ראשי » חדשות » בארץ

67 הרוגים בלילה: מי זוכר את פלוגת האלוקים?

בתקופה הקצרה בה התקיימה, הספיקה הפלוגה הדתית של חטיבת אלכסנדרוני להשתתף בקרבות מלחמת השחרור – אך גם לעורר מחלוקות סביב התעקשות חבריה לשמור מצוות. מבצע נטיעות וסרט חדש מנסים להשיב להם את הכבוד שלא זכו לו, ואולי לא במקרה

ביום שני הקרוב יתחיל אולי השינוי, תשלום של חוב היסטורי נשכח. אלפי חניכים של בני עקיבא יצעדו בעקבות לוחמי הפלוגה הדתית של חטיבת אלכסנדרוני, ייטעו עצים לזכרם וישמעו את סיפורם ההרואי והעקוב מדם. לא פחות מ־67 לוחמים מהפלוגה נפלו בלילה חורפי אחד, במהלך קרב גבורה. חלקם היו ניצולי שואה, היחידים ששרדו ממשפחותיהם. ובכל זאת, סיפורה של הפלוגה, כמו גם סיפוריהם האישיים של נופליה, נשכחו מהתודעה.

עוד כותרות ב-nrg:
- עו"ד של נאווי: "שידור תחקיר עובדה - קנוניה פוליטית"
- מה חיפשו עשרות חרדים בתוך משאית זבל?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

זה קרה בכ"ו בכסלו תש"ט, נר שני של חנוכה. אנשי הפלוגה לקחו חלק ב"מבצע חיסול", במסגרת המאמצים לשחרור הנגב ולסילוק כוחות הצבא המצרי. מטרת המבצע הייתה למוטט את כיס פלוג'ה, שם התבצרה חטיבת אויב. המשימה: כיבוש הכפר עיראק־אל־מנשייה, שעל חורבותיו שוכנת היום העיר קריית־גת. הפלוגה הדתית, פלוגה ג' של גדוד 33, הייתה אמורה לכבוש את תל עירני השולט על הכפר, אך שורה של כשלים הובילו לקרב מר, שהסתיים בכישלון המבצע ובאבדות קשות.
 
בסך הכול נהרגו בקרב בכיס פלוג'ה 89 לוחמי צה"ל, רובם הגדול כאמור מקרב הפלוגה הדתית. כעת מתכוונים אנשי מחוז דרום של בני עקיבא להקים על התל שבו התחולל הקרב פארק לזכר הנופלים. במקביל, בחודשים הקרובים עומדת להסתיים הפקתו של סרט המנציח את סיפורה של הפלוגה הדתית, שרשמה פרקים מפוארים בקרבות לשחרור הארץ לאורך כל מלחמת העצמאות.

מי שיזמה את הסרט ועומדת מאחורי ההתעניינות המחודשת בסיפורה של הפלוגה היא אביטל רייכנר (30), מורה במקצועה וחברת הגרעין התורני ברמלה (וגילוי נאות - נשואה לאחי). הקשר שלה לסיפור מתחיל אי־שם בעבודת שורשים שהתבקשה להכין בכיתה ו'. "בגיל הזה בדרך כלל מתמקדים בסבא או סבתא, אבל אמא שלי הציעה שאעשה עבודה על בן־דוד של סבתא, שניצל מהשואה ונפל במלחמת השחרור. עד אז לא שמעתי עליו", היא מספרת.

שמו של בן־הדוד היה דב יששכר פרידמן. במהלך מלחמת העולם השנייה הוא שרד את מחנה אושוויץ ומחנות עבודה בגרמניה ובפולין, וגם הציל לא מעט יהודים כשהשיג עבורם מזון. בשנת 1946 עלה לארץ, כאן התגורר בתל־אביב אצל דודתו, עבד כחשמלאי והיה מקורב לחסידות חב"ד. כשפרצה מלחמת השחרור היה פרידמן מראשוני המתגייסים. הוא צורף לפלוגה הדתית בחטיבת אלכסנדרוני, וכעבור שנה נהרג בקרב בכיס פלוג'ה – אחד מחמישה חללי "נצר אחרון" שנפלו שם, ניצולי שואה שנותרו לבדם ממשפחתם הגרעינית.

עבודת השורשים על קרוב המשפחה שנפל במלחמה הוגשה, ואביטל לא חשבה שתעסוק בכך עוד. סיפור הקרב והפלוגה הדתית התעורר אצלה מחדש ביום הזיכרון לפני כשנתיים. "השתתפתי עם הילדים שלי בטקס באנדרטת האצ"ל ברמלה, ופתאום נזכרתי בסיפור הקרב בכיס פלוג'ה, והרגשתי שלא יכול להיות שכמעט אף אחד לא מכיר אותו. לא ייתכן שקרב שנפלו בו 89 לוחמים, יישכח באופן כזה.

"כשהתחלתי ללמוד יותר על הפלוגה הדתית, התחדד אצלי צורך נוסף לספר את סיפורה. למעשה, שם היו ההתמודדויות הראשונות של חיילים דתיים במסגרת שירותם הצבאי. הפלוגה הזאת היא סיפור ציוני־דתי מובהק, רבים בה היו חניכי בני עקיבא, ובכל זאת, אפילו הנוער הדתי־לאומי לא שמע עליה".

כדי לחשוף את הציבור הרחב לקורותיה של הפלוגה, החליטה רייכנר להפיק לה סרט הנצחה. היא קיבצה כמה אנשים שגילו עניין בסיפור, ופנתה ל"אולפני אתרוג", שמתמחים בסרטי זיכרון ומורשת. מדרשת הדרום, שמדריכה סיורים בחבל לכיש, העניקה לה תקציב התחלתי להפקה, ובעזרת תרומה משמעותית נוספת של איש העסקים שמעון יצחקי (שיץ), הסרט יצא לדרכו.

ארכיונים, טקסי זיכרון וריאיונות עם הלוחמים המעטים שעדיין בחיים, חשפו אט־אט בפני רייכנר את סיפורה המלא של הפלוגה הדתית. ראשיתה כמחלקה דתית שהתגבשה ב"הגנה" בשלהי 1947, לאחר החלטת החלוקה ופרוץ מלחמת השחרור. זו לא הייתה היחידה הדתית הראשונה שהוקמה בהגנה; פרופ' יגיל לוי כותב בספרו "המפקד האליון" שכבר בשנות השלושים, כשהגיוס להגנה חייב שירות ממושך בשטח, התגלו מתחים בנוגע לכשרות המטבחים ולאימונים בשבתות.

בשל החיכוכים הללו לא ששו המפקדים לשלב לוחמים דתיים ביחידותיהם, הצעירים הדתיים מצדם חששו להתגייס, וההנהגה הדתית דרשה הקמת מסגרות נפרדות בעבורם. כך הוקמה בשנת 1935 הפלוגה הדתית הראשונה של ההגנה בירושלים.
 

המחלקה הדתית בחטיבת אלכסנדרוני הורכבה ברובה מפלוגות הנוער הדתי של הגדנ"ע בגוש דן. רבים מהלוחמים בה היו חניכי בני עקיבא, ששירתו בהגנה עוד קודם ונקראו לדגל כשגברו הסימנים למלחמה קרבה. אחד הלוחמים הוותיקים שיודעים לגולל את סיפורה הוא שמעון קוטנר, שהשתתף ברוב הקרבות של הפלוגה, למעט כיס פלוג'ה.

קוטנר עלה ארצה מגרמניה עם הוריו ב־1939, בהיותו בן 11. כבר כתלמיד בחטיבת הביניים התגייס להגנה ונשבע על תנ"ך ואקדח להיאבק למען המדינה שתקום. בחנוכה תש"ח, כשהיה תלמיד כיתה י"ב, הוא השתתף באספה של חברי ההגנה ב"בית הפח" ברמת־גן, שבסיומה הודיע המפקד המקומי כי למחרת בבוקר על כל הנוכחים להתגייס לשירות ממושך. קוטנר התייצב ושובץ במחלקה הדתית, שהורכבה מחברי הגנה מבני־ברק, רמת־גן וגבעתיים. "היינו שומרים בכל מיני מקומות באזור, ומדי ערב אפשרו לי לנסוע לכמה שעות לתיכון ערב, כדי להשלים את לימודיי", הוא מספר.

באמצע ינואר 48', לאחר תקופה קצרה של התארגנות, אימונים ויציאה למארבים, נשלחו חברי המחלקה לירושלים, במטרה לסייע ליישובי גוש עציון. למעשה, הם אלה שיועדו לבצע את המשימה שהוטלה בסופו של דבר על מחלקת הל"ה, אך עיכוב בעלייה לירושלים בגלל חסימות בדרך שינה את חלוקת התפקידים בין כוחות ההגנה. בפועל, המשימה הראשונה שקיבלה המחלקה הדתית הייתה להצטרף לכוח שיצא מהמושבה הר־טוב כדי לחפש אחר לוחמי הל"ה, שהקשר עמם נותק.

בעת שהותם בהר־טוב נתקלו הלוחמים הדתיים לראשונה בבעיה הקשורה להיותם שומרי מצוות. "במשך שבוע לא היה לנו אוכל כשר, והתקיימנו על לחם ודג מלוח", מספר קוטנר. לבסוף הגיעה מירושלים מבשלת שהביאה איתה סירים ומוצרי מזון, ובעיית הכשרות נפתרה.

חודש לאחר מכן הועברה המחלקה לירושלים וקיבלה משימות אבטחה באזור. במרץ 48' היא הוחזרה לגוש דן, שם צורפו אליה עשרות חיילים דתיים שהפכו אותה ממחלקה לפלוגה. יעקב מרקוביץ, שהיה אחד ממייסדיה ושימש בה כרב־סמל פלוגתי, כתב לימים בחוברת שיצאה לזכר חללי הפלוגה שהחיילים ראו עצמם כנושאי הדגל של היהדות הדתית בהגנה.

"הם לא ביקשו זכויות יתר בשל היותם דתיים, אבל עמדו על זכותם לקיים אורח חיים דתי. כשנדרשו לצאת לקרב לא היססו לעלות בשבת על הרכב כדי להגיע לקו ההיערכות, אבל סירבו להתאמן בשבת ונאבקו ללא פשרה נגד פגיעה בקדושתה".

קוטנר מתאר הווי דתי וחברתי, שייחד את הפלוגה והקרין על כל הגדוד שאליו השתייכה. "היינו מקיימים קבלת שבת וסעודות שבת חגיגיות, ולוחמים רבים מהגדוד היו מצטרפים אלינו. אנשים חיפשו קצת יידישקייט וזיכרונות מהבית".

באפריל 48' השתתפו חיילי הפלוגה בכיבוש מחנה תל־השומר שפונה על ידי הבריטים, ולאחר מכן הכשירו את כל המטבחים שבו לקראת חג הפסח. בחול המועד פסח נשלחה הפלוגה ל"מבצע חמץ", שבו כותרה העיר יפו ונותקה מהכפרים הערביים שסביבה.

שבועיים לאחר מכן, ערב ההכרזה על הקמת המדינה, עברה הפלוגה לאזור השרון, שם השתתפה ב"מבצע מדינה" לכיבוש כפר־סבא הערבית. כעבור עשרה ימים נטלה חלק ב"מבצע נמל" שבו נכבש הכפר טנטורה, הבסיס הערבי היחידי שנותר לאורך החוף. בהמשך השתתפו הלוחמים הדתיים ב"מבצע כיפה" לכיבוש הכפר קאקון שבעמק חפר, ב"מבצע דני" לשחרור אזור רמלה ולוד, וב"מבצע שוטר" שבמהלכו השתלט צה"ל על כפרים ערביים באזור הכרמל.
 

חטיבת אלכסנדרוני איבדה לוחמים רבים בכל הקרבות הללו, אך בשורות הפלוגה הדתית האבדות היו בודדות. זו הייתה אחת הסיבות שבעטיין הודבק לה הכינוי "פלוגת האלוקים". סיבה נוספת לכינוי הזה מופיעה בספרו האוטוביוגרפי של יחיאל אליאש, ממייסדי בני עקיבא ומי שהיה אחראי על הפלוגות הדתיות בהגנה.

אליאש מספר שבליל אחת השבתות חזרו החיילים לבסיס לאחר יממה של לחימה, ונשלחו על ידי המפקדים לאכול - אך ביקשו לקבל קודם לכן את השבת ונעמדו לתפילה. "אחד המפקדים החילונים עמד והתבונן במעשה בהתרגשות", כותב אליאש בספרו. "הוא התחיל להזיל דמעות ואמר: לא תיארתי לעצמי שלאחר 24 שעות של קרב קשה מסוגלים הבחורים להתפלל בהתלהבות ובשמחה כזאת. אין זו אלא פלוגת אלוקים".

למרות ההערכה הרבה שלה זכתה הפלוגה, הקפדת לוחמיה על קיום המצוות יצרה מפעם לפעם חיכוכים עם סגל הפיקוד של הצבא הישראלי המתהווה. אחת מאותן תקריות הפכה לאירוע מכונן בתחום שמירת ההלכה בצה"ל. ביולי 1948 התבקשו שני טבחים מהפלוגה הדתית לבשל בשבת עבור חיילים של פלוגה אחרת, שעמדו לצאת לפעולה. הטבחים מיאנו לעשות זאת בטענה שיש מספיק אוכל, ואין צורך לחלל את השבת. הם הועמדו לדין על סירוב פקודה, נשלחו למאסר וראשם גולח כמנהג הצבא הבריטי. כשנודע לחברי הפלוגה על מאסרם, הם פתחו בשביתת רעב של 24 שעות.

האירוע עורר מהומה ציבורית והגיע עד כדי משבר קואליציוני, כשהרב יהודה פישמן־מימון איים להתפטר מתפקידו כשר הדתות. הפגנות מחאה התקיימו בבני־ברק, ברמת־גן ובתל־אביב. ראש הממשלה דוד בן־גוריון הבטיח לשר מימון כי הטבחים ישוחררו ויזכו למשפט חוזר, וכי תוקם ועדת שרים שתסדיר את ענייני הדת בצה"ל. ועדה כזו אכן התכנסה, והחליטה שהכשרות והשבת יישמרו בכלל יחידות הצבא.

קוטנר מספר על אירוע הלכתי נוסף, שהתרחש ביום הכיפורים הראשון של מדינת ישראל. לוחמי הפלוגה הדתית נקראו לצאת לפעולה בעיצומן של תפילות היום הקדוש, ודרשו לקבל היתר מרב. "המפקדים לא התעצלו", מספר קוטנר. "הם שלחו ג'יפ לבית כנסת בנתניה והביאו משם רב, שהורה לנו לזרז את תפילתנו, לאכול ולעלות על הרכבים".

בחודש אוקטובר 1948, לאחר תקופה ארוכה של מצור מצרי, נפרצה הדרך לנגב ב"מבצע יואב". בנגב נותרו עדיין יחידות מצריות, בהן החטיבה הסודנית, ש־3,000 חייליה כותרו באזור הכפרים פלוג'ה ועיראק־אל־מנשייה.

בתחילת חודש נובמבר ירדה חטיבת אלכסנדרוני לנגב, והחליפה שם את חטיבת גבעתי, שכשלה בניסיונה לכבוש את כיס פלוג'ה חודשיים קודם לכן. שמעון קוטנר לא היה בין הלוחמים שנשלחו דרומה: באותם ימים הוא גויס למשימת צילום באזור המרכז לצורך הפקת תעודות לחיילי צה"ל, וכך ניצל מגורלם של חבריו לפלוגה.
 

המצור של אלכסנדרוני על כיס פלוג'ה נמשך עד 22 בדצמבר, אז פתח צה"ל ב"מבצע חורב", שנועד להשמיד את הכוחות המצריים שפלשו לשטח ישראל. שישה ימים אחר כך, ב־28 בדצמבר, הוטל על החטיבה לחסל את כיס פלוג'ה. כך יצא לדרך "מבצע חיסול", שהפך לאחד הקרבות הקשים במלחמת העצמאות.

המשימה העיקרית במבצע, כיבוש הכפר עיראק־אל־מנשייה, הוטלה על גדוד 33. פלוגה א' שלו הייתה אמורה לכבוש קטע מקווי ההגנה המצריים ולהחזיק בפרצה עד תום הקרב; פלוגה ב' נועדה להיכנס בפרצה ולכבוש את הכפר; ופלוגה ג', הפלוגה הדתית, נדרשה לכבוש את התל השולט על הכפר, תל עירני, המכונה גם תל גת.

במקביל הוטל על פלוגה מגדוד 35 של החטיבה לכבוש את משלט הגשר בוואדי שבין עיראק־אל־מנשייה לפלוג'ה, לפוצץ את הגשר, וכך למנוע מעבר של תגבורת מצרית משוריינת בין שני הכפרים. הידיעות המודיעיניות שנמסרו למפקדים גרסו שהחיילים המצרים סובלים ממחלות, ממחסור בנשק וממורל ירוד. בדיעבד התברר שהידיעות הללו היו מוטעות.

לאחר תפילת ערבית והדלקת נר שני של חנוכה, יצאו חברי הפלוגה הדתית למבצע. משה מנהיים, מפקד אחת המחלקות, תיאר לימים בחוברת הזיכרון את הרגעים שלפני היציאה לקרב. "שרנו את שירי החנוכה בחיל ורעדה", כתב. "לפתע חשנו כי גיבורי המכבים אשר לחמו בעבר הרחוק, קרובים כל כך ללבותינו".

מזג האוויר היה סוער וגשום. אדמת הלס הפכה לבוצית, וגדוד 33 הגיע לנקודת ההיערכות באיחור. בשל בעיות ברשת הקשר לא עודכנו לוחמי גדוד 35 בדבר העיכוב, ופתחו בקרב על משלט הגשר. אלמנט ההפתעה של גדוד 33 אבד, וגם המשימה שהוטלה על גדוד 35 לא בוצעה: לוחמיו לא הצליחו לכבוש את המשלט, ספגו אבדות ונסוגו.

אמציה עמרמי, מפקד פלוגה ב' בגדוד 33, סיפר בחוברת הזיכרון כי בעקבות ההתפתחויות הורה סגן מפקד הגדוד שנכח בשטח לעצור את המבצע; המג"ד, שלא נכח שם, הורה במקביל למפקדי הפלוגות באמצעות מכשירי הקשר להמשיך על פי התוכנית המקורית. "מבוכתנו הגיעה לשיאה", כותב עמרמי. "ביקשנו מסגן מפקד הגדוד שישאיר אותנו לבדנו כי עלינו להחליט למי משני המפקדים נציית, למפקד הגדוד או לסגנו".
 

עמרמי מוסיף ומספר כי מפקד הפלוגה הדתית, בן־ציון הלמן, פסק שעליהם למלא את פקודותיו של המג"ד, וחבריו מפקדי הפלוגות הסכימו איתו. הפעולה החלה. לפנות בוקר ניסתה הפלוגה הדתית לכבוש את תל עירני אך ספגה אבדות, נסוגה והתמקמה בחצר אחד הבתים שלמרגלותיו. הגשמים והבוץ הוציאו מכלל שימוש חלק גדול מכלי הנשק והתחמושת של הלוחמים. האויב המצרי החל לכתר את הפלוגה מכל עבר, כשהוא מתוגבר בשיירת משוריינים שהגיעה מכיוון פלוג'ה.

בשעות הבוקר ניתנה לכוחות גדוד 33 פקודת נסיגה. פלוגות א' ו־ב' הצליחו להיחלץ, אך הפלוגה הדתית נשארה לכודה בחצר שלמרגלות התל, והמשיכה להילחם בגבורה מול הכוחות המצריים. זה היה קרב של מעטים מול רבים, עד הכדור האחרון. כשניתנה להלמן פקודה לסגת מיד, הוא השיב: "לא אצא מכאן כל עוד לא יוצא הפצוע האחרון". שבעה חיילים בפיקודו של משה מנהיים, שנפצע בקרב, הצליחו לפרוץ את טבעת הכיתור ולסגת מהכיס. שני חיילים אחרים נפלו בשבי. כל שאר חיילי הפלוגה הדתית שהשתתפו בקרב - 67 לוחמים – נהרגו. המצרים כרו קבר אחים וטמנו שם את גופותיהם, יחד עם 22 חללים מפלוגות אחרות.

מבצע חיסול נכשל, אך כיס פלוג'ה נותר מכותר על ידי כוחות צה"ל. כחודש לאחר הקרב ביקש הרב שלמה גורן, הרב הצבאי הראשי, להיכנס לכיס כדי לזהות את חללי הקרב. כניסתו לשם אושרה על ידי קצין המודיעין של החטיבה המצרית, גמאל עבד אל־נאצר, לימים נשיא מצרים. הרב גורן נכנס למתחם יחד איתו, לא לפני שאמר לשניים מחיילי הרבנות שאם לא ישוב, הוא מייפה את כוחם לתת גט לאשתו כדי שלא תישאר עגונה.

בספרו "בעוז ותעצומות" מספר הרב גורן שנאצר תהה על "קוביות" מוזרות שנמצאו אצל החללים. הרב הסביר לו שמדובר בתפילין שהחיילים הדתיים לקחו איתם לקרב. בתגובה אמר נאצר שכעת הוא מבין מהיכן שאבו הלוחמים את עוז רוחם וגבורתם להיאבק עד טיפת דמם האחרונה ולא להיכנע.

כשהרב גורן הציץ מעט בקבר האחים, הוא הבין שלא ניתן בשלב זה לזהות את החללים וגם לא לפנותם. הקבר נפתח רק כעבור שנה, לאחר שנחתם הסכם שביתת הנשק והכוחות המצריים יצאו מהנגב. רוב החללים הובאו לקבר ישראל בחלקה הצבאית של בית הקברות נחלת־יצחק בגבעתיים. חלקם זוהו, ואחרים נטמנו בקבר אחים.
שמעון קוטנר חזר לחבריו שנותרו מהפלוגה הדתית. "נשארנו קרוב לארבעים לוחמים", הוא מספר. "צירפו אלינו חיילים דתיים מיחידות אחרות שביקשו לשרת ביחידה דתית. כשהמצרים פינו את הכיס, ניגשנו לקבר האחים שהיה מוקף בגדר, ואמרנו קדיש".

לאחר הקרב בתל־עירני טענו כמה מהוריהם של הנופלים כי הפלוגה הדתית נשלחה למשימה הקשה כנקמה על סירובם של הטבחים לבשל בשבת, ועל שביתת הרעב של חבריהם. אחד משני הטבחים, שמעון מנהיים (אחיו של המ"מ משה מנהיים), היה בין הנופלים בקרב. הרב גורן מספר בספרו שבעקבות טענות ההורים, הטיל עליו בן־גוריון לחקור את הפרשה מבחינה צבאית.

הרב הצבאי הראשי גבה עדויות מהמח"ט, מהמג"ד ומהלוחמים המעטים שנשארו בחיים. מסקנותיו היו שתכנון המבצע דווקא היה תקין, אך מזג האוויר הסוער שיבש את הפעולה, וההחלטה להמשיך בתוכנית לאחר הכישלון במשלט הגשר, הייתה טעות. "התברר ללא צל של ספק שוודאי לא הייתה שום כוונת זדון או נקמה נגד החיילים הדתיים דווקא", קבע הרב גורן. חרף מסקנותיו, תוצאות הקרב הקשה היו בין הגורמים לכך שלאחר מלחמת השחרור פוזרו החיילים הדתיים בין היחידות השונות; בצה"ל חששו להעמיד שוב קבוצה חברתית הומוגנית בסיכון מוגבר.
 

כשקוטנר נשאל על הסיבות לכישלון בכיס פלוג'ה, הוא מציין שגם חטיבת גבעתי לא הצליחה לכבוש את המקום, וש־14 משוריינים של צה"ל ופלוגת ג'יפים חיכו להוראה להיכנס לכיס, אך הוראה כזו לא הגיעה. לטענתו, בעקבות אי־ההצלחה של גדוד 35 לפוצץ את הגשר, הייתה הפעולה צריכה להידחות: הגשר הזה הוא שאִפשר למשוריינים של המצרים להגיע לתל, בעוד המשוריינים הישראליים נשארו רחוקים משם. "הנושא טויח בחלקו הגדול", אומר קוטנר, "ויש הרבה סיפורים שלא סופרו".

הפלוגה הדתית המשיכה להילחם ולהתקיים עד יולי 1949, אז פורקה חטיבת אלכסנדרוני. 89 חללי הקרב לא זכו להנצחה משמעותית. אנדרטה הוקמה לזכרם בכניסה המערבית לקריית־גת, והאתר של קבר האחים הזמני שופץ לפני ארבע שנים - אך סיפורם נותר מנת חלקם של בני משפחה והיסטוריונים, ולא זכה לתהודה.

ייתכן שהמחדלים הצבאיים במבצע הם שגרמו להשתקת כל מה שקשור אליו, ואולי הטראומה הקשה שחוו השורדים המעטים הקשתה עליהם לספר את סיפור הקרב. ועם זאת, אין ספק כי שאלת ההנצחה תלויה פעמים רבות גם במעמדם החברתי של הנופלים.

מחלקת הל"ה, למשל, זכתה למעמד של מיתוס בין היתר מכיוון שרוב לוחמיה היו צברים, ורבים מהם זוהו עם האליטה הישראלית באותן שנים. בפלוגה הדתית לעומת זאת היו עולים רבים וניצולי שואה, וגם ילידי הארץ שבשורותיה השתייכו לציבור הדתי, שהיה אז מגזר קטן וחלש בצבא ובמדינה. כשאני מציין את האפשרות הזו באוזני קוטנר, הוא דוחה אותה בתוקף. "אל תעלה טענה כזו. זה לא רלוונטי ולדעתי אין לזה כל קשר", הוא אומר. "העריכו אותנו מאוד. החיילים שלנו היו יוצאים מן הכלל, ולא לחינם קראו לנו פלוגת האלוקים".

אפילו הציבור הדתי־לאומי, כאמור, לא הנציח כראוי את סיפורה של הפלוגה. יחיאל אליאש כתב בספרו: "עד היום הנני מצטער צער רב שתנועתנו לא מצאה דרך נאותה להנציח יחידת לוחמים זו". הרעיון לתקן את העוול ולקיים אירוע נטיעות באזור הקרב בכיס פלוג'ה נולד אצל רכז מחוז דרום של בני עקיבא, אליעד אברקי, לאחר שהאנדרטה בקריית־גת עוררה את סקרנותו. כששמע מאביטל רייכנר את סיפור הפלוגה, החליט לגייס את תנועת הנוער לפעולות ההנצחה.

במקביל נמשכת במרץ העבודה על הסרט. אחרי שלב התחקיר שערכה רייכנר במשך למעלה משנה, כתבה נעמה פרנקל תסריט שמשלב עדויות וצילומים אותנטיים. השחקנית אדר פינקס נבחרה לגלם את דמותה של המורה, ואיש ידיעת הארץ אלידע בר־שאול משחק כמדריך סיור בשטח הלחימה שליד קריית־גת. אמנם מרבית הצילומים כבר התקיימו, אבל להשלמת מלאכת העריכה נדרשים עדיין ימי עבודה ומשאבים לא מעטים. בימים האחרונים נפתח קמפיין מימון־המונים באתר headstart כדי להביא את הפרויקט לידי סיום, והיוצרים מקווים לעמוד ביעד שהציבו לעצמם - הקרנת בכורה ביום הזיכרון הקרוב.

אך הסרט לא יהיה סוף הסיפור; המטרה הגדולה יותר שעומדת בפני רייכנר וחבריה היא להשיב מעט מהכבוד האבוד של הפלוגה הדתית בחטיבת אלכסנדרוני, ולהנחיל את מורשתה לדורות הבאים.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg