האיש שחזה את הטבח בפריז: אמריקה אחראית
פרופ' בועז גנור, מקים "המכון הבינלאומי למדיניות נגד טרור" מסביר מאיפה מגיע הטרור, מה הטעויות הגדולות של המערב במאבק נגדו, ומדוע בכל זאת ארגון המדינה האסלאמית ינחל תבוסה
דמיינו את התרחיש הבא: מוסלמים מבלגיה יוצאים לסוריה, להילחם בשורות דאעש. לאחר זמן מה הם חוזרים לאירופה, ומבצעים סדרת פיגועים באחת מהערים החשובות ביבשת. חודשיים לפני ליל הטרור בפריז הוצגה השתלשלות האירועים הזו, בפרטי פרטים, בכנס בינלאומי שהתקיים בישראל. ההבדל העיקרי בינה ובין המציאות המרה היה שהתרחיש תיאר תמונות של טרוריסטים על רקע קו הרקיע של בריסל, ולא של בירת צרפת.
עוד כותרות ב-nrg:
- טראמפ יגיע לביקור בארץ: "אוהב את ישראל"
- נשיא הבונדסטאג: "סימון מוצרים - לא חכם"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כנס 2015 של המכון למדיניות נגד טרור בהרצליה התקיים כבכל שנה בספטמבר, סמוך ליום השנה לפיגועי אל־קאעידה במרכז הסחר העולמי ובפנטגון. בסיומו נערך "משחק מלחמה" – עיסוק פופולרי במכוני מדיניות וביטחון, שבמסגרתו מדמים התפתחות עימות ועוקבים אחר שרשרת התגובות של המשתתפים. שם נולד התרחיש הבדיוני, שהתממש כמעט אחת לאחת במציאות.
פרופ' בועז גנור, העומד בראש המכון מאז הקמתו ב־1996, מסביר שגם "הטעות" של משתתפי משחק המלחמה - התמקדותם בבלגיה במקום בצרפת - אינה תוצאה של ניחוש מקרי, אלא תולדה של מחקר ארוך־טווח.
"חשבנו על בלגיה כמוקד של סכנה בגלל צירוף של כמה תהליכים בעייתיים שהתרחשו שם", אומר גנור, ומתאר את הליכי החשיבה באחד הפרויקטים של המכון, שבו סטודנטים וחוקרים עוקבים אחר מדינות העולם בניסיון לזהות באילו מהן מתגבש איום טרור. "מצד אחד יש בבלגיה מוקדים חמורים מאוד של רדיקליזציה אסלאמית. מול זה עומדות יכולות מודיעין מוגבלות, והמודעות המודיעינית עצמה היא נמוכה. השקפת העולם שם זקוקה לאתחול מחדש כדי להבין בכלל עם מה מתמודדים.
"תחושת הבטן שלי היא שעד לאחרונה רוב הציבור הבלגי ורוב מקבלי ההחלטות שם לא זיהו בכלל את התהליכים שמתרחשים אצלם, ובוודאי לא ראו בהם איום מיידי וקונקרטי. האמת היא שגם מדינות אחרות לא זיהו, אבל בבלגיה התהליכים היו מואצים במיוחד. בבלגיה גם נמצאים המתקנים הראשיים של מטה האיחוד האירופי ושל נאט"ו, מה שכמובן אטרקטיבי מאוד לטרור. תוסיף לכך את היותה של בלגיה במקום נוח במרכז אירופה, עם נגישות גבוהה לכל היבשת, ותקבל את התוצאה".
מלבד הראיות הנסיבתיות, היו גם סימנים מוקדמים. "יש שם קבוצה בשם 'שריעה 4', שלא מסתירה את כוונתה להפוך את בלגיה למדינה אסלאמית. הם עומדים ליד האטומיום בבריסל (מוזיאון המדמה גביש ברזל, ומהווה אחד מסמליה של העיר – י"ש) ואומרים בגלוי שיבוא יום ודגל דאעש יתנוסס עליו".
המכון שגנור עומד בראשו נשאר איכשהו מחוץ לרדאר התקשורתי בישראל, אף שתחום העיסוק שלו הוא ללא ספק הלוהט ביותר בזירה העולמית והמקומית גם יחד. מאז 1973 הפכו המלחמות כאן למלחמות טרור בלבד – צבאות סדירים כבר לא מאיימים על גבולות ישראל – והמגמה הזו מתפשטת בכל העולם, מהמזרח התיכון, דרך אפריקה ועד מזרח אוקראינה, שם רוסיה ואוקראינה נלחמות זו בזו דרך ארגוני גרילה מקצועיים־למחצה.
הטרור הוא מלחמת העתיד, אבל גנור, כיום בן 54, חוקר אותו מאז שירותו הצבאי באמ"ן, לשם עבר לאחר שנפל מקורס טיס. במקביל לשירות למד מדעי המדינה, ואת עבודת המאסטר שלו, בהנחיית פרופ' אריאל מררי מאוניברסיטת תל־אביב ("עד היום אני רואה בו את המנטור שלי"), הקדיש להשפעת הטרור על דעת הקהל בישראל. בעבודת הדוקטורט, בהדרכת פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל מהאוניברסיטה העברית, חקר את המתח בין השמירה על ערכים ליברליים ודמוקרטיים ובין האפקטיביות של מלחמת ישראל בטרור.
המשפחה שממנה מגיע גנור היא בעלת שורשים עמוקים בארץ - משפחתו מצד אביו חיה כאן כבר שבעה דורות, והייתה בין מייסדי העיר העברית הראשונה. עד אמצע שנות השלושים לחייו ראה גנור בעצמו איש ימין, כמו הוריו: אמו הדביקה בילדותה כרוזים של האצ"ל, ואביו היה פעיל במפלגה הליברלית במסגרת הליכוד, ולימים בין מייסדי מפלגת צומת של רפאל איתן.
עם הרקע האישי והאקדמי הזה, שימש גנור בשנות השמונים יועץ מקצועי לבנימין נתניהו, כשכתב את ספרו "הטרור: כיצד יוכל המערב לנצח". בצד הפוליטי השני הוא נגע בתקופת ממשלת רבין, כשמונה לעוזרו של יגאל פרסלר, יועץ ראש הממשלה למלחמה בטרור.
הייתה זו שנת 1993, ימי אוסלו, והטרור הפלסטיני החל לגבות יותר ויותר קורבנות. למרות תמיכתו העקרונית בפתרון שתי המדינות, אומר גנור, "התנגדתי אז ואני מתנגד גם היום להסכמי אוסלו. אלה היו הסכמים עם פרטנר בלתי אמין, שלא התכוון מעולם לעשות איתנו שלום. שילמתי מחירים לא פשוטים: היו דיונים שבהם התבקשתי לצאת מן החדר, כי התנגדותי להסכמי אוסלו הייתה ידועה, אבל קיבלתי גיבוי מהבוס שלי".
ב־1996, עם תום כהונת ממשלת העבודה, חבר גנור למייסדי המכון למדיניות נגד טרור. בראש הקבוצה עמד ראש המוסד לשעבר שבתי שביט, שבדיוק פרש אז מתפקידו הבכיר וחיפש כר חדש לפעילות בעלת גוון ביטחוני. הם העלו את הרעיון בפני פרופ' אוריאל רייכמן, וזה אימץ אותו והפך את המכון לאחת מאבני הכתר של המרכז הבינתחומי בהרצליה – חמש שנים לפני שהטרור העולמי הכה בארצות הברית וכבש את פחדי העולם.
"מלחמות קונבנציונליות הפכו למסוכנות מדי, גם מבחינה כספית וגם מבחינה מדינית, ותמיד קיים חשש מהידרדרות לנשק לא קונבנציונלי", מסביר גנור. "לכן, כבר לפני כמה עשורים העדיפו מדינות להשתמש בטרור כאמצעי לקידום אינטרסים בלי לשלם מחירים כבדים מדי.
"אנחנו מדברים כיום בעיקר על איראן, אבל עד לא מזמן הרבה מדינות עסקו בכך: לוב, סודן וגם ברית המועצות. היום משתמשים פחות בטרור המופעל בידי מדינה, כי בעולם הבינו שהשד שיוצא מהבקבוק עלול לפנות גם נגדך. הדוגמה המובהקת היא סעודיה: כספים זלגו ממנה לאל־קאעידה, והיום היא נאלצת לעמוד כחומה בצורה מול הג'יהאד הסלפיסטי".
מאז דעיכת הפופולריות של האידיאולוגיה הקומוניסטית, שבשמה פעלו רבים מארגוני החבלה ברחבי העולם, נשארנו עם האסלאם כגורם העיקרי והבלעדי־כמעט להפצת הטרור. מדוע דווקא הוא? גנור מדבר על תהליך ארוך־טווח, שהתחיל בהפצת האסלאם הקיצוני - הן בהובלת הסעודים והן בהובלת האחים המוסלמים - בימים שעוד היה לגיטימי ולא נחשב לאיום.
"קח למשל כפר נידח במורד הנילוס", גנור מדגים. "יש שם מסגד ממשלתי ובית ספר ממשלתי, ולצדם מסגד של התנועה הסונית הווהאבית שתרמו הסעודים. המסגד הסעודי מספק שירותים הרבה יותר טובים. בית הספר הממשלתי פועל רק עד 12 בצהריים, המסגד הממשלתי פועל רק ביום שישי – ואילו המסגד הווהאבי מציע שירותי חינוך יומיים עד ארבע אחר הצהריים, כולל ארוחה חמה. ברור שאבא ישלח את ילדיו לשם, גם אם בכך הוא חושף אותם לאידיאולוגיה רדיקלית הרבה יותר מזו שהוא עצמו מאמין בה".
התהליך הזה התעצם כשהמלחמה מול הכוחות הסובייטיים באפגניסטן נתנה לפונדמנטליסטים הזדמנות להתגבש ולהתחמש: "פה האמריקאים עשו טעות קלאסית, כשהתפתו למחשבה ש'האויב של אויבי הוא ידידי', וסייעו למוג'אהדין. זו כמובן תפיסה לא נכונה, כי אויב־אויבי יכול לפעמים להפוך לאויב גרוע עוד יותר מבחינתי. זה מה שיצר את אל־קאעידה. מה שמדאיג הוא שהאמריקאים ממשיכים בטעות הזו גם כיום, כשהם משתפים פעולה עם איראן וחיזבאללה מול דאעש, שנחשב לאויב משותף. גם זה עתיד להתפוצץ להם בפנים".
גם להיווצרותו של דאעש, אומר גנור, אחראית שרשרת טעויות של האמריקאים. "הם נכנסו לעיראק עם אובססיה של הנחלת הדמוקרטיה למדינות לא דמוקרטיות, ודחפו לשינוי המשטר", הוא מסביר. "אחרי שנים שבהן המיעוט הסוני של סדאם חוסיין שלט על הרוב השיעי, האמריקאים אפשרו לשיעים להחזיק במוסדות השלטון, תוך סילוק כל הסונים מעמדות השפעה, בעיקר בצבא. מי זה דאעש? רוב הקצונה הבכירה שלהם מורכבת מגנרלים לשעבר של צבא סדאם שהפכו למובטלים, והם שונאים את ארה"ב".
בהתחלת הדרך פעלו הסונים העיראקים המתוסכלים, בהנהגתו של אבו מוסעב א־זרקאווי, כחלק מארגון אל־קאעידה. אלא שבהדרגה החלו להתגלות חילוקי דעות בינם ובין אוסאמה בן־לאדן ומחליפו איימן אל־זוואהירי. "בעיראק אנשים רצו לפעול באופן מקומי יותר, בעוד בכירי אל־קאעידה לחצו עליהם להיות חלק מהפעילות הגלובלית", אומר גנור. "אחרי שא־זרקאווי חוסל ובמקומו הגיע אבו בכר אל־בגדדי, העימות הפך לחריף יותר, על רקע התנגדות אל־קאעידה לפגיעה הרחבה במוסלמים ולגילויי הברבריות של דאעש".
איך אתה מבין את הברבריות הנוראית הזו?
"דאעש פיצחו את הקוד של המלחמה הפסיכולוגית, והברבריות משרתת אותם באופן יוצא מן הכלל. היכולת שלהם לכבוש בתוך זמן קצר שליש מעיראק ושליש מסוריה, נובעת במידה רבה מהברבריות ומהיכולת להפיץ אותה ברשתות החברתיות. כמעט בכל מקום שהגיעו אליו, הלוחמים שמולם העדיפו לפשוט מדים, להשאיר הכול מאחוריהם ולברוח. ככה דאעש גם התקדמו מהר מאוד, וגם השיגו המון נשק.
"ההתנהלות הזו משרתת אותם גם ככוח שמגייס לוחמים צעירים. בטרור יש אופנות, ובכל פעם יש מותג חדש שנחשב ל'דבר האמיתי' ומחליף את הקודם, שנחשב מיושן. זה קרה בין הארגונים של ג'ורג' חבש ואחמד ג'יבריל, בין פת"ח לחמאס, ועכשיו גם בין אל־קאעידה לדאעש".
במכון של גנור מקימים בימים אלה קבוצת מחקר שנועדה לנתח את סוד קסמו האפל של ארגון המדינה האסלאמית. המיזם רק בחיתוליו, אבל לפי גנור, "מדיונים ראשוניים עולה שיש כאן שילוב של הרבה גורמים, כולל השפעה של סדרות טלוויזיה ברבריות כמו 'משחקי הכס', או משחקי מחשב פופולריים שמתאפיינים במסעות הרג. זה כמובן לא הסבר יחיד, אבל אין לנו ספק שיש השפעה כזאת. אתה לוקח את המשחקים האלה, ובכלל את האדרנלין המטורף שבני הנוער צורכים, ופתאום מציע להם לעבור ממשחק מחשב לחיים האמיתיים. תוסיף לזה גם את שטיפת המוח, שאומרת ש'זה מה שאלוהים רוצה', ובחלק מהמקרים יש גם משכורת יפה, שפחות מין ודברים אחרים – והנה לך דיל לא נורמלי".
מה זה אומר? שתמליצו למדינות המערב לאסור הפצה של סדרות ומשחקי מחשב כאלה?
"אנחנו לא בעידן שאפשר בו לאסור דברים כאלה, אבל אולי נמליץ על פנייה לציבור ההורים: אם אתם רואים את הילד שלכם משחק במסעות הרג כאלה, כדאי לכם לעצור את המגמה באִבה. תקנו לו משחק אחר, תציעו לו פעילות אחרת. קשה לדעת מראש מה יהיו ההמלצות, אבל אין ספק שיהיו. אנחנו לא רק מכון מחקר אקדמי, המטרה שלנו היא לשפר בפועל את ההתמודדות עם הטרור".
אז הנה שאלת מיליון הדולר: איך נלחמים בדאעש?
"קודם כול באמצעות ההבנה שדאעש הוא לא ארגון, אלא רעיון. זה הרעיון הג'יהאדיסטי הסלפי, שאומר שצריך להקים ח'ליפות גלובלית שתונהג לפי השריעה, ולשם השגת המטרה הזו כל אמצעי הוא לגיטימי. איך נלחמים ברעיון הזה? אחת הדרכים היא לסייע לאסלאם הלא־ערבי, שבדרך כלל הוא מתון יותר, לתפוס נוכחות גבוהה יותר בתוך העולם המוסלמי. יש הרבה אנשי דת מוסלמים שלא מאמינים בג'יהאד, ואפילו רואים בו סכנה. הם זקוקים לסיוע מוראלי, ובעיקר הם זקוקים לטיפוח הקשרים ביניהם, כדי שלא יעמדו לבד מול הגל העכור הזה.
"כבר לפני עשור כתבתי שהמדינות המוסלמיות זקוקות ל'תוכנית מרשל' (התוכנית האמריקאית לשיקום מערב אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה, במטרה להילחם ב'קסם הקומוניסטי' – י"ש). העולם, כולל מדינות ערב העשירות, צריך להתגייס כדי לטפל במקומות הנחשלים. זה לא יפתור את הבעיה מחר בבוקר, אבל זה יעצור את הטרנד. העוני הוא לא שורש הטרור - השורש הוא תפיסת העולם הג'יהאדיסטית - אבל העוני הוא המצע שהטרור מתפתח בו. ואת המצע הזה צריך לנטרל".
אלה הצעות שרלוונטיות לגבי המדינות המוסלמיות עצמן. מה אתה מציע למדינות אירופה, לגבי הסכנה הטמונה במהגרים המוסלמים שיושבים בתוכן?
"גם שם חשוב קודם להבין את הרקע. לפני עשר שנים כתבתי את המאמר 'אינתיפאדה באירופה', ובו השוויתי את התהליכים בקרב הדור השני של המהגרים המוסלמים שם לתהליכים בקרב הדור הצעיר של הפלסטינים כאן.
"הדור הפלסטיני הראשון תחת שלטון ישראל היה מרוצה. רמת החיים שלהם עלתה מאוד, וכשערפאת ניסה ב־68' להיכנס לשטחים וליצור טרור, הפלסטינים עצמם גירשו אותו. כתוצאה מכך הדור הבא שלהם באמת נעשה משכיל יותר, אבל הוא לא זכר את התנאים הקשים שלפני הכיבוש, ומבחינתו חיים נטולי זכויות אזרח היו בעיה קיומית. לכן הוא התקומם.
"אותו הדבר קרה באירופה: הדור הראשון של המהגרים היה מאושר מעצם העובדה שהתקבל לשם. הם השיגו עבודות של חוטבי עצים ושואבי מים, אבל חיו בתנאים טובים הרבה יותר משהיו להם בארצות המוצא. הדור השני כבר לא מוכן להסתפק בתנאים האלה. להפך, הוא כועס מאוד על ההורים שמוכנים לזה".
הפתרון שמציע גנור לאירופים הוא להפוך את ההגירה לסלקטיבית. "אין קבלת אזרחות בלי קבלת החוקה וערכים דמוקרטיים ליברליים, כמו שוויון זכויות ומעמד האישה. אם אתם רוצים להיות אזרחי אירופה, אלה התנאים שעליכם להסכים להם. זה לא קרה עד עכשיו בגלל השקפת העולם הרב־תרבותית. אני לא אומר שצריך לנטוש אותה - אני בכלל לא חושב שצריך לנטוש ערך כלשהו בגלל הטרור - אבל צריך להתאים אותה לאתגרים העכשוויים.
"רב־תרבותיות לא יכולה לגרום לשינוי התרבות של המדינה הקולטת. נכון, לא תמיד אתה יכול לאכוף מחויבות כזו לערכים, אבל האמת היא שחלק מהגורמים המוסלמיים האלה ישרים מאוד, והם לא יסכימו לחתום על הצהרות נאמנות למדינה ליברלית־חילונית".
האסימון בתחום הזה כבר נפל?
"ייתכן. בסוף, בכל מקרה, הוא ייפול. זה תלוי במידת האיום שהטרור יציב. אם פריז לא תהיה הטריגר, אז רומא תהיה הטריגר, או יעד אחר כלשהו. הגל העכור של הטרור הג'יהאדיסטי הולך לשטוף את אירופה, ובסוף היא תצטרך לשנות כיוון".
ואולי זה יקרה כשכבר יהיה מאוחר מדי?
"אני לא חושב שאי פעם יהיה מאוחר מדי, אבל המחיר שהעולם המערבי יצטרך לשלם, יגדל ככל שהוא יתעורר מאוחר יותר. בכל מקרה, המצב לא יהיה בלתי הפיך".
אמרת קודם שהמאבק בדאעש הוא מאבק ברעיון, יותר משהוא מאבק צבאי. אבל מה בכל זאת צריך לעשות כדי לנצח את דאעש בשדה הקרב?
"ברמה הצבאית המיידית זה בכלל לא מסובך. דאעש מונים כיום כ־30 אלף איש. מזמן היה אפשר להכריע אותם, וזה אפשרי גם עכשיו. נכון שהפצצות מהאוויר לא מספיקות, וצריך גם מה שהאמריקאים מכנים 'מגפיים על הקרקע'. אני יכול להבין שאחרי ההסתבכויות של ארה"ב באפגניסטן ובעיראק הם לא ששים לעוד מלחמה קרקעית - אבל אפילו 'סנדלים על הקרקע', מבצעים נקודתיים של יחידות מיוחדות, היו יכולים לעזור. אני לא רוצה להישמע יהיר, וכישראלים אנחנו צריכים מאוד להיזהר בביקורת שלנו כי גם אנחנו לא ששים להסתבך קרקעית ברצועת עזה, אבל זה אפשרי".
גם בהפצצות מן האוויר, אומר גנור, ניתן לעשות יותר. "יש תחושה שבתחום הזה האמריקאים רק משלמים מס שפתיים למלחמה בדאעש. בשנה וחצי האחרונות הם ערכו בין חמש ל־15 תקיפות אוויריות בכל יום, בזמן שאנחנו ב'צוק איתן' ביצענו כ־180 תקיפות ביום. גם הפגיעות לא מאוד מרשימות. דובר הפנטגון מכריז על השמדת מתקן כלכלי של דאעש, וכשאתה מסתכל על התמונות אתה רואה שהבניין לא נהרס, רק הייתה איזו שרפה על הגג. הם כנראה חוששים מפגיעה המונית באזרחים או מהסתבכות שתכריח אותם להתערב קרקעית, כמו נפילת טייסים בשבי. אחרי הפיגועים בפריז הם אפילו ששים להסתמך על הרוסים והצרפתים.
"כארגון טרור היברידי, שעוסק לא רק בלוחמת גרילה אלא גם שולט בשטח ומחויב לספק שירותים לאוכלוסייה, יש לדאעש יותר נקודות תורפה מלארגון טרור רגיל. הוא זקוק להרבה מאוד כסף כדי לממן את האופרציה הזו. לצערי אני לא רואה ניסיון רציני לפגוע במקורות ההכנסה של דאעש, שנחשב לארגון הטרור העשיר בהיסטוריה.
"אני שואל את עצמי שתי שאלות: קודם כול, איך דאעש משווק את הנפט שלו? הרי אין לו מוצא קרקעי למדינות היעד, בגלל המלחמה בסוריה ובעיראק, ולכאורה גם מוצא לים אין לו. האפשרות הסבירה היחידה היא שהוא סוחר בנפט דרך טורקיה. שאלה שנייה: איך קורה שבמשך זמן רב לא הופצצו שדות הנפט הגדולים שעליהם עיקר פרנסתו של דאעש? זה כנראה מצביע על כל מיני אינטרסים סמויים בתוך הסיפור הזה".
גם על הטרור שאנחנו חווים בפרובינציה הישראלית יש לגנור הרבה מה לומר. לשאלה מדוע התפרץ הגל הזה דווקא עכשיו, הוא עונה בחדות: בגלל החשש משינוי הסטטוס־קוו באל־אקצה. "האסלאמיסטים העלו את הטענה הזו במשך שנים, אבל מה שהתחדש עכשיו הוא שגם המיינסטרים הפלסטיני התחיל להאמין בזה. מספר העולים היהודים להר גדל, והתגבר כוחן של קבוצות ה'ממלמלים' (מי שמבקשים לעקוף את איסור התפילה בהר – י"ש). עכשיו גם מנהיגים מתונים, כמו המלך עבדאללה ואבו־מאזן, התחילו לדבר על הסכנה הנשקפת לאל־אקצה".
ילד בן 11 לוקח סכין ודוקר יהודים כי הוא מוטרד מהסטטוס־קוו בהר הבית?
"חד וחלק, כן. הילד הזה רוצה להיות שאהיד, להגן בגופו על אל־אקצה. אגלה לך משהו: ההמלצה לשים מצלמות בהר הבית באה ממני. העברתי מכתב לראש הממשלה ובו הצעתי להציב מצלמות כדי להרגיע את המיינסטרים הפלסטיני, ועוד קודם את המלך עבדאללה ואת אבו־מאזן, שיראו בעצמם שאין שינוי. אני חושב שהמהלך הזה באמת שינה את המגמה, והוריד באופן משמעותי את ההסתה.
"מצד שני, צריך להבין שאחרי שהשד יצא מהבקבוק, יש לפיגועים אינרציה משלהם. גם אחרי שהרגענו את החששות ביחס לאל־אקצה, סכינאים פשוט מושפעים זה מזה. מכיוון שמדובר בטרור שמבוסס על השראה ולא על סמכות ארגונית, צריך לפגוע במוקדי ההשראה: קודם כול במסיתים, אבל גם במשפחות ובחמולות שהאווירה בהן כנראה נותנת השראה ליחידים. מולן צריך לנקוט מדיניות של מקל וגזר. מצד אחד החמרת הענישה, לא רק בהריסת בתים אלא גם בגירוש משפחות ובהטלת סגר על אזורים בעייתיים, ומנגד חייב להיות גם גזר – להקל בשכונות האחרות".
ואתה מתרשם שזו המדיניות שננקטת?
"אני רואה את המקלות, שגם בהם אפשר להיות יצירתיים יותר, אבל האפקט של מקלות בלי גזרים הוא חלש הרבה יותר".
גנור לא מסתפק בעצות טקטיות; יש לו מתווה אסטרטגי לסיום הסכסוך הישראלי־פלסטיני. כן, הוא עדיין בין המאמינים שפתרון שתי המדינות אפשרי, אבל הוא דוחה עיקרון תהליכי היסטורי: שיטת הסכמי הביניים וההסדרים הזמניים.
"אני לא מאמין שאפשר לגשת לסכסוך הזה בפתרונות שלביים, ארוכי־טווח, כי בינתיים יופיע הטרור וישבש הכול", מסביר גנור. "צריך לפתור אותו באבחה אחת קצרה, שיש לה שלושה שלבים מהירים. בשלב הראשון, גיבוש הסכם עקרונות בין מנהיגי שני הצדדים, לצורך העניין נתניהו ואבו־מאזן, שמבוסס על ההבנות שגיבשו ברק ואולמרט עם הפלסטינים. הסכם כזה צריך להיות כתוב וחתום, אבל יוסכם שהוא לא יחייב אף אחד מהצדדים אם לא ימומש.
"בשלב השני – גיוס הגיבוי הבינלאומי למהלך: הסעודים ומדינות ערביות אחרות יצטרכו להתחייב להשקעה אדירה במדינה הפלסטינית, כך שכל פלסטיני יראה לנגד עיניו יתרונות ממשיים מהסכם השלום. להערכתי הסעודים יסכימו לזה, כי יש להם אינטרס עליון בהסדר ישראלי־פלסטיני: הוא מה שעומד בינם ובין שיתוף פעולה גלוי עם ישראל נגד ההגמוניה השיעית במזרח התיכון. מדינות אירופה יתבקשו לצרף את ישראל כחברה בנאט"ו, כדי להעניק לישראלים תחושה שבמקרה של משבר ביטחוני הם ייהנו ממטריית הגנה.
"אני כמובן לא רוצה שהאירופים יילחמו בפועל בשבילנו, אבל זה חשוב לחיזוק תחושת הביטחון שלנו. ארה"ב תתבקש לחזק את המטרייה הביטחונית בברית הגנה אסטרטגית עם ישראל, וכן בערבות מדינית שבמקרה של כישלון המהלך, ישראל תקבל צ'ק פתוח לכיבוש השטחים מחדש".
אחרי שכל הערבויות האלה יושגו, יושק השלב השלישי והמכריע בתוכנית של גנור: שני משאלי עם מקבילים, בישראל ובשטחים הפלסטיניים (כולל רצועת עזה), לקבלה או דחייה של ההסכמים. "החשש הישראלי הקבוע מהסדר הוא שאנחנו חותמים עם מנהיג חלש, שלמחרת יירצח ויוחלף בידי חמאס או דאעש", אומר גנור.
"לכן חיוני שהשלום ייחתם בין העמים, ולא בין המנהיגים. משאלי העם גם יוכלו לאפשר למנהיגים יותר מרחב תמרון בשלב הראשון של גיבוש הסכם העקרונות, מתוך הנחה שהסיכומים במילא יוצגו אחר כך לאישור העם. להערכתי, אין לנו מה להפסיד מתרחיש כזה. אם שני העמים יאשרו, בוודאי טוב. אם רק אנחנו נאשר והפלסטינים ידחו, פתרנו את בעיית הדה־לגיטימציה לישראל. אם שני העמים ידחו, לכל היותר נשארנו באותו מצב של היום. האפשרות שהפלסטינים יאשרו ואנחנו נדחה לא נראית לי ריאלית".
המתווה שלך תלוי בהרבה הנחות. קשה לראות בו מסלול ריאלי.
"זה באמת כרוך בהרבה סיכונים, אבל הסיכון של מדינה דו־לאומית מצדיק את לקיחת הסיכונים האלה".
גנור ניסה לעניין במתווה את נתניהו, אבל לא הצליח אפילו להגיע לפגישה איתו. "נפגשתי עם אחד השרים, והוא אמר לי שהמתווה לא ריאלי, כי הסיכונים הפוליטיים גדולים מדי. אני מבין את זה, אבל אני לא פוליטיקאי. מבחינתי מה שמעניין הוא האינטרס הלאומי ולא הפוליטי. בכל מקרה, העובדה שהמתווה הזה זקוק לאישור במשאל עם אמורה להרגיע גם את ה'בייס' הפוליטי של ראש הממשלה".
גנור אמנם משקיע חשיבה בישראל, אבל האוריינטציה של המכון שהוא עומד בראשו היא לאו דווקא ישראלית. הכיוון הזה מתבטא גם בשמו המלא – "המכון הבינלאומי למדיניות נגד טרור". גנור מעיד שב־19 שנותיו הלך והתחזק מעמדו של מוסד המחקר בזירה העולמית.
"לכנס השנתי שלנו מגיעים מאות מומחים מכ־60 מדינות. חלקם אפילו מגיעים בקביעות, כך שכבר הפכנו למעין קהילה של חוקרי טרור. יש לנו עמיתים מחו"ל, וצבא ארה"ב שולח אלינו בקביעות קצין בדרגה מקבילה לסגן־אלוף, שמתחלף אחת לשנה. למיטב ידיעתי, אנחנו המוסד האקדמי הלא־ממשלתי הראשון שהאמריקאים שולחים אליו חוקר קבוע.
"חוקרים של המכון מוזמנים לדיונים בכל העולם, בדרגים הכי גבוהים שעוסקים בגיבוש מדיניות נגד טרור. ברגע זה נמצאים שני חוקרים שלנו במחלקה של האו"ם המסייעת למדינות מתפתחות להילחם בטרור. הסגן שלי, ד"ר איתן עזאני, הוזמן לפני כשנתיים לפרלמנט האירופי לתת חוות דעת מקצועית בשאלה אם להגדיר את חיזבאללה כארגון טרור.
"אבל לצערי, אפשר להחיל על המכון שלנו את הכלל ש'אין נביא בעירו' - גם בגלל התרבות הישראלית, שבה כל אחד חושב שהוא יודע טוב יותר מכל אחד אחר. בתחום הביטחון התפיסה הזו חזקה במיוחד, כי אנשים בטוחים שמי שלא רואה בזמן אמת את החומרים המסווגים, לא באמת מבין שום דבר. מקשיבים לנו בארץ, אבל בחו"ל הרבה יותר".
לצד עשרות חוקרי טרור מקצועיים המועסקים במכון - רבים מהם באופן טבעי יוצאי מערכת הביטחון – גנור מונה כמה קבוצות המעניקות למוסד הזה את הארומה הבינתחומית שלו: "חקר הטרור נוגע לפסיכולוגיה, סוציולוגיה, טכנולוגיה, פילוסופיה, מדע המדינה - כמעט כל תחום שתרצה.
"לכן קשרנו למכון גם כמה עשרות חוקרים ממוסדות ומתחומים שונים, וכולם שותפים לקבוצות העבודה הבינתחומיות שלנו ומעשירים אותנו בידע שלהם. מלבדם יש לנו עוד קבוצה של כמה עשרות בכירי מערכת הביטחון לשעבר, שמעניקים לנו בהתנדבות מהידע שלהם, וכן סטודנטים מהעולם ומישראל שבאים לתקופות שונות של התמחות".
ברוח הזו, רוב פעילות המחקר של המכון מתבצעת אד־הוק, בקבוצות עבודה בינתחומיות המוקדשות לחקר נושא מסוים. "מישהו מרים דגל ואומר 'זה נושא שחייבים ללמוד אותו ברצינות', ואז אנחנו מקימים קבוצה ספציפית, ששותפים בה האנשים הכי מתאימים. כך למשל הקבוצה שתחקור את סוד הקסם של דאעש, ולפני שנה הייתה קבוצה שבדקה את מדיניות המשרד לביטחון הפנים בנוגע לרישוי נשק".
בנוסף לאלה יש למכון גם כמה פרויקטים מתמשכים – למשל מעקב שמבצעים יוצאי יחידה 8200 אחרי ההתפתחויות ברשתות החברתיות ובאתרי האינטרנט של הג'יהאד העולמי, על מנת לזהות מגמות (עדכון בנושא מתפרסם מדי חודש באתר האינטרנט של המכון); פרויקט העוקב אחרי פעילות הטרור העולמי בתחום הסייבר; פרויקט של איסוף נתונים על כל אירועי הטרור והמלחמה בטרור שהתרחשו בעולם בשני העשורים האחרונים; ופרויקט המבקש לזהות מגמות ואיומים במדינות שונות, ובמסגרתו כאמור אותרה בלגיה כמדינה שבה סכנה קרובה ומוחשית להתפרצות טרור אסלאמי.
כשהמכון הוקם הוא כמעט היה היחיד מסוגו בעולם. בעקבות פיגועי 11 בספטמבר 2001 הקים הממשל האמריקאי מרכזים לחקר הטרור שפעלו באוניברסיטאות ברחבי ארה"ב, וגנור גאה לומר ש"אנחנו היינו המודל שלהם".
אבל גם היום, לדבריו, יש למכון מהרצליה כמה מרכיבים יחודיים: "לעומת המרכזים האמריקאיים, אנחנו גוף לא־ממשלתי שלא מתוקצב מכספי המדינה. זה מאפשר לנו חופש מחקרי שאינו תלוי בנושאים שמעניינים באותו רגע את הממשל. בנוסף, 12 המרכזים שהוקמו בארה"ב מתמחים כל אחד בהיבט אחר של חקר הטרור, בעוד אנחנו לקחנו על עצמנו את העיסוק הכולל והבינתחומי בנושא הזה. וכמובן, אי אפשר לא להתייחס לחשיבות המיוחדת של הניסיון הישראלי רב־השנים במלחמה בטרור".
על מעמדו הבינלאומי של המכון מעידה גם העובדה שגנור עצמו מוזמן לעתים קרובות לספק ייעוץ לגורמי ביטחון זרים - למשל "צבא מערבי מסוים שנלחם באפגניסטן, וסגן הרמטכ"ל שלהם ביקש שנביא צוות ונחשוב יחד איך לשפר את המערכה". המכון מוזמן גם לתת הערכות סיכון למדינות ואפילו לחברות ביטוח, המבקשות להבין את אופי האיומים הנשקפים ללקוחותיהן.
לצד כהונתו במכון, גנור משמש גם דקאן בית הספר לממשל ואסטרטגיה של המרכז הבינתחומי. פרויקט הדגל שלו שם הוא "ממשלת הצללים" שהקים: חבורה של 200 סטודנטים מכל חוגי המוסד האקדמי חולקו ל־20 קבוצות העוקבות אחר משרדי הממשלה, מנתחות את פעילותם, מבקרות אותם ונדרשות להציע רפורמה שנתית לכל אחד מהמשרדים. לכל קבוצה הצמיד גנור שלושה חונכים: עוזר הוראה, איש סגל, ושר או ח"כ לשעבר שינחה את התלמידים במבוכי הפעילות הממשלתית.
בין האישים שנענו לאתגר (בהתנדבות) היו דן מרידור, אמנון רובינשטיין, מיקי איתן, רוני בר־און, דליה איציק ולאחרונה גם אלי ישי. "בשביל בית ספר ששם לעצמו יעד להצמיח את הדור הבא של המנהיגות הישראלית, ממשלת צללים כזו היא אמצעי מרכזי לחולל את השינוי", אומר גנור.
ואתה עצמך לא חושב לעבור בשלב מסוים לפוליטיקה?
"אני נהנה מאוד ממה שאני עושה. במובן מסוים אני בן טיפוחיו של פרופ' רייכמן. הוא נותן לי גב במשך כמעט עשרים שנה לקדם את כל הרעיונות שלי, שחלקם מופרעים. אני לא חושב שהייתי יכול לעשות את זה באוניברסיטה אחרת, ששולטת בה הביורוקרטיה האקדמית הרגילה. לכן זה הבית שלי, ואני לא עוזב אותו".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם