כנס עקורי אירופה: "הבייבי בום הכי גדול אי פעם"
כ-1,000 מהתינוקות והילדים שנולדו או גדלו באירופה ובקפריסין בתקופה שלאחר השואה, הגיעו לכנס ראשון מסוגו בארץ. השרה גילה גמליאל: "עוולה היסטורית שלא קיבלה ביטוי ראוי"
עמותת דורות ההמשך, הפועלת להנחלת מורשת השואה והגבורה, קיימה היום (יום ב') באוניברסיטת תל אביב את הכינוס הראשון בישראל של ה"ילדים" ו"התינוקות" שחיו או נולדו במחנות העקורים באירופה שלאחר השואה, וכן במחנה המעצר בקפריסין. הכינוס, שהתקיים במעמד השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל, אירח גם כ-1,000 מה"ילדים" שחיו או נולדו במחנות העקורים בשנים שלאחר השואה.עוד כותרות ב-nrg:
- בלאטר ופלאטיני הושעו לתקופות ממושכות
- אחת המתלוננות נגד שלום: ח"כית מכהנת
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"אני צופה בקהל הרב שהתקבץ פה ומתגאה", אמרה גמליאל. "אתם הקמתם את ארץ ישראל וזוהי זכות ענקית שמגיעה לכם ולהוריכם. אני ערה כי הנושא הוא אחת מהעוולות ההיסטוריות שלא קיבלו את הביטוי הראוי ולצערי לא השכלנו כל עוד אנשים היו בחיים להוקיר אותו. לכן אני רואה צורך ממשי בכמה שיותר מחקרים אקדמיים שיפתחו את הנושא של העקורים ויסייעו להעביר את ההיסטוריה שלנו קדימה".
יושבת ראש עמותת "דורות ההמשך", בילי לנדאו, נשאה גם היא דברים במהלך הכנס. "בנרטיב הישראלי של סיפור השואה והתקומה נדחק סיפור מחנות העקורים מהתודעה הישראלית", אמרה. "כינוס זה נועד להחזיר לתודעה הישראלית את הסיפור המיוחד הזה, ואני קוראת לשר החינוך שיכניס ללימודי ההיסטוריה במערכת החינוך את נושא מחנות העקורים, בהיותו נושא מעורר השראה המעיד על רוחו וחיוניותו של העם היהודי".
מחנות העקורים היו מחנות פליטים שהוקמו באירופה לאחר מלחמת העולם השנייה במהלך השנים 1945-1949. המחנות הוקמו באזורים האמריקאים, הבריטים והצרפתים של גרמניה, אוסטריה ואיטליה.
רבים מהיהודים שמצאו את דרכם את המחנות, הגיעו בשל הרדיפות מהן סבלו כאשר שבו לארצות מוצאם, אחרי שעברו את השואה ונשארו ללא משפחות, בודדים בעולם. במחנות התאחדו רבים משורדי השואה והביאו לעולם אלפי תינוקות, שהפכו לסמל התקומה שלהם, לאחר רצח מיליון וחצי ילדים בשואה.
לנדאו, שארגנה והובילה את הכנס, היא בת לאם ניצולת שואה ואב קצין יהודי בצבא האדום. "אבי יוסף אנגלרד היה קצין בחלק הפולני של הצבא האדום. הוא לחם בגרמנים מהפלישה שלהם לרוסיה ועד ברלין, שם הם נכנעו לצבא האדום. בסוף המלחמה הוא סייע ליהודים להגיע למחנות העקורים וקראו לו י'. הוא ממש סיכן את עצמו למענם. בפעילות הזו הוא גם הכיר את אמי, שהיתה ניצולת מחנה אושוויץ. אני נולדתי באירופה אבל לא במחנה עקורים".
לדברי לנדאו, "אנחנו עובדים על הכנס הזה שנתיים וככל שהכנס התפרסם יותר ויותר כך הגיעו אלינו עוד חומרים ועוד אנשים בשיטה של חבר מביא חבר. התגייסו גם יד ושם רשת אורט וארגוני הניצולים בראשות קולט אביטל. גם גופים עסקיים תרמו כסף וככה זרם לנו מידע. באתר שלנו – דורות ממורי ליין – אנחנו מקימים קהילות דיגיטליות לפי מחנות העקורים ויש שם חומר רב מאד על האנשים, וניתן לדלות דברים רבים על התקופה הזו, שכמעט לא נחקרה. בכל מקרה לא האמנו שיגיעו כל כך הרבה אנשים לכנס. יש כאן מעל אלף איש וזה מדהים ומרגש".
לשאלת nrg כמה ילדים נולדו במחנות העקורים, השיבה לנדאו: "אין לאף אחד אומדן מדויק אבל מדובר על בין 30 ל-40 אלף ילדים. אולי כעת ביומנים ובמידע שהגיעו מהג'וינט יהיה רישום מדויק ונדע את המספר האמיתי. בכל מקרה זה נחשב מחקרית לבייבי בום הכי גדול שקרה ותועד אי פעם בעולם".
חנה בוק, שניסתה להגיע לישראל בספינת המעפילים אקסודוס, סיפרה את סיפורה במהלך הכנס. "חיינו במחנה העקורים והכינו אותנו לעלייה לארץ על ידי חינוך ופעילויות שונות. יום אחד באו אלינו בבוקר ואמרו לנו: היום אתם עולים לספינה. ככה הגעתי עם חמש חברות יחד לספינה אקסודוס וישנו יחד על הדרגש כי בכל דרגש היה מקום לחמישה בני אדם. בדרך נגחה בספינה אקסודוס ספינה בריטית וכל הקיר נשבר ככה שלא יכולתי להישאר על הדרגש שלי. הבריטים גם פזרו חומר מרדים בספינה וכולנו נרדמנו ישר.
"התעוררנו על המשחתת הבריטית שלקחה אותנו לגיברלטר. בגיברלטר הבריטים נתנו לכל אחד שליש של בגט צרפתי וחצי קופסת דג מלוח כארוחה, לא אהבתי דג מלוח אלא רק את השמן לכן אני וחברה שלי התחלקנו: היא לקחה את דגים ואני את השמן.
"אחר כך השתמשתי בקופסא עצמה בשביל מכתב. זרקתי למים בתוך קופסא מכתב לדוד היחיד שלי נחום, שגר בארץ בתל אביב. כתבתי לו: "דוד נחום אני בסדר גמור. אני על הספינה והבריטים רוצים להחזיר אותנו לגרמניה". מסביב לספינה היו דוגיות קטנות עם אנשים שאספו את כל המכתבים האלו ושלחו אותם ליעדים שלהם ברחבי העולם. אחרי כן כשהגעתי לארץ אחרי שהמדינה קמה, התברר לי שהדוד נחום קיבל את המכתב. הוא אמר לי: "קחי ותשמרי אותו", אבל אני רציתי להתחיל חיים חדשים ולא שמרתי אותו", סיימה בוק את סיפורה.
אקו"ם