטיניים לשפלה ולגליל, לא יפסקו בהסכם.
לכן ננסה לבנות כאן מהלך שמרובים בו הסיכונים, אבל יש בו רווחים גדולים יותר לשני הצדדים. גדולים בהרבה מרעיון ההפרדה, שלא נראה שיביא, גם אם ייושם, לקץ הסכסוך. מדובר בשותפות בין אנשי שמאל ומרכז למתנחלים ודתיים - לאומיים, המחוברים בכל נימי נפשם לנחלת אבות.
וכמו הקבוצה הישראלית ישנה גם קבוצה פלסטינית, היושבת ברמאללה ובערים אחרות בגדה. והם איתנו גם כאשר המשמעות היא קליטת מתנחלים, שישארו אזרחי מדינת ישראל, לשטח המדינה הפלסטינית. והם איתנו גם כאשר מדובר על ניהול משותף או בינלאומי במקומות הקדושים ושל ענייני הסביבה ונושאים רחבים נוספים.
בכנות? אינני בטוח מתי יוכל החלום הזה להיות מיושם. אבל, אני מסרב לתת לטרור ולהיותנו לפותים בשליטה צבאית ובסכסוך מר, לקחת ממני את האפשרות לקוות, לחלום ולפעול ליישום מה שיכול לאפשר לדורות הבאים שלי לחיות במרחב הזה מתוך תחושת רווחה ושגשוג בסיסיים. יאוש הוא בגידה באחריות הבסיסית שלי לבנים המקסימים שלי. לא אהיה שם.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם