הלוחם שאיבד יכולת ללכת ולדבר עדיין מעורר השראה
צעירים למדו ממנו למצוא טעם לחיים, החברים נשארו ממוגנטים אליו וכל זה כשגופו משותק ואינו יכול לדבר. למרות הפציעה הקשה במלחמת יום כיפור, מנשה בן חיים מעולם לא התלונן. חברים נזכרים
כבר בזמן אמת היה ברור שכל ניסיון לחלץ את לוחמי מוצב בודפשט הנצורים הוא בגדר התאבדות. המוצב היה מכותר בעשרות צלפים מצרים, שירו לעבר כל מה שזז. תחילה הוטל על לוחמי סיירת מטכ"ל לצאת למבצע החילוץ, אבל הם סירבו בשל חוסר התוחלת שבכך. לבסוף הועברה המשימה לסיירת שקד. חייליה התקרבו אל המוצב, אבל גילו כי אין שום אפשרות להגיע עד אליו. בלית ברירה ניתנה פקודת נסיגה, שגם היא הפכה לבלתי אפשרית: כל מי שרק העז להרים את ראשו, נורה מיד.
עוד כותרות ב-nrg:
- השר בנט: "הקמפיין נגד האמנים מביך, מיותר ומבזה"
- וינשטיין גילה: "אני יכול להכתיב לרה"מ מה לומר"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"כמעט כל הנפגעים מהסיירת היו פגועי ראש, וכך גם מנשה", מספרת פנינה, אלמנתו של מנשה בן־חיים, מהפצועים הקשים ביותר של מלחמת יום הכיפורים. "הוא ספג של שני כדורים ונפל במקום, ללא דופק".
15 הרוגים וקרוב ל־30 פצועים נמנו בקרב הזה, שהתחולל בי"ג בתשרי תשל"ד, יומה הרביעי של המלחמה.
לחובש הפלוגתי אבנר חומרי, ששמע ברשת הקשר את הידיעות מקו האש, היה חוב של כבוד למנשה: "חלום חייו היה לשרת כלוחם קרבי, אבל הוא היה הרבה יותר חלש וצנום מכל החבר'ה, ובכל תרגילי הזוגות אף אחד לא רצה להיות איתו. בסוף מנשה תפס מה קורה, והציע לו להיות הזוג שלו", מספרת פנינה. "בזמן המלחמה, כשאבנר שמע בקשר שמנשה נפגע, הוא הלך בתוך אש התופת לחפש אותו, ומצא אותו מכוסה בשמיכה. חשבו שהוא מת. אבנר הרים את השמיכה, ופתאום קיבל מכה מהנשק של מנשה, והבין שיש לו רפלקס. כבר לא היה לו דופק, אבל אבנר התחיל לעבוד עליו. אחרי שנים אמר לנו איזה נוירולוג: 'טוב שהחובש לא ידע שגם לגופות יש רפלקסים כמה שעות אחרי הפטירה'".
"כששמעתי שמנשה נפגע, האינסטינקט אמר לי לרוץ כמו משוגע לבדוק מה קורה איתו", מספר חומרי. "למה דווקא אליו? כי הוא היה בן־אדם קורן. אף פעם לא התלונן, תמיד רק עזר לכל אחד. במחלקה שלנו הוא היה פשוט המגדלור. הגעתי אליו וראיתי שלא חבשו לו את הראש, אז חבשתי וטיפלתי באינפוזיה. אחר כך התחלתי לחלץ אותו, יחד עם עוד בחור, לכיוון בלוזה".
חודשיים וחצי שכב מנשה בתרדמת בתל־השומר. כשהתעורר, התברר שהוא משותק בפלג גופו הימני, סובל מאובדן זיכרון, וגם את היכולת לדבר ולקרוא ייאלץ לרכוש מחדש. דווקא בגלל ההערצה שרחשו כלפיו חבריו לפני הפציעה, היו מהם שהתקשו לראות אותו במצבו החדש. "כשמנשה התחיל לעבור שיקום, אבנר חומרי דווקא ניתק קשר", מספרת פנינה. "אני התחתנתי עם מנשה שבע שנים אחר כך, וכשהכרתי את סיפור ההצלה שלו, עניין אותי להבין מה קרה לאבנר. יצרתי קשר עם אשתו, והיא סיפרה לי שמבחינת בעלה זו טראומה: הוא ראה את מנשה משותק למחצה, חבוש בכל הגוף, ואמר לעצמו: 'לאילו חיים הצלתי אותו? האם היה נכון לעשות את זה?'. החלטנו להזמין את אבנר אלינו, והכנו לו תעודת הוקרה. אחר כך אשתו התקשרה אליי ואמרה: 'פנינה, זה היה תיקון גדול'".
התהייה של חומרי אילו חיים צפויים לחברו, לא הייתה חסרת בסיס. 42 השנים שחלפו על בן־חיים מאז הפציעה ועד מותו לפני כשלושה חודשים, היו דרך ייסורים ארוכה ומתמשכת: במשך שנים נאבק בעוז להחזיר לעצמו את יכולת ההליכה, אבל אז חזר השיתוק ופגע בשתי רגליו. הוא התקשה בדיבור, והצליח להפיק מעצמו מילים ספורות ובודדות, בוודאי שלא לנהל שיחה שוטפת. בהמשך גם לקה בדלקות ריאות, וקשיי הנשימה שמהם סבל הביאו בסופו של דבר למותו. אבל כל השנים האלה היו גם מפגן מפואר של רוח האדם ורוח האמונה. "הוא לא הסכים שיזיזו בשבילו אפילו כוס קטנה", מספרת פנינה. "הוא יזיז את הכוס בעצמו, אפילו אם זה ייקח לו חצי שעה".
מנשה גם התעקש להתאמן בשחייה כמעט מדי יום, ובעזרת יד אחת מתפקדת הצליח לשחות באופן קבוע ארבעים ברכות – "בקצב שאפילו המלווים שלו התקשו להדביק". והעיקר: הוא הקפיד מאוד שלא להתלונן על מצבו, לא כלפי אדם ולא כלפי שמיים. "כשהיית שואל אותו מה נשמע, הוא היה אומר: 'אני לא הנושא'", מספר יהודה טיקוצקי, חברו מילדות. "בגלל הקושי בדיבור היו לו משפטים מקוצרים, חסכניים, שהיה תמיד חוזר עליהם: מנשה לא הנושא! אני שמח שאני חי! לצמצם בקשות!"
הוא אף הרצה בכל רחבי הארץ, וחרף דיבורו הכבד הצליח לטעת רוח של גבורה ואמונה בשומעיו. "באחת הפעמים הגענו לבני־ברק, לסמינר חרדי לבנות", מספרת פנינה. "בסוף ההרצאה, אחת התלמידות שואלת אותו: 'איך אתה מעז לתת הרצאות כשאתה מדבר כל כך גרוע?'. זה היה יכול להישמע משפט חצוף, אלמלא השואלת הייתה בעצמה נערה כבדת דיבור ומגמגמת, שבקושי הצליחה להוציא משפט מהפה. היא בעצם שאלה על עצמה, ביקשה לקבל קצת אמון וביטחון. מנשה ענה לה, בשיא הפשטות: 'את יודעת - את, אני ומשה רבנו בחברה טובה'. היה מדהים לראות איך המשפט האחד הזה פתאום זקף את קומתה. אחר כך סיפרו לנו שמאותו רגע ואילך, הביטחון העצמי שלה פשוט זינק. היא כבר לא הייתה אותה נערה".
איך צומחת עוצמה אנושית ואמונית כמו זו של מנשה בן־חיים? כמו תמיד, הסיפור מתחיל במשפחה. פנינה אומרת שאלו הגנים של הסבתא, "אישה שלא ידעה קרוא וכתוב אבל התפללה באדיקות שלוש תפילות ביום – וגם את כל תפילות השבת והחגים, הכול בעל פה". טיקוצקי מספר על הורים שעמדו בגבורה מול כל הקשיים: "מנשה נפצע, אחותו נפטרה מסרטן - ובכל זאת, לבית הזה מעולם לא נכנסה טיפה של מרירות. האבא תמיד מאיר פנים, תמיד שמח לקראתך, וכך גם האמא. תמיד סיפורים מהבית בעיראק, ואף פעם לא מרירות".
כשמנשה היה בן שש, עזבו הוריו את שכונת בית־ישראל הירושלמית ועברו לשכונת התקווה בתל־אביב. כעבור כמה שנים השתקעו בפתח־תקווה. המשפחה לא הייתה דתית אלא מסורתית, אבל מנשה ביקש כבר בגיל צעיר להישלח לחינוך דתי. "אבא שלו סיפר שכשמנשה היה בן 11 הם הלכו יחד ברחוב, ופתאום מנשה אומר לו: 'אבא, אני מתבייש ללכת אתך, כי אין לך כיפה על הראש'. האבא הלך הביתה, חבש כיפה, ומאז היא לא ירדה ממנו", מספרת פנינה.
כשסיים את לימודיו בבית ספר ממלכתי־דתי בפתח־תקווה, נרשם מנשה לישיבה התיכונית "מדרשיית נעם" בפרדס־חנה. שם נרקם קשר עמוק וארוך־שנים בינו לבין ראש הישיבה המיתולוגי, הרב יהושע יגל. פנינה: "הוא היה תלמיד מאוד שובב, והרבה לטייל ברחבי הארץ בזמן הלימודים. אגב, חלק מהטיולים שלו היו לירושלים – כדי לבקר את סבתא, שכבר לא ראתה כל כך טוב, ולברור בשבילה את האורז לשבת. הרבה פעמים הוא פשוט נסע מפרדס־חנה לירושלים, ברר אורז וחזר למדרשייה. פעם שאלתי את הרב יגל איך השאיר בישיבה תלמיד שיוצא לכל הטיולים האלה. הוא ענה: ראיתי איך הבחור הזה מתפלל, ואמרתי לעצמי שאני צריך לשמור אותו קרוב אליי.
"בשלב מסוים המחנך של הכיתה שם לב שמנשה, שלימוד הגמרא היה החביב עליו ביותר, נרדם בשיעורים. הוא שאל אותו לפשר הדבר, ומנשה הסביר שכדי לסייע למשפחתו לממן את לימודיו ומחייתו במדרשייה, הוא יוצא מוקדם בבוקר לחלק עיתונים. כשהרב יגל שמע על כך, הוא זימן אליו את מנשה ואמר לו: 'אתה טוב במתמטיקה. בוא, חשב לי כמה תרוויח במשך השנה מחלוקת עיתונים'. כשמנשה נקב במספר, הרב יגל הוציא צ'ק מכיסו, רשם את הסכום ואמר לו: 'את זה תיתן להורים, ואתה תקום בזמן ותהיה ערני בשיעור'".
בתום לימודיו במדרשייה יצא מנשה ללמוד במשך שנה בישיבת מרכז הרב. "הוא לא רצה סתם להעביר את הזמן עד הגיוס, אלא להכין את עצמו לצבא, פיזית ורוחנית. לכן הוא גם יצא באותה תקופה להרבה ריצות וטיולים. חבר שלו סיפר לי שפעם מנשה הגיע בבוקר לבית המדרש כשכולו מלא בוץ, והסביר שהלך ברגל לים המלח וחזר ברגל".
עם סיפורים כאלה, אין פלא שבסיירת הגיע בן־חיים למעמד שאליו הגיע. טיקוצקי, שהכיר אותו בילדותם בפתח־תקווה, פגש בו שוב בלשכת הגיוס, במתחם של סיירת שקד. "אני התכוננתי לסיירת במשך שנה", הוא מספר. "כשראיתי אותו שם, עם זקן של בחור ישיבה, אמרתי לעצמי: למה התאמצתי כשכל אחד יכול להתקבל? רק בטירונות הבנתי מי זה מנשה".
בן־חיים תכנן בכלל להגיע לסיירת מטכ"ל, אבל במועד שבו התגייס, אפשר היה להשתבץ רק לסיירת שקד. המ"מ שלו שם, יעקב כץ (כצל'ה), אומר שבן־חיים בלט מאוד בחוסנו הגופני והנפשי גם יחד. "הוא היה הר אדם, בעל כוח פיזי עצום. כמפקד הקפדתי לצעוד במהירות ולשמור מרחק משאר החיילים, אבל הוא תמיד הצליח להשיג אותי – אפילו כששמתי עליו מכשיר קשר ומא"ג כדי לנסות להאט את הקצב שלו. גם ההקפדה שלו במצוות הייתה שם דבר. כשחבר'ה דתיים נמצאים בטירונות של סיירת הם לפעמים קצת מחפפים, אבל מנשה היה אדם שבשום מצב לא יוותר על תפילה, על נטילת ידיים או על כל דבר אחר".
גם מוטי שקלאר, מנכ"ל רשות השידור לשעבר והיום יו"ר ערוץ 20, זוכר את חוסנו הנפשי של חברו לסיירת: "באותם ימים לא הקפידו בצבא על שעות שינה כמו היום. בסדרת ניווטים קרעו אותנו מהבוקר עד הערב, ואחר כך שוב מהערב עד הבוקר. בשלב מסוים אנשים כבר התחילו לסבן ולתפוס מוניות בדרך. החוליה היחידה שנאלצה לעשות את הניווטים כמו שצריך, הייתה החוליה של מנשה. בשלב מסוים גם החבר'ה שלו נשברו ועלו על מונית, אבל כשראו שהוא לא עולה אלא ממשיך לרוץ אחריהם, הם ירדו ממנה.
"מנשה היה אדם ללא מורא. אני זוכר שהשתתפנו באיזה מבצע, ולשטח הגיע שר הביטחון משה דיין. בלי הרבה חוכמות, מנשה ניגש אליו ואמר לו שהוא רוצה לעבור לסיירת מטכ"ל. דיין רשם את הפרטים ואמר 'מצאת חן בעיניי, אני אטפל בזה'. אבל חודש אחר כך פרצה המלחמה".
פנינה נזכרת שאחד החברים מהסיירת סיפר איך הושפל פעם קשות על ידי המפקד במהלך מסדר. "אותו חבר הרגיש נורא, וחשב שאחרי המסדר הוא הולך לירות בעצמו. פתאום הוא שומע את מנשה צועק על המפקד: 'עד כאן! עד כאן! חיים ומוות ביד הלשון!'. המפקד השפיל את עיניו והסתלק. אותו בחור סיפר לאחר שנים שמנשה החזיר לו את האמון בחיים".
העיתונאי לשעבר צבי גילת, ששירת גם הוא לצדו של בן־חיים בסיירת, מספר ש"התייחסו אליו ביראת כבוד ששמורה לאדם צעיר אבל נשוא פנים. כשהוא עבר בסביבה, אנשים שבאותו רגע קיללו וניבלו את הפה, פתאום השתתקו. הם הרגישו שלא מכובד לדבר כך לידו".
ואז הגיעה הפציעה הקשה במלחמת יום הכיפורים. מנשה חולץ חי משדה הקרב, אבל איש לא חשב שהוא ישרוד. טיקוצקי, שבצירוף מקרים מצמרר היה לידו בדיוק ברגע הפציעה, מספר כי "באותו לילה העירו את ההורים של מנשה כדי שייפרדו ממנו. בהתחלה חשבו שלא יחיה, אחר כך שיישאר צמח, אבל הוא הפך את כל התחזיות".
חבריו של מנשה המשיכו ללוות אותו בכל שלבי השיקום. זה היה תהליך קשה ומתיש: מנשה החליט לא רק ללמד את עצמו ללכת, לקרוא ולדבר, אלא גם לחזור לאהבתו הגדולה, לימוד התורה. מכיוון שהפציעה הקשתה עליו לתפוס את מה שלמד, ולעתים נזקק לעשרות סבבים של חזרה ושינון כדי להבין עניין פשוט, המשימה הייתה מורכבת ולעתים מתסכלת. "הוא ישב עם חבר ולמד, וברגע מסוים החבר התעצבן על הצורך לחזור על כל דבר עשרות פעמים", מספרת פנינה. "מנשה אמר לו בשקט: תתעצבן כמה שתרצה, העצבים שלך הם הזכויות שלי".
"היה לו כוח רצון מדהים", מספר שקלאר. "כששאלתי אותו איך הוא מצליח לשחות כל כך הרבה, או לקרוא את פרשת השבוע שוב ושוב, הוא היה מצביע כלפי מעלה ואומר: 'זה מהשם'. וכשפעם שאלתי אם מעולם לא היו לו ספקות באמונה בגלל הפגיעה הקשה שלו, הוא הסתכל עליי מלמעלה למטה ואמר: 'אמונה לא מוכרים'". זו גם הייתה הכותרת שנתן שקלאר לסרט הקצר שיצר על חברו.
פנינה: "שמחה הולצברג, 'אבי הפצועים', מאוד אהב את מנשה. תמיד הוא קרא לו 'צדיק הפצועים'. אמרתי לו 'אתה בטח אומר את זה על כולם', והוא ממש נעלב: 'תדעי לך שמכל הפצועים שאני מכיר, בעלך הוא היחיד שמקבל את הפציעה שלו באהבה', הוא אמר".
כצל'ה אומר שמנשה עצמו לא הסתייג מהגדרות כאלה: "הוא היה מאוד עניו, אבל גם הכיר בערך עצמו. הוא ידע שהוא צדיק, שהוא מיוחד, שהקב"ה חנן אותו בכוחות מיוחדים". גילת מחדד עוד יותר: "כששאלתי אותו מה שלומו, לא פעם ראיתי במבט שקשה לו, אבל המילים שלו המשיכו לשדר אמונה. זה לא היה משחק, אלא תפקיד שהוא לקח על עצמו: להוות דוגמה של אמונה גם בתנאים הכי קשים. הוא ידע שאנשים נושאים אליו את עיניהם, שזו עכשיו המשימה שלו בעולם. אפשר לומר שהתפקיד הזה גם נתן לו כוח ומשמעות בחיים".
אם אמנם כך, הצלחתו של מנשה בתפקיד שלקח על עצמו הייתה מופלאה. פנינה יודעת לספר על אנשים שחייהם השתנו בעקבות מפגש עם בעלה. "כשגרנו באפרת, היו בנות שלקחו את הבת שלנו שירה לפעילות בתנועת הנוער 'עזרא'. אחת מהן, היום כבר אישה נשואה, הגיעה כשישבנו שבעה על מנשה וסיפרה שהמפגשים איתו הצילו את הנעורים שלה. היא סיפרה שבגיל ההתבגרות היו לה הרבה כעסים ותהפוכות נפש, והיא הרגישה כאילו היא האדם הכי מסכן בעולם – 'אבל כשהייתי באה ורואה אותו זוהר ושמח, הבנתי שאין לי זכות להתלונן, שגם אני צריכה להיות שמחה בחלקי'".
ארבע שנים אחרי תחילת השיקום אירע המשבר הגדול. מנשה כבר הצליח ללמד את עצמו ללכת, אבל אז זז רסיס בתוך ראשו, והוא לא רק איבד את יכולת ההליכה שרכש בעמל רב - גם רגלו השמאלית, המתפקדת, שותקה. הנסיגה הזאת סדקה משהו בביטחון שאפיין אותו עד אותו רגע. "מנשה נכנס לדיכאון", אומרת רעייתו. "מי שהוציא אותו מזה היה הרב יגל, שבא לבקר אותו ואמר לו: כתוב 'קווה אל השם, חזק ויאמץ לבך וקווה אל השם'. למה צריך לומר פעמיים 'קווה אל השם'? הפעם הראשונה היא בלשון ציווי. אם הצלחת לעמוד בציווי, לבך יאמץ, ואז התקווה אל השם והקשר אליו כבר יהיו טבעיים, יהפכו לחלק ממך. הדרשה הזו הצליחה לעורר את מנשה מחדש".
הבית שבו פנינה עצמה גדלה היה מסורתי, אבל בהחלט לא דתי. בגיל 17 היא עלתה ארצה מדרום־אפריקה, ובצעירותה עברה תהליך של התקרבות לדת. אחת המורות שלה במכון מאיר, הרבנית שרה אייזנר, הכירה את מנשה מלימודיו בישיבת מרכז הרב, והחליטה להציע לתלמידתה להיפגש איתו. זה היה שנים אחדות לאחר פציעתו הקשה. "היא אמרה שכאשר ראתה אותו שמח בחתונות של חברים מהישיבה, החליטה שגם הוא צריך להתחתן, ואני נראית לה מתאימה. לא ממש נבהלתי מההצעה. אחי, שהוא כבד שמיעה, למד בבית ספר לבעלי מוגבלויות, ולפעמים ביקרו אצלנו חברים בעלי נכויות קשות. אני זוכרת שהגיע ילד שהפנים שלו לגמרי מעוכות, ואני אוטומטית הסתובבתי הצדה, לא לראות אותו. אמא שלי אמרה לי: 'פנינה, את שוכחת שיש שם ילד בפנים!'. זה החינוך שעליו גדלתי.
"סיכמתי עם הרבנית אייזנר שמנשה ואני לא נצא מיד לדייט רשמי, אלא היא תארגן איזה טיול ששנינו נוזמן אליו, ואז אחליט אם לצאת איתו. אחרי הטיול אמרתי לה שאני לא רוצה, לא בגלל הנכות אלא להפך: הייתה לי תחושה שמדובר באריה, מישהו עם נוכחות ממש מלכותית, ולא חשבתי שאהיה מסוגלת לעמוד בזה. כעבור שנתיים היא שוב חזרה אליי עם ההצעה, והפעם אמרתי מיד כן - אבל לדייט אמיתי, לא משחקים. נפגשנו אצלה בבית, ומנשה סיפר לי שבחצי השנה האחרונה הוא התחיל להתפלל לקב"ה שישלח לו זיווג. וככה התחתנו".
מה שכנע אותך שאת מסוגלת לחיות עם האריה הזה?
"החיוך שלו".
בני הזוג ניסו להביא לעולם ילדים משלהם באמצעות טיפולי פוריות, אך לא הצליחו. במקום זאת אימצו את שירה (היום בת 21), ולקחו לביתם את אושרת (15) כילדת אומנה. פנינה זוכרת עד היום בכעס את תהליך האימוץ: "בריאיון הראשון עם העובדת הסוציאלית חשבתי שאני הולכת למות. היא אמרה למנשה: תסתכל על עצמך, איך תיקח ילד למשחק כדורגל? ומנשה אמר לה: גם אם הייתי בריא לגמרי, לא הייתי לוקח אותו לכדורגל. אחר כך ביררה אם יש לנו טלוויזיה בבית, וכשאמרנו שלא, היא שאלה: אז איך הילד יגדל בלי תרבות? ובסוף היא כתבה עליי שאני אישה לגמרי חסרת ביטחון, כי בכל משפט שני אני אומרת 'בעזרת השם'.
"אמרו לנו גם שיש בעיה לתת ילד לאדם בכיסא גלגלים, כי אחר כך הילד יבוא בטענות שזה מה שמצאו לו. אני הייתי שבורה, אבל מנשה לא הניד עפעף. הוא ידע מיהו ומהו, ולא היה אכפת לו מה אומרים ואיך מסתכלים עליו. אני בכל אופן דרשתי לדבר עם המנהלת, ואמרתי לה שאנחנו צריכים עובדת סוציאלית שמדברת בשפה שלנו, ולא נבהלת כשאומרים 'בעזרת השם'. וכך היה. האימוץ אושר, והביאו לנו את שירה".
בעקבות הנישואין שינה מנשה את שם משפחתו ממזרחי לבן־חיים, כביטוי נוסף של תקווה ואמונה. והוא אכן התעקש לחיות חיים נורמליים ומלאים ככל האפשר, כולל שותפות במאבקים אידיאולוגיים. פנינה: "בתקופת המאבק לעצירת הנסיגה בסיני גרנו בקדומים, בבית הראשון שלנו. אחד השכנים שם בא עם הצעה שנרד לימית. אני חשבתי שזה משוגע, אבל מנשה אמר לי: נו, מתי את אורזת? וארזנו.
"גם בסיני הוא לא אפשר לקשיים להשפיע עליו. באחד הערבים היה איזה דיון חברים על הפעילות, ומנשה יצא לבד בקלנועית שלו, כי אני עבדתי שם כבלנית והייתי צריכה להיות באותו ערב במקווה. כשחזרתי, הוא עוד לא חזר. חשבתי שהישיבה לא נגמרה, והלכתי לישון. בבוקר אני רואה שהוא לגמרי שרוט, כאילו עשרות חתולים עלו עליו. מתברר שהוא נפל מהקלנועית לתוך שיח ורדים קוצני. לא היה מי שיחלץ אותו אז הוא נרדם שם, עד שבשתיים בלילה עבר איזה סיור והוציא אותו".
כשימית פונתה עבר הזוג לנצר־חזני, ומשם לנווה־דקלים. המרחק מאזור המרכז וממוקדי הטיפולים הקשה עליהם, וכעבור כמה שנים המשפחה חזרה לאזור ירושלים, למושב עמינדב. בשלב הזה מנשה החל לקבל עזרה וליווי צמוד. "יום אחד שכחתי משהו על הגז ויצאתי", מספרת פנינה. "כשחזרתי, הבית היה אפוף עשן. למרבה המזל, האש עוד לא הגיעה לחדר השינה שלנו, ששם שכב מנשה. זה גרם לי לחשוש מתאונות כאלה וממה שיכול לקרות בעקבות הצתות יער, ומצד שני לא יכולתי להרשות לעצמי להיות צמודה כל הזמן לבית. אז החלטנו שנבקש ליווי. גם למלווים מנשה בקושי הרשה לעזור לו: העבודה שלהם הייתה בעיקר להסיע אותו לירושלים - ללימודים במכון מאיר או לאימוני השחייה בבית הלוחם - וגם ללמוד איתו בעצמם".
בהמשך הם עברו לירושלים. "מנשה תמיד רצה שנגור שם, אבל זה היה מאוד יקר. ברגע מסוים נוצרה הזדמנות לשכור דירה שהייתה שייכת לבחור נכה צה"ל ולכן הייתה מותאמת לנכה. הדירה הייתה ברמת־דניה, וכששכרנו לא ידענו שמדובר בשכונה הכי חילונית בירושלים. לא היה שם אף בית כנסת. כדי להתפלל במניין, מנשה היה צריך לעלות בכיסא הגלגלים שלו לקריית־יובל. פעם אחת הוא נפל מהכיסא ושבר רגל, והרופא אסר עליו לצאת מהבית למשך שישה שבועות. מה עושים? כמה אנשים הציעו לעזור לנו לארגן בית כנסת בתוך הבית, וכך עשינו. הסלון שלנו הפך לבית כנסת - עם ארון קודש, ספרי תורה וכל מה שצריך - ונשאר כך במשך שנים. אפילו בריתות ובר־מצוות עשו אצלנו".
תקופה השכירות הסתיימה והמשפחה שוב נדדה, הפעם לאפרת. לפנינה יש רק מילים טובות לומר על העיר שנחשבת למעוז הבורגנות הדתית: "מבחינתי, זו עיר של חסד. בשבוע הראשון שלנו שם קיבלתי טלפון משכנה: 'אנחנו רוצים לארח אתכם לסעודת ליל שבת'. אני, שכבר מתורגלת בשיחות כאלה, שואלת מיד: כמה מדרגות יש אליכם? והיא עונה: ཕ'. כשאני מתחילה להסביר שזה בלתי אפשרי בגלל כיסא הגלגלים, היא אומרת לי: 'את חושבת שאני אתן לכמה מדרגות להפריע להכנסת האורחים שלי?'. היא ארגנה כמה בחורים שיתייצבו בכניסה לבית שלהם בשעה שקבענו, ויעלו את מנשה עד למעלה. למחרת קיבלתי שיחה דומה גם ביחס לסעודת שבת בצהריים.
"באותה תקופה, בגלל שהתרחקנו מירושלים, פרסמנו שאנחנו מחפשים למנשה חברותא חדש. מישהו התקשר, וכעבור כמה ימים הופיע בדלת. אני חשבתי לתומי שנפגוש איזה בחור ישיבה מצומק, אבל בפתח הבית הופיע רמבו. גבר ענק עם כובע בוקרים, קלצ'ניקובים ואקדחים – מתברר שהוא בדיוק חזר משמירה. הוא אמר: 'שלום, אני בוב!'. למנשה הייתה כימיה נהדרת איתו, כי בגלל שבוב רצה ללמוד עברית, בכלל לא היה אכפת לו שמנשה רוצה לחזור שוב ושוב על מה שהם לומדים. להפך, בשבילו זה היה מצוין".
אבל לצד ההשתלבות באפרת, מצבו הרפואי של מנשה הלך והידרדר, ובעשר השנים האחרונות הוא סבל מדלקות ריאות חוזרות ונשנות. תחילה ניסו לשכנע אותו שיפסיק את אימוני השחייה, אבל הוא התעקש. בשלב מסוים קשיי הנשימה, והצורך בהנשמות מרובות בבית החולים, גרמו לרופאים להחליט על פתיחת קנה נשימה מהגרון – דבר שפנינה מצטערת עליו עד היום. "זה אילץ אותו להפסיק עם השחייה (מחשש לבליעת מים – י"ש), שדווקא שמרה על הכושר הגופני שלו והאריכה את חייו בכמה שנים".
בעקבות קשיי הנשימה ההולכים ומחריפים, הוחלט להעביר את מנשה למחלקה לשיקום נשימתי בתל־השומר, הנחשבת לטובה מסוגה בארץ. שקלאר מספר שזה לא היה קל, "כי כששמעו מה מצבו אמרו שאין לו הרבה סיכוי, וחבל להשקיע בו מיטה. אז גייסנו את פואד בן־אליעזר, שהיה בשעתו מפקד סיירת שקד ותמיד מוכן לעזור לכל לוחם של הסיירת. הוא וכצל'ה שכנעו את פרופ' זאב רוטשטיין, מנהל בית החולים בתל־השומר, לאפשר למנשה לקבל שם מיטה. הם הסבירו לו אילו כוחות פיזיים ונפשיים יש למנשה, ובסוף פרופ' רוטשטיין כל כך השתכנע שהוא אפילו שכנע בעצמו את ראש המחלקה, שעדיין היה ספקן".
השיקום אכן הצליח, ומנשה חזר הביתה – כבר לא לבית באפרת, שהיה בן שתי קומות ולא התאים למצב החדש, אלא לבית צמוד קרקע ביישוב בת־עין. אך כעבור זמן שוב חלה הידרדרות, והוא אושפז בהדסה עין־כרם, משם כבר לא יצא. לאורך יותר משנה שכב בבית החולים, כשמצבו הולך ומחמיר. מלבד קשיי הנשימה הוא סבל מפצעי לחץ, שהגיעו לבסוף עד לעצם וחוללו בה דלקת. בכ' בחשון השנה הלך לעולמו, והוא בן 62.
"כמה חודשים לפני שמנשה נפטר, רצינו להעביר אותו הביתה עם מלווה נוסף", מספרת פנינה. "משרד הביטחון הציע מטפל פיליפיני, אבל את זה מנשה לא רצה. 'את האנגלית שלי שכחתי', הוא אמר. באותו שלב עיקר התקשורת איתו אפילו לא היה בשיחה, אלא במשפטים קצרים שהיה כותב לנו, אז איך הוא יתקשר עם מטפל פיליפיני? אז הוא נשאר שם עד הסוף. חברה טובה אמרה לי: אולי יותר טוב כך. אם היה קורה לו משהו באמצע הלילה, והוא היה נפטר בגלל שלא יכולת להגיש לו עזרה, לא היית סולחת לעצמך".
כשאני שואל את פנינה מהיכן הגיע הכוח שלה לעבור את כל השנים הקשות האלה, היא אומרת בחדות: "ממנו, זה הכול ממנו". אבל אז היא מוסיפה לדבר גם בשבח תמיכתם הבלתי נדלית של החברים: "זה היה מדהים. לאורך כל השנים הם לא עזבו אותו ואותנו אף פעם. חברים מסיירת שקד, חברים ממרכז הרב, אפילו חברים מהיסודי בפתח־תקווה. הרב יגל ורב נוסף מהמדרשייה היו מגיעים אלינו כל שנה ביום העצמאות בבוקר, ואחרי הצהריים היינו עושים מנגל עם חברים. חגגו לו יום הולדת 60 בתל־השומר, עם בלונים ומתנות וכל מה שצריך. היו חברים שבאו לבקר את מנשה בעין־כרם כל שבוע, לאורך כל השנה שבה הוא שכב שם – כולל חבר אחד שבעצמו שכל את אשתו באותה שנה, ואיך שקם מהשבעה מיד חזר לבקר. חברים באו להיות איתנו בשבתות בבית החולים, כדי שלא נרגיש לבד. אין דבר שהייתי צריכה ולא התגייסו לעזור לי".
כצל'ה, שמנשה המשיך כל חייו לקרוא לו "המפקד", אומר ש"מה שמדהים הוא שבכל השנים הקשות האלה, הוא המשיך להיות מרכז החבורה; גם כשחלקים מהמוח שלו נפגעו, הוא נשאר הבחור שממגנט את כולם במבט אחד בעיניים. אנשים באו אליו לא בגלל שהוא ביקש או דרש, אלא מתוך הערצה אליו".
טיקוצקי, חבר הילדות, אפילו הפך לנהג־מתנדב של ההורים, ובשנים האחרונות גם הסיע אל מנשה את אחותו הגדולה. "הכול מתוך מחויבות עצומה למנשה ותחושה שבעצם יכולתי אני להיות זה שנפגע, כי הייתי צמוד אליו", הוא אומר. "בכל ביקור אצלו הרגשתי גאווה ותחושת זכות על שאני נמנה עם חבריו, על שהוא מסכים לקבל אותי. באחת הפעמים הוא ביקש שארכן אליו, ואז נגע לי בפנים – מה שלא עשה אף פעם – וכתב 'תער!'. הבנתי שהוא לא רוצה שאתגלח בתער. למחרת קניתי מכונת גילוח, ומאז אותו ביקור, כבר מעל שנה, אני לא מתגלח בתער. כי אם מנשה ביקש משהו, אז עושים. אמרתי לאשתי: מזל שהוא לא ביקש שאתחיל לחבוש כיפה, כי אני לא יודע מה הייתי עושה במקרה כזה".
בהמלצתו של אחד החברים הקרובים החליטה פנינה שעל מצבתו של מנשה בן־חיים, בבית העלמין בכפר־עציון, יופיע פסוק מספר שמואל שבו אחד מנעריו של שאול המלך מונה את תכונותיו של דוד: "גיבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תואר וה' עמו". כן, כך היא והחברים רואים את מנשה: אדם שברגע מר אחד הפך לפגוע קשה, ואת רוב שנותיו הבוגרות העביר במאבק יומיומי על הצרכים האנושיים הבסיסיים ביותר – אבל התהלך בעולם כמי שחש שהשם עמו.
אקו"ם