ראשי » חדשות » בארץ

"יחידת החילוץ היא מפעל החיים שלי"

הוכשתם? נפצעתם? מפקד יחידת החילוץ ערבה יזנק להוציא אתכם מכל צרה. אלעד סקר דוהר בשטחי המדבר או טס להציל נפגעי רעידות אדמה וצונמי במזרח הרחוק. ואל תחששו שהוא יכעס על יכולות הניווט הדלות שלכם: הוא רק רוצה שתגיעו הביתה בשלום

"לפני כשש שנים קיבלתי קריאה: דיווח על חמישה חבר'ה, תלמידי ישיבה, שיצאו לטייל בג'יפ סופה איפשהו בגבול מדבר יהודה־ערבה, ואבד עמם הקשר", מספר אלעד סקר, מפקד יחידת החילוץ ערבה. "ההחלטה הראשונה שלי הייתה לא להוציא את הצוותים לשטח. חשבתי לעצמי: מה הסבירות שחמישה בחורים צעירים ובריאים נקלעו לצרה ואף אחד מהם לא יהיה מסוגל להזעיק עזרה?"

עוד כותרות ב-nrg:
- דיווח: ארה"ב פעלה להפיל את אסד בהפיכה צבאית
- עלייה המונית? 100 אולפני עברית יפתחו בצרפת
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

כעבור דקות ספורות קיבל סקר טלפון נוסף ומודאג מאשתו של נהג הרכב, שסיפרה שבעלה הבטיח לה לחזור עוד באותו הערב לאירוע משפחתי בבני־ברק, ולא הגיע. באותו רגע החליט סקר להזניק אל המדבר את כלל הכוחות - עשרות מתנדבים בעשרות רכבי שטח – לחיפוש אחר המטיילים. המחלצים לא מצאו דבר, עד שסקר הורה לכולם לדומם את כלי הרכב, להשתתק ולהאזין.
 
בדממת הלילה החשוך נשמעו דפיקות מתכתיות חלושות מעומק נחל פרס, סמוך לאזור שבו טיילו הנעדרים. כשהמחלצים ירדו אל הערוץ, נגלה לעיניהם מראה קשה: ג'יפ הסופה נפל ממצוק בגובה עשרות מטרים עד לתחתית הנחל והתרסק.

ארבע גופות היו מוטלות בסמוך, ורק נוסע אחד שרד, פצוע באורח קשה. בכוחותיו האחרונים הוא השליך אבנים לעבר שלדת הברזל של רכב השטח, עד שהמחלצים שמעו את הקולות. בבית החולים סורוקה הצילו הרופאים את חייו.

לדעת סקר, הסיפור הזה הוא דוגמה לאופן שבו ידע וניסיון מביסים את השיטתיות הביורוקרטית. "מפת קבלת ההחלטות אמנם לא השתנתה", מסביר סקר את מחשבותיו אחרי שיחת הטלפון השנייה, זו שהגיעה מאשת הנהג. "אנחנו מקבלים הרבה קריאות מבני משפחה מודאגים, ולא רוצים לשחוק לחינם את הצוותים. אבל סמכתי על האינסטינקטים שלי, וקיבלתי לבסוף את ההחלטה מהבטן, על סמך ארגז הכלים והניסיון המצטבר שעמד לרשותי".

כבר 23 שנים שסקר, תושב עין־יהב שבערבה, מושיט יד לעזרה ולהצלת חיים - הן באזור מגוריו והן במשלחות סיוע שהוא מוביל לאזורים מוכי אסון מסביב לגלובוס. ממטייל שמעד ונקע את רגלו במעלה פלמ"ח ועד נפגעי הצונמי ביפן, מקבוצת תלמידות שנתקעו בלילה בנחל גוב ועד תושבים חסרי כול לאחר סופת טייפון הרסנית בפיליפינים. בנוסף מוביל סקר מאז 2008 קורס למפקדי יחידות חילוץ, הראשון מסוגו בארץ.

בכל המקומות האלו הוא פועל בהתנדבות מלאה, ללא כל תמורה. ברפרטואר שלו למעלה מאלף חילוצים בארץ ובעולם, והיד עוד נטויה. "הפסקתי לספור. חמישים אחוז מהחיים שלי מתנהלים בהתנדבות, בלי כסף", הוא מספר. "חמש שעות ביום בממוצע. אני קם בבוקר - וחושב על יחידת החילוץ. הולך לישון בלילה - והיא בראש שלי".

עכשיו, אחרי שנים של צבירת ניסיון, התחיל סקר לשתף בתובנותיו מצומתי ההכרעה הרבים שבהם עמד והתלבט. דרך הרצאות וסדנאות בהנחייתו הוא מבקש לתרגם לשדה העסקי והארגוני את היכולת שלו להחליט על דרכי פעולה בתנאים לא שגרתיים, להוביל צוותים ולייצר מוטיביציה בקרב עשרות משוגעים־לדבר, שיוצאים בקור ובחום, תוך סיכון חיים, לכל משימה.

"כל החלטה היא מסובכת", הוא אומר, "אבל כשהמשמעות היא הצלת חיים, וצריך להחליט בסד של זמנים, בתנאי אי ודאות כמו אלו ששוררים במדבר ובסביבה משתנה, הכול הרבה יותר מלחיץ".

במרכז האפיק רחב הידיים של נחל ערבה, המפריד בין בתי מושב עין־יהב לחממות החקלאים הנושקות לירדן, זורמים בנינוחות מים מעטים – שאריות גשמים שירדו בראשית השבוע. ממעל זורחת השמש בשמיים חפים מעננים, ומכוניות חוצות את הנחל בדרכן לג'בל חופירה - תצפית המשקיפה אל גבול השלום עם ירדן ואל נוף המדבר הבראשיתי.

לעובר אורח יהיה קשה לדמיין זאת, אך גן העדן הזה עלול להפוך באחת למלכודת מוות קטלנית. השערים שהוצבו בשתי גדות הנחל מלמדים על האסון שהתרחש במקום הזה ממש לפני שש שנים. ביום חורפי בחודש ינואר 2010 ישבו בתצפית שלושה מטיילים: יורם הוכמן, אחיו אלכס וחברתם שרה נוי־פוגל.
 

כשביקשו לחצות את נחל ערבה השוצף בדרכם חזרה, נסחף רכב השטח שלהם בזרם האדיר והתהפך. אלכס הוכמן נאחז בשיחים וניצל, נוי־פוגל נהרגה במקום, ואת גופתו של יורם חילצו בסיוע מסוק רק למחרת, באזור ממוקש המרוחק משם קילומטר.

השיטפון בנחל ערבה היה אות הפתיחה הטראגי למבצע בן 72 שעות, שכלל 12 חילוצי מטיילים בנחלי האזור. שמונה מסוקים של חיל האוויר, מסוק משטרתי, כמאה שוטרים ועוד עשרות מתנדבי יחידת החילוץ ערבה, לובשי החולצות הכתומות המנוסים והוותיקים, פעלו יום ולילה באפיקי הנגב, מאילת ועד ים המלח, שלפתע נמלאו מים וסחפו כל מה שבדרכם. למעט שני ההרוגים בנחל ערבה חולצו כל המטיילים בריאים ושלמים, תחת ניצוחו של סקר, מפקד היחידה ב־12 השנים האחרונות.

"זו הייתה זרימה אדירה, אירוע השיטפונות הגדול ביותר שידענו בשלושים שנה", נזכר סקר. "עזבתי את השדה שלי, ובמשך שלוש יממות הלכתי לעזור לאנשים שאני לא מכיר. היינו פרוסים בכל הגזרה, ופעלנו בהרבה עוצמה, עם הרבה אדרנלין".

בכל שנה מקבל סקר פעם או פעמיים קריאה על רכב שנסחף בנחל שהחל לזרום במפתיע. "שיטפון הוא דבר לא צפוי, וסכנת החיים בו ברורה ומיידית. במצב כזה כל דקה קובעת, אין זמן מיותר. צריך להבין מה קורה, להחליט החלטות ולפעול מהר". מנגד סקר מוסיף שאסור לנהוג בפזיזות, ולעתים יש לדעת לחשוב מחוץ לקופסה.

"הייתה משפחה נחמדה שנקלעה ברכב שטח לנחל צין כשהוא התחיל לזרום, אבל הם היו על גבעה מאוד גבוהה", הוא מספר. "נשמתי עמוק, חשבתי פעמיים לפני שקפצתי לביצוע, וקיבלתי החלטה שאני משאיר מולם חמישה ג'יפים שלנו לאורך כל הלילה, ונהיה איתם בקשר רציף. רק בבוקר, כשהמים ירדו, חילצנו אותם – בבטחה, בלי סיכון מיותר לאנשים שלי שהיו אמורים להיכנס למים בעזרת חבלים, ובחיסכון של מסוק. ככה לא שחקתי את האנשים וגם ייצרתי הצלחה".

בישראל פועלים כיום כ־550 מתנדבים בעשר יחידות חילוץ, המחולקות לפי אזורים ומנוהלות במסגרת אגף המבצעים של משטרת ישראל. יחידת החילוץ ערבה היא מהוותיקות והגדולות שבהן; האזור שהיא אמונה עליו – כ־15 אחוזים משטח המדינה - משתרע מדרום מדבר יהודה ועד שולי מכתש רמון.

היא מונה כמעט 90 מחלצים מתנדבים, חברי מושבי הערבה, נאות־הכיכר ועין־תמר, המחולקים לשישה צוותי פעולה. הללו נוטלים חלק בכמאה חילוצים בשנה: בשנת 2014 חילצו המתנדבים לא פחות מ־683 בני אדם. היחידה מאובזרת במיטב הציוד הטכני והטכנולוגי: כלי רכב מבצעיים, ציוד לטיפוס, גלישה וחילוץ (טג"ח), אמצעים לחילוץ מהריסות ועוד. מלבד פעילות מבצעית, המתנדבים נפגשים בעשרות תרגולים ואימונים לאורך השנה, חלקם בשיתוף חיל האוויר.
 

על מעצמת החילוץ הזו מנצח ביד רמה סקר, מפקד יחידת החילוץ הוותיק בארץ. הלהט הזורם ממנו מדביק את המשפחה - יחידת החילוץ ערבה השייכת למועצה האזורית ערבה תיכונה, שבה מתגוררים 3,500 תושבים בלבד. כשהצוותים מוזנקים לאירוע, הם עשויים למצוא עצמם לצד בני משפחה ממש: אורי, סגן מפקד יחידת החילוץ, מגיע למשל יחד עם אשתו, גם היא מתנדבת ביחידה. שבע, אחות המושב עין־יהב, בשנות השבעים לחייה, מגיעה עם בנה עופר.

אלעד סקר עצמו נולד לפני 46 שנה בבאר־שבע. הוא גדל במושב קדרון בשפלה, ולמד בפנימייה לחינוך סביבתי בשדה־בוקר. לפני שהתגייס יצא לשנת שירות בפרוזדור ירושלים, מטעם תנועת המושבים, ושם הכיר את אשתו טל, בת מושב עין־יהב.

את שירותו הצבאי החל בסיירת גבעתי, ובעקבות פציעה עבר לפקד על קורס קשר מוטס בחיל האוויר. לאחר השחרור נישא לטל במטע התמרים במושב שלה, ומאז קבעו השניים את ביתם במדבר והתפרנסו מחקלאות. היום הם הורים לשלושה: זיו בת ה־17, רז בן ה־15 וגילי בת ה־10.

את דרכו ליחידת החילוץ ערבה מצא סקר במהירות. אחד החברים ביחידה, עידן גדיש (שלימים מצא את מותו עם מתנדב נוסף בהתרסקות אולטרה־לייט במדבר), הזמין אותו להצטרף, ומשם הוא התקדם בסולם התפקידים. לדבריו, הזרעים להתנדבות נטמנו כבר בילדותו, בזכות סבתו ניצולת השואה.

"מעבר לכל הסיפורים, החבר'ה והאדרנלין, הסיבה לכך שהגעתי ליחידת החילוץ היא היסטורית", הוא מספר. "סבתי היא ניצולה יחידה מכל משפחתה. היא שרדה את אושוויץ, והכירה את סבא שלי במחנות העקורים. הם התחתנו, הולידו ילדה, עלו לארץ, הקימו את מושב קדרון ועבדו בשדה. אני הנכד הראשון שלהם.

"מגיל אפס סבתי הייתה אומרת לי: 'כל החיים ביקשנו עזרה. פגעו בנו, רצחו אותנו, אנסו אותנו, ואנחנו כל הזמן הושטנו יד ואף אחד לא הסתכל. כשמישהו מבקש עזרה, תמיד תעזור לו, תמיד'. בגלל זה אני מפקד על יחידת חילוץ".

כל הזנקה הופכת אותו, באבחה אחת, מאזרח למחלץ. "זה תמיד מגיע באמצע משהו: בעבודה, במשק, עם המשפחה", מספר סקר. "פתאום אתה עוזב הכול ומחויב למשימה, לכל הזמן שהיא תיקח. מעכשיו אתה הכתובת, האור בקצה המנהרה, ואתה צריך לעשות סוויץ' בראש ולהיות מדויק וממוקד. אנחנו עושים את זה בהתנדבות, אבל מתוך מחויבות תמידית לסיוע, לעזרה ולהצלת חיים. אדם אחר נמצא בבור, תרתי משמע, ולנו יש הזכות והחובה להושיט יד ולהוציא אותו בבטחה".

את הרגעים הראשונים בכל אירוע, וגם את שגרת העבודה של היחידה, מנהל סקר מחדר בביתו. במקום משרד ומזכירה, בני המשפחה מתגייסים לעזרתו. "בתי זיו מתנדבת כ'נוער חילוץ', ואשתי טל האלופה עוזרת לי - אם בלהוציא נ"צ למסוק, אם בלארגן את הציוד. כולם נרתמים. אנחנו רואים בזה שליחות וציונות.
 

"כשמתחיל אירוע, אני עורך מכאן תשאול מהיר, ואז מזניק את יחידת החילוץ. יש המון בדיקות מקדימות, אבל לכל דבר אנחנו מתייחסים ברצינות והכול קורה בתוך חמש עד שבע דקות. אחר כך אני כבר לא פה. אני נכנס לרכב הפיקוד ורץ קדימה".

בפינת חדר העבודה מונח תיק ובו טלפון לווייני. בלוגו יחידת החילוץ מופיע פסוק מספר דברים: "ימצאהו בארץ מדבר". "כל חילוץ מתחיל באיתור", אומר סקר. "רק אז אפשר לחלץ. ההחלטה הראשונה, שאותה צריך לקבל בתוך 15 דקות, היא אם לצאת לשטח, כי ב־70 אחוזים מהמקרים אין שם קליטה ואין אפשרות למשוב, וכך הכול הרבה יותר מסובך. הצומת השני הוא רדת החשכה. אז הכול מסתבך אפילו יותר".

את שגרת החירום הזו פגשו סקר ואנשיו גם לפני כמה שבועות, כשמטייל בודד איבד את דרכו במזרח מכתש רמון בלילה מדברי קפוא, ומצא את עצמו תקוע בקצה מצוק, ללא קליטה. סקר הורה לצוותים להיכנס לכוננות איתור, חטף חפיסת שוקולד במקום ארוחת ערב, ויצא לשטח. החפ"ק הוקם במחסן היחידה ביישוב ספיר: מכשירי קשר, מפות, טושים. הגזרות חולקו, ומיקומים אפשריים של המטייל סומנו על גבי המפות. הצוותים הוזנקו אל השטח והחלו בסריקות, וכעבור כשלוש שעות הנעדר אותר מחוץ לשביל המסומן, תשוש ומיובש.
 
מה מרגישים כשאדם מחולץ בשלום?
"קשה לתאר. מי שלא ראה שמחה של מחולץ שהיה תקוע בשטח עם פציעה או אובדן התמצאות או התייבשות - לא יבין. אתה מגיע אליו, מטפל בו, מחבק אותו, דואג לו לאוכל ולמשקה, ואחר כך גם לוקח אותו לחבר'ה ונותן לו חולצה יבשה. אתה מוציא אותו מבירא עמיקתא לאיגרא רמא, בחזרה לבית, למשפחה ולחברים. זו התרגשות מטורפת ו'היי' גדול. בהרבה מקרים המחולצים מחבקים אותנו ומודים וכותבים מכתבי תודה. לעתים רחוקות גם תורמים כסף או אמצעים, למרות שאנחנו אף פעם לא מבקשים.

"לפעמים המתנדבים שלי יוצאים לחילוץ שנראה מבחינתם פשוט: הם מתארגנים עם שני רכבי ארבע־על־ארבע, נוסעים חצי שעה בשטח, מגיעים, חובשים רגל של פצוע, מוציאים אותו ברכב. שעתיים עבודה והביתה. זה אירוע מאוד פשוט, אבל בשביל זוג שנתקע בנחל צבירה או בנחל פארןֿ, אנחנו קרן האור בחשכה. הם הושיטו יד לעזרה, ואנחנו, עם החולצות הכתומות, עזבנו הכול והוצאנו אותם מהבור".

ולא מתגנב איזה רצון להטיף קצת מוסר לאנשים שהעמידו על הרגליים את כל המערכת, אולי בגלל חוסר אחריות או אי זהירות?
"זה לא התחום שלי. אני לא שופט ולא מחנך, אני מפקד יחידת חילוץ, וזה תפקיד מספיק גדול. שאלו אותי באחת ההרצאות אם אני לא עושה הפקת לקחים. עניתי שכן - אבל רק כדי ללמוד. גם עם המחולצים וגם עם המחלצים. אני לא קורא לזה הפקת לקחים אלא תשאול, ויש הבדל גדול.

"אני באופיי הולך לכיוון הרך יותר, ושואל שאלות בצורה מחבקת, כדי להבין מה עשיתי ולשפר את היכולות שלי. לא במכתבים של 'הנידון: תחקיר', אלא בגישה של 'חבר'ה, בואו שנייה נראה מה היה לא בסדר'. אני רושם את זה לעצמי ומטפל.

"יש מחלצים, בייחוד מבוגרים, שיכולים לעמוד ולהגיד למחולצים 'אתם לא בסדר, יצאתם לטייל בחום'. תפקידי לנטרל את זה. השאלה היא איך אומרים, ובאיזה טיימינג. כשעומדים בני זוג, גמורים מעייפות ומזיעים ומסריחים ורעבים ובטראומה, אתה לא מטיף להם מוסר.

"רוצה לספר להם מה אתה חושב שצריך לעשות? רק אחרי שישתו קפה ויירגעו. בחיוך ובאווירה טובה אפשר לומר שאולי היה פגם בהתנהלות. בשטח אני לא מרשה לאנשים להגיד דברים שליליים, זה לא מקומנו. אם רק תטיף ותאשים, מי שייקלע למצוקה יפחד לפנות לעזרה".
 

ההבנה העמוקה למי שנמצא בצד המחולץ מגיעה מחוויות שעבר סקר על בשרו, בארבעה מקרים שבהם היה כפסע בינו ובין המוות. בצעירותו נפגע מעוקצו הארסי של עקרב צהוב בסיני, כשהוא ורעייתו מרוחקים קילומטרים מכל יישוב.

רגלו החלה להתנפח, וטל - שמשתתפת בתחרויות "אשת הברזל" ואינה נופלת מבעלה בכל הנוגע לתושייה - העמיסה על גבה את שני התיקים והתאמצה עד שהגיעו למקום שבו ניתן לו טיפול רפואי. במקרה אחר בילה עם אשתו וחברים בברזיל, והמשטרה המקומית טעתה בזיהוי וסברה שמדובר בפושעים מסוכנים.

"טל קיבלה כדור תשעה מילימטרים בבטן, מטייל אחר קיבל שני כדורים והוא נכה עד היום", מספר סקר. "כמה וכמה פעמים בחיי הייתי זרוק בארץ זרה, בצד שמושיט יד לבקש עזרה. היו לי תאונות קשות בחיים, אז אני רגיש מאוד לצד השני".

בפעולה להצלת אדם שנפצע, התייבש, הוכש או סתם הלך לאיבוד, סקר לא נותן לאדרנלין לבלבל אותו. לצד האחריות למחולצים, רובצת על כתפיו גם האחריות לשלום המחלצים. "בסוף הפעולה יש ירידת אדרנלין, ולכן אני תמיד מזכיר לכולם לנסוע בזהירות הביתה", הוא מסביר. "זה בקליפת אגוז מה שאני תמיד אומר: בואו נחזור הביתה בשלום".

סקר מכיר את סכנות הטבע, אבל ממליץ לקחת אותן בפרופורציות הנכונות. "זה לא תפקידנו לתת כללי עשה ואל תעשה", הוא אומר. "יש לנו ארץ מקסימה, ואני רוצה שכולם יבואו לטייל וליהנות מהערבה המדהימה שלנו. ב־99 אחוזים מהמקרים לא יקרה לך כלום, ותסיים את הטיול בשלום".

ובכל זאת, אחרי לחץ קל הוא מוכן לנדב טיפ קטן מניסיונו. "אני לא איש של כללי אצבע, אבל יש לי כלל אחד שאם נטייל לפיו, הסיכון להיקלע למצוקה יקטן משמעותית. אני אומר: את הספונטניות תשמרו לרומנטיקה, לא לטיולים. כמה ימים לפני יציאה לשטח, קחו כמה דקות ותכננו את המסלול. תחשבו על האורך שלו, על אופי הקבוצה ועל התקופה בשנה. תשקלו בעיות אפשריות כמו כניסה לחושך, או אם יש חשש לשיטפונות. אל תגידו 'יאללה אחי, בוא נצא לנחל'".
 

בשמונה השנים האחרונות מיישם סקר את הידע והניסיון שלו גם מעבר לים: בעצמו הוביל כבר ארבע משלחות סיוע לאזורי אסון, ומהארץ הוא פיקד על שלוש משלחות נוספות. האחרונה שבהן יצאה למבצע מהמורכבים והמסוכנים ביותר של יחידות החילוץ הישראליות: איתור גופתו של לוחם אגוז אור אסרף, שנספה ברעש האדמה בנפאל לפני כשנה.

"היה לנו שם צוות בפיקודו של גבי ברששת, במשלחת משותפת לעמותת יחידות החילוץ - פירסט, ישראלייף וזק"א", אומר סקר. "יחד עם אחרים הייתי ה'עקב' בארץ. עזרתי בבניית הצוות, בארגון ובקבלת ההחלטות".

הרבה לפני נפאל, ב־2009, הוביל סקר במשך שלושה שבועות את משלחת הסיוע הישראלית לפיליפינים, לאחר מכת סופות טייפון שפקדה את המדינה. ב־2011 עמד בראש משלחת חילוץ שיצאה ליפן, לאחר רעידת אדמה, צונמי הרסני ותאונה גרעינית שהכו במדינה. באותה שנה הוביל גם את אחד ממבצעי הסיוע המורכבים ביותר, כשיצא לדרום־סודן מיד לאחר שזכתה בעצמאות.

לישראל היה עניין ליצור קשרים עם המדינה הצעירה, ובמשך 12 יום השתתפו הישראלים, יחד עם צוותים מכל העולם, בפעילות לוגיסטית והומניטרית של הקמת אוהלים וחלוקת מזון.

"עבדנו בתנאים קשים מאוד כדי לבנות מתקן טיהור לכלים סניטריים בבית החולים המקומי", נזכר סקר. "החום, העוני, הפשע, המחלות והעבודה הקשה על גדות הנילוס הלבן במשך שעות ארוכות - זה היה אחד המקומות היחידים שבהם חששתי לשלומם של אנשי המשלחת. הסתובבו שם הרבה מאוד מקומיים עם כלי נשק, לא היה ממש בעל בית, והתחושה לעתים הייתה שכל דאלים גבר".

באחד הימים נתקל צוות הסיוע במחסום מאולתר, ואנשי מיליציה חמושים הקיפו אותם. "הם איימו עלינו בכלי נשק שלופים. היינו בסך הכול 14 אנשים, מתוכם ארבעה אנשי סיוע מקומיים וכמה נשות מקצוע בתחום ההומניטרי. בסוף פתרנו את העניין. הם רצו דמי מעבר, ואנחנו נתנו להם.
 
"זו הייתה סיטואציה לא פשוטה, אבל היא הסתיימה בחיוך ובתמונה למזכרת עם מפקד המחסום. אתה חייב להבין איפה אתה נמצא ולהתאים את עצמך למציאות. במדינה שלך אתה כמובן איש ישר ושומר חוק, אבל באפריקה צריך לגלות גמישות. אתה לא יכול לבוא עם הערכים שלך לשם ולא לזוז מהם. יש לי משימה, יש לי יעד, ואני רוצה להגיע אליו תוך שמירה על ביטחון אנשי הצוות".

בין חילוץ בארץ להפעלת משלחת בחו"ל, מנהל סקר שיתופי פעולה בינלאומיים להצלת חיים. כך למשל תיווך לאחרונה בין הארגון ההומניטרי "ישראייד" ובין משפחה מהערבה, כדי שתטוס בהתנדבות לכפרים נידחים בנפאל ותלמד את המקומיים המתאוששים מרעידת האדמה להקים מכוורות דבש לפרנסתם. לסקר גם יש יד בסיוע לנשים נוצריות שנמלטו מאימת דאעש למחנות פליטים בירדן: הוא עוזר להן להגר משם לקנדה, בשיתוף פעולה עם ארגון הומניטרי. "אני סוגר מעגלים בזכות הקשרים שרכשתי", הוא אומר.

שיתוף פעולה הדוק אחר הוא עם צבאה של המדינה השכנה, ירדן. סקר לא רוצה להרחיב את הדיבור, אבל מספר שהיחסים מצוינים, ושהוא מבקר שם לעתים תכופות. הדבר בא לידי ביטוי למשל במקרה הטראגי של אבנר צחורי ממושב עין־ורד, שלפני כשנתיים קפץ אל מותו ממטוס אולטרה־לייט מעל מאגר צוקים בערבה. הגופה אותרה בידי מתנדבי יחידת החילוץ, אבל המטוס נחת בשלמות בצד הירדני, כשלושה ק"מ וחצי מעבר לגבול.

למחרת, בשיתוף פעולה עם חטיבת הערבה הירדנית ובתיאום עם צה"ל, נכנסו הצוותים הישראליים והחזירו את המטוס עם הציוד האישי שעליו למשפחה הכואבת. לאחר מכן שיגר סקר מכתב למח"ט הירדני ובו כתב בערבית: "תודה מקרב לב על התגייסותך ועזרתך ההומניטרית לאיתור וחילוץ המטוס של הטייס הישראלי".

גם כשהאדרנלין אינו גועש, תודעת המחלץ נוכחת תמיד במוחו של סקר. "כשבאים חברים מהצפון, ואתה לוקח אותם בטנדר לנחל נמיה, אתה עוצר מתוך הרגל בעץ השיטה השביעי שקרוב לכביש. השמיני הרבה יותר יפה ומצל - אבל ליד העץ השביעי יש קליטה, ובכל רגע עלולה להגיע עוד קריאה לעזרה.

"יחידת החילוץ היא מפעל החיים שלי, הבייבי שלי, ואני משקיע בו את כל נשמתי ומשלם מחיר כבד מאוד. מחיר כלכלי, כי ברגע שאתה משקיע חמישים אחוזים מהכוח שלך בהתנדבות, זה בא על חשבון דברים אחרים, כמו החקלאות. מחיר אישי, כי כשאתה מאחר ליום ההולדת של הבן, שום הסבר לא מתקבל. ויש גם מחיר נפשי, כי אני נמצא בכוננות מתמדת ובמחויבות מוחלטת, דקה מקריאה עם קמט של דאגה במצח".

מלבד המתח, ההתרגשות והקושי, הפיקוד על יחידת החילוץ זימן לסקר גם כמה סיטואציות מבדרות בלתי נשכחות. אחת מהן אירעה לפני כשלוש שנים, כאשר שני זוגות נשואים טריים מהרצליה פיתוח יצאו לטיול מדברי. "הם נסעו בג'יפ החדש של אבא", מתאר סקר בחיוך.
 

"ב־11 בלילה קיבלתי קריאה והתעוררתי משינה כשאני אפוף כולי. 'ערב טוב', אני עונה, וקול של בחור צעיר אומר לי 'ערב טוב'. 'איך אני יכול לעזור לך?', אני שואל, ומן העבר השני נשמעות רק נשיפות. 'תשמע, אח שלי, אם אתה רוצה עזרה - אני עוזב הכול ובא. אבל אם לא - תן לישון, אני עייף'. הוא המשיך להתנשף. לקח קצת זמן עד שהבנתי שזה הקול של גבר צעיר, בוגר סיירת, שמניח את האגו שלו בצד וצריך להודות שהוא זקוק לעזרה. היה קשה לו לחצות את מכשול הבושה.

"אני מדבר איתו ומבין שהוא התברבר לגמרי. לא היה לו מושג איפה הוא נמצא. למעשה הם היו בציר המצלעות, ציר ארבע־על־ארבע קשוח סמוך לנחל צין. תשאלתי אותו וביקשתי ממנו להסתובב 360 מעלות ולספר אילו מקורות אור הוא רואה, כי יש מעט מאוד כאלה במדבר. לקח לי כמה דקות להבין את תמונת המצב, והזנקתי אליו צוות".

חורף, חושך, קור כלבים, חשש לשיטפונות, אמצע המדבר: אלו הם המרכיבים של העלילה, כמו ברוב סיפוריו של סקר. רגע לפני שהצוותים יצאו לדרך הוא ביקש לשאול עוד כמה שאלות בטלפון, אבל הבחור כבר איבד את הסבלנות. "'יאללה, שיבואו', הוא אמר. בדקתי שיש להם אוכל, שאיש מהם לא סובל ממחלה שמצריכה תרופה, וברגע האחרון שאלתי על פרט חשוב בהיבט החילוצי: האם אחת מהנשים הצעירות בהריון". הבחור המתוח השיב בעצבנות שלא, אבל אז שמע סקר את הצעירה שלצדו מכחכחת בגרונה, ולבסוף לוחשת "אני בהריון".

בתוך הג'יפ פרצה מריבה. "את בהריון ולא סיפרת לי?" - "אני לא סיפרתי? אתה הודעת שלוקחים את הג'יפ לטיול קצר במדבר. תכננתי לדפוק מקלחת, ללבוש את השמלה הכי יפה שלי, לצאת אתך למסעדה במרינה בהרצליה ושם לספר לך בחגיגיות. במקום זה תקעת אותנו במדבר, ואתה עוד כועס עליי".

סקר מספר שניסה להשחיל מילה בתוך המהומה, אבל הגבר הצעיר ירה לעברו: "אתה אל תתערב, זה ביני לבין אשתי". לאחר חמש דקות של האשמות הדדיות הרוחות נרגעו, וצוות החילוץ הגיע והוציא את הצעירים לכביש הערבה. "אני מאוד מקווה שהם עדיין ביחד", סקר חותם בקריצה.

במקרה אחר הגיעה משפחה חרדית מרובת ילדים ממרכז הארץ לטייל בנחל צין, דווקא בערב יום השואה. עם הישמע הצפירה התקבלה פנייה ביחידת החילוץ: התברר שבמקום לחזור לרכבם פנו בני המשפחה לצד השני, הלכו עשרה ק"מ ברגל לכיוון הלא נכון, ונתקעו בשטח.

"דיברתי עם האב, רב מפורסם, דרך הטלפון של אחד הילדים", סקר מספר. אחרי שהבין פחות או יותר את מיקום המשפחה, ביקש ליתר ביטחון אינדיקציה נוספת באמצעות שיתוף מיקום בווטסאפ.

"הרב שאל אותי מה זה ווטסאפ, והסביר שלכל הילדים שלו יש טלפונים כשרים. שאלתי בכל זאת אם במקרה לאחד מהם יש ווטסאפ, כי זה יעזור להצלבת המידע". החשכה כבר החלה לרדת, והאב נשבר. הוא ביקש שהדברים יישארו ביניהם, וסיפר שהרבנית הכריחה אותו לקנות לבנו הקטן טלפון חכם, אבל אסור שמישהו יידע. "הדרכתי אותו איך לעשות שיתוף מיקום, והגענו אליהם", מספר סקר.

במושב עין־יהב ניתן לראות את החממות המשוכללות, שבחלקן גדלו עד לא מכבר הפלפלים המפורסמים, מטה לחמם של רוב תושבי המקום. כעת רבות מהן נטושות וריקות. בניהם של החקלאים החלוצים, שנאחזו בשנות החמישים בחבל הארץ השומם והלוהט והצליחו להפוך אותו לגן פורח, לא מסוגלים עוד להתמודד עם הקשיים הכלכליים והפסדי המיליונים.

בעין־יהב קרסו ונסגרו בשנים האחרונות עוד ועוד משקים חקלאיים, שרובם עסקו בגידולים לייצוא. מחירם הגבוה של המים, שחיקת שער האירו, התמוטטות הרובל הרוסי וגזרות כלכליות מבית סביב העסקת עובדים זרים, גרמו לאובדן הרווחיות בענף. כמחצית מהחקלאים בעין־יהב כבר נטשו את החקלאות, בחיפוש אחר מקור פרנסה אחר.
 

הקשיים נתנו את אותותיהם גם ב־150 הדונמים של שדות פלפל ומקשות מלון, שבהם היה סקר שותף יחד עם אביה של טל ואחיה לאורך 25 שנות פעילות. בשלוש השנים האחרונות הפסידה השותפות 5.1 מיליון שקלים.

"בסוף העונה החקלאית שעברה, אבי ראה שהוא כבר הוציא את כל החסכונות שלו, והודיע שהוא סוגר את המשק ושומר לעצמו קצת פנסיה בצד", מספרת טל. "היה לו קשה מאוד. מאז שהוא זוכר את עצמו הוא חקלאי, ולא פשוט לסגור מפעל חיים. גם אחי החליט שהחקלאות היא בור בלי תחתית, ועבר לתחום התיירות. בשלב הזה היינו צריכים לקבל החלטה".

וקבלת החלטות – זה התחום של סקר. בני הזוג התלבטו רבות, וביצירתיות ובאופטימיות החליטו לבסוף שהם לא סוגרים את המשק, אבל מנסים להמציא את עצמם מחדש. "טל אמרה לי, 'אני אקח ממך תפקיד. אתה תמשיך ביחידת החילוץ - זה חצי מהחיים שלך, אל תפסיק, תמשיך בכל הכוח'. והיא הפכה לחקלאית", מספר סקר.

הוא אימץ את הרעיון, אבל לאחרונה פיתח לעצמו תחומי עיסוק נוספים. בהרצאות מתובלות בהומור ובאינספור דוגמאות בדופק גבוה, הוא צולל עם קהל המאזינים לנבכי עולם החילוץ וההצלה, ומביא משם תובנות המתחברות לעולם הארגוני והעסקי. מלבד זאת הוא עורך בערבה סדנאות שבהן חווים המשתתפים על בשרם את הקשיים והאתגרים הניצבים בפני מפקד צוות חילוץ, ומתנסים באיתור נעדר.

ולצד כל אלה, סקר עוזב מדי פעם הכול ויוצא מהבית - "לפעמים לשעתיים, לפעמים לשלושה ימים, גם בשבתות ובחגים" - ובן רגע נכנס לתפקידו כמפקד יחידת חילוץ. "אבל אני לא מסכן, אני עושה את זה מתוך תשוקה, ציונות ותחושת שליחות".

יש רגעי משבר?
"כשקשה מאוד, אני מרים את העיניים ללוח הגדול בחדר יחידת החילוץ בבית, שעליו תלויים מכתבי התודה הכי מרגשים - מאמא של מחולץ, מאבא, ממנהלת בית ספר אי שם בצפון. אני קורא בקול רם ושואב את הכוח להמשיך קדימה".

לוח השעם הענק הוא מעין קולאז' שמספר הכול ומעניק הצצה לשלל פעילויות היחידה: לרגעים הקשים, להרוגים שנצרבו בזיכרון, ובעיקר לחילוצים המוצלחים. תמצאו כאן גזירי עיתון המספרים על מאות חניכי בני עקיבא שיצאו מהמכתש הקטן בסיוע המחלצים, בעיצומו של חג חנוכה; תעודות הוקרה; תמונות; וגם מכתבים מיחידות חילוץ מקבילות מגרמניה, מצרפת ומטורקיה, שהתארחו בערבה כדי ללמוד על הישרדות במדבר.

ובפינת החדר, במקום מכובד ונפרד, תלויה התעודה שמרגשת את סקר יותר מכול: אות הנשיא למתנדב, שאותו קיבל באופן אישי משמעון פרס בשנת 2010. "אני לא מקבל שכר, החזר ימי מילואים או אש"ל", הוא אומר. "אני כן מקבל חיבוק, הרגשה טובה ותחושת שייכות ושליחות. זה מה שיש במגן שקיבלתי מהנשיא: אמירת תודה".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg