נס חנוכה: האם נמצא בסיס טרור מלפני הספירה?
גם אחרי ניצחון החשמונאים, המשיכו היוונים להתבצר במצודה ממנה יצאו להרוג בעולי הרגל היהודים. בחודש שעבר פוענחה סוף סוף חידת מיקום המבצר שאיים על בית המקדש. השלב הבא: קרב ארכיאולוגים
ירושלים, ערב קר באמצע חודש טבת של שנת ג' תרי"א, 150 לפני הספירה. משפחת חקלאים יהודים מהכפר אשתמוע שבדרום הר חברון נכנסת בין חומות עיר דוד. בידיהם של יהושע ויוחנן, נערים בני 17 ו־14, מנחות וזבחים שיוקרבו עוד מעט בבית המקדש. אב המשפחה, אלעזר, מאיץ בהם להתגבר על הקור העז ולהתקדם במעלה הגבעה לכיוון הר הבית. עוד קורבן תודה עומד להיות מוקרב לאלוהי ישראל במקום אשר בחר, בבית שטוהר כבר לפני 14 שנים בידי יהודה המכבי ואחיו החשמונאים.
עוד כותרות ב-nrg:
- טראמפ יגיע לביקור בארץ: "אוהב את ישראל"
- נשיא הבונדסטאג: "סימון מוצרים - לא חכם"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כשהם רואים את הבית המפואר שאליו צעדו במשך כמעט שלושה ימים, התרגשות אופפת את בני המשפחה. הם שואפים אוויר למאמץ אחרון, ואז, ברגע אחד, קורס יוחנן על הקרקע. אביו ואחיו הגדול חושבים שהנער הצעיר התעלף, ומנסים להרימו. באותו רגע חש אלעזר בלהב של קופיץ החודר לגבו.
בסופו של אותו יום, במקום לסעוד מבשר הקורבן שהביאו למקדש, נאלץ יהושע לקבור את אביו ואחיו ולצאת אבל וחפוי ראש לאשתמוע, שם יבשר את הבשורה הנוראה לשאר בני המשפחה. הדוקר, חייל יווני, נס בתוך שניות למצודה שממנה הגיח, שם יישב בטוח ונינוח.
כל בוגר ובוגרת של גן חדווה יודעים לדקלם את סיפורו של חג החנוכה גם אם יעירו אותם באמצע הלילה: היוונים הרשעים הטילו גזרות על היהודים, המכבים הגיבורים ניצחו וגירשו אותם, המקדש טוהר, המנורה האירה שמונה ימים במקום יום אחד, וכולם חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה. בניגוד לרוב הסיפורים מהגן, שעם השנים וההתבגרות מקבלים פרספקטיבה מלאה ועגולה יותר, הסיפור של חנוכה נותר עבור רובנו אגדה פשטנית וחד־ממדית.
אך המציאות, כך מתברר, הייתה אחרת לחלוטין: השלטון היווני המשיך להפגין את דורסנותו ברחבי ארץ ישראל וירושלים עוד שנים רבות אחרי חנוכת המקדש על ידי המכבים, בשנת 164 לפני הספירה. הייתה אוטונומיה דתית יהודית, זה נכון, ובית המקדש השני המשיך לתפקד באופן כזה או אחר עד שנחרב על ידי הרומאים בשנת 70 לספירה; אבל מה שהצטייר לנו בראש - תקופת זוהר שבה אימפריה חשמונאית שולטת בירושלים ועם ישראל עושה בבירתו המאוחדת לנצח נצחים ככל העולה על רוחו – פשוט שגוי מהיסוד.
ברוכים הבאים לחקרא. המצודה היוונית החזקה והמאיימת שבמשך רבע מאה – מפרוץ המרד במודיעין בשנת 167 לפנה"ס ועד שנת 141 לפנה"ס – הטילה את חיתתה ומוראה על תושבי ירושלים היהודים ומנהיגיהם החשמונאים.
במונחים של ימינו, אפשר לקרוא לזה גל טרור שנמשך 26 שנים. במהלכו יצאו מהמצודה הזו, שנבנתה על ידי אנטיוכוס אפיפנס בסמוך לפרוץ המרד, חיילים יווניים ויהודים מתייוונים, שטבחו בעולים לרגל לבית המקדש. בתחילת ספר מקבים א' מתוארת המציאות הבלתי אפשרית שיצרה החקרא: "וישכן אנשי בליעל בקרבה, ויתחזקו בה, ויצברו בה אוכל ונשק וכל רכוש ירושלים העבירו שמה. ויארבו מעל המצודה למקדש ה', וישפכו דם נקי סביבותיו ויחללוהו, ותהי לשטן ולמוקש לישראל ימים רבים".
ההיסטוריון סיימון סבאג־מונטיפיורי מתמצת בספרו "ירושלים – הביוגרפיה" את תיאורו של יוספוס פלביוס בנושא: "כשהחצוצרות הריעו והכוהנים העלו זבחים, חשו לפתע החוצה שכירי החרב של החקרא ומתנגדים יהודים והשמידו את מי שעלו למקדש".
למרות ניצחונותיהם על היוונים, התקשו החשמונאים להיפטר מהמובלעת של החקרא. יהודה המכבי ניסה לכבוש אותה, וכשל. גם אחיו יונתן, ממשיך השושלת, לא הצליח להתגבר על המבצר. רק האח האחרון, שמעון, השלים את המשימה בשנת 141, כשבסיומו של מצור ארוך נכנעו הסלווקים ותומכיהם המקומיים.
תאריך שחרור החקרא, כ"ג באייר, אמור היה להיחגג מדי שנה בשנה, ממש כמו פורים או חנוכה. אלא שהחג לא שרד בלוח השנה העברי, וכך גם אירע למצודה עצמה. במשך קרוב למאה שנות חפירה בירושלים לא נמצא אף רמז לחקרא. מדובר במבנה שלפי כל העדויות ההיסטוריות היה אחד הגדולים, החזקים והמשמעותיים בעיר, ופתרון חידת מיקומו היה קריטי להבנת המציאות הירושלמית בתקופת החשמונאים ובתקופות מאוחרות יותר.
רק לפני חודש הגיעה הבשורה: כמה ארכיאולוגים, בראשות ד"ר דורון בן־עמי, הודיעו כי גילו את שרידי המצודה בחניון גבעתי הסמוך לשער האשפות, ממש מול מרכז המבקרים של עיר דוד. את החפירה מממנת בין השאר עמותת אלע"ד, שלרגל התגלית מוציאה בימים אלה סיורים מודרכים הכוללים ביקור בחקרא.
מדובר בתגלית לא פחות ממרעישה. הממצא הזה משרטט מחדש את גבולותיה של העיר ירושלים בתקופת בית שני, מציג באור אחר את הכתובים המתייחסים לחקרא, ובאופן כללי גורם לרעידת אדמה בעולם המחקר של ירושלים. נהרות של דיו נשפכו לאורך השנים על דבר מיקומה האפשרי של החקרא, ובסופו של דבר זו נמצאה במקום הכי פחות הגיוני, ולא רק מסיבה אחת. באופן לא מפתיע, יש גם מי ששוללים את דבר הגילוי המסעיר, והם לא מאחרים להשמיע את קולם.
את ד"ר בן־עמי אנחנו פוגשים בפינה הצפונית־מזרחית של האתר. הוא לא מבזבז זמן ומצביע על גל אבנים שנמצא בחלקו המרוחק של מה שהיה פעם חניון: "במערום העצום הזה שמולנו רואים את השכבות הנטויות של האבנים והקרקע. זו ה'חלקלקה', מדרון באורך של כשלושים מטר שנבנה מחוץ לחומות המצודה, במטרה למנוע מכלי מלחמה גדולים ומוגנים להביא חיילים שיטפסו מעל החומה או יחפרו מתחתיה. בחלקה העליון, החלקלקה מתחברת לחומה בעובי שלושה־ארבעה מטרים, שבמרכזה מגדל העשוי אבני גזית עם ליבת אבן.
"יש כאן כל המרכיבים שחיפשנו: חומה, מגדל וחלקלקה. המבנה הזה, יחד עם הממצאים שנחפרו כאן - ראשי חצים, כדים שמתוארכים לתקופה הסלווקית, ובעיקר מטבעות שנושאים את דיוקנאות האנטיוכוסים, כולל אפיפנס שהקים את החקרא - גורמים לנו להיות משוכנעים שאכן מצאנו את המקום".
אז יש כאן ביצור שמתוארך לתקופה הסלווקית. אבל מי אמר שזוהי דווקא החקרא, ולא מבנה אחר שהקימו כאן הכובשים היווניים?
"ראשית, עצם העובדה שמצאנו ביצור במערב הגבעה של עיר דוד הוא כבר חידוש גדול, גם אם לא היינו יודעים לומר שזוהי החקרא. את תמונת המראה של הביצור הזה ממזרח, כבר מצאו מתחת למרכז המבקרים של עיר דוד. גם שם יש חומה הלניסטית, וחלקלקה שנבנתה במדרון לכיוון הקדרון. כלומר, יש לנו עכשיו ביצור שתחום בחומות וחלקלקות, והרוחב שלו הוא כחמישים־שישים מטר, לא יותר. אז אחת משתיים – או שעיר דוד הייתה מאוד קטנה, מה שאנחנו יודעים ממקורות רבים שלא כך היה הדבר, או שפשוט לא מדובר בעיר אלא במצודה. ואם זו מצודה, היא מתאימה בדיוק לתיאור של החקרא כמבצר שנועד להחזיק חיל מצב ולא הרבה יותר.
"כפי שאפשר לראות בשטח, הביצור מחבר את עצמו לקו הסלע. בוניו לא השתמשו בחלק מהמדרונות כדי להגדיל את שטח העיר - שוב, מהסיבה הפשוטה שזו אינה עיר. זו מצודה, ואותה הם בונים בראש הגבעה בלבד. יחד עם התארוך שכולו מדבר סלווקית - הכול מיד לוקח אותנו לחקרא".
פענחנו את הגבולות של החקרא ממזרח למערב. מה עם צפון ודרום?
"זו באמת בעיה. מצד צפון אין הרבה לאן ללכת, כי מתחיל הר הבית. לכן אנחנו מעריכים שהקצה הצפוני של החקרא היה באזור שבו נמצאת כיום חומת העיר העתיקה, שהיא מאוחרת כמובן, מהמאה ה־16.
"בכיוון דרום הכול מיושב כיום ואין לנו אפשרות לוודא, אבל אנחנו יודעים שבשנות העשרים של המאה הקודמת חפרו מתחת לבניינים ומצאו חומה ואפילו שרידי מגדל, ולא היו בטוחים אם מדובר בביצור או לא. שרטטנו קו אווירי שממשיך את קו החומה שמצאנו בחניון גבעתי - וזה נופל בדיוק על החפירה ההיא".
הנה כי כן, אחרי אלפיים־שנות הצליחו חופרים עִברים, את בידם האחת וספר מקבים בידם השנייה, לפלס דרך אל בטן האדמה ולהוציא לאור את המצודה היוונית שגרמה סבל כה רב לעם ישראל. לא זו אף זו – הדבר מתרחש ממש לקראת חנוכה. כפתור ופרח. אלא שירושלים היא עיר מורכבת, החפירות בה מסובכות, וכמעט כל ממצא חד־משמעי הופך לסלע מחלוקת.
הבעיה המרכזית בהכרזה על גילוי החקרא נעוצה באותו יוספוס פלביוס, יוסף בן מתתיהו בשמו העברי, שמכתביו הבאנו קודם עדות לזוועות המצודה. לא מעט אזכורים יש לחקרא בספריו של פלביוס, ומהם משתמע תמיד כי היא שלטה על המקדש והתנשאה מעליו.
המקור הפסקני ביותר לכך מצוי בספרו "קדמוניות היהודים": "ואת חלקי העיר הנאים ביותר שרף (אנטיוכוס אפיפנס - א"ש), ולאחר שהרס את חומותיה בנה את החקרא שבעיר התחתונה, כי הייתה רמה ונישאה על פני בית המקדש".
בספר "תולדות מלחמת היהודים ברומאים" מספר פלביוס שלאחר כיבוש המצודה, החשמונאים "הנמיכו את ראש החקרא ויישרוהו כדי שהמקדש יתנשא וייראה מעליה גם מצד זה". כלומר, לפני כיבושה והריסתה הייתה המצודה גבוהה מבית המקדש. כל מי שעומד בחניון גבעתי לא יכול שלא לפסול את האפשרות ששם נבנתה החקרא, לפחות אם מאמינים לפלביוס, שנחשב למקור אמין ממדרגה ראשונה.
"אני חושב שזוהי אמירה אומללה של פלביוס", משיב בן־עמי לסתירה שבין הכתובים לממצאים. "היא זו שגרמה להרבה חופרים וחוקרים לחפש את החקרא ליד הר הבית, כדי שעניין הגובה יסתדר. ישנן שתי אפשרויות, לדעתי. האחת היא שהתרגום מיוונית לא היה מספיק טוב, ושפלביוס השתמש במונחים שכוונתם אחרת. צריך לעשות שיעורי בית ולתת למתרגמים לפענח שוב את מה שכתב. למשל, אולי עניין השליטה שהוא מזכיר, מכוון לפיקוח ושליטה על דרכי הגישה לבית המקדש - מה שלא מחייב גובה טופוגרפי, ומסתדר עם המיקום שמצאנו.
"האפשרות השנייה היא שפלביוס פשוט טעה. צריך לזכור שהוא כותב את הדברים סביב שנות החורבן, כלומר אחרי למעלה ממאתיים שנה שהחקרא לא קיימת. בניגוד לתיאורים אחרים שלו, שידועים באמינותם הרבה, כאן לא מדובר במשהו שפלביוס ראה במו עיניו, אלא בהסתמכות שלו על עדויות של דורות קודמים, שאולי הטעו אותו". בנוסף, פלביוס עצמו מצליח לבלבל את קוראיו כשהוא מתאר שני מיקומים סותרים לכאורה של החקרא: "העיר התחתונה", כלומר במקום נמוך, ומיד לאחר מכן תיאור של מקום גבוה שמתנשא על פני המקדש.
לעזרתו של בן־עמי נחלצים תיאורי החקרא במקבים א', שמדברים על היותה בנויה בעיר דוד. השטח שידוע מאז ומעולם כעיר דוד אינו נמצא על הר הבית, אלא באזור שמדרום־מזרח לו, כלומר בדיוק היכן שבן־עמי מזהה את המצודה. זאת ועוד, הוא אומר: "מקבים א' הוא מקור בן הזמן. אם המצודה הייתה שולטת על בית המקדש, הדבר היה כתוב שם".
מאיר בן־דב הוא מהארכיאולוגים החשובים של ירושלים העתיקה. במשך כמעט עשרים שנה שימש בתפקידים בכירים בחפירות במקום – ראשית כסגן מנהל החפירות ליד הר הבית החל מ־1968 (לצדו של פרופ' בנימין מזר), ולאחר מכן, החל מ־1976, כמנהל השימור והשחזור של האתר. כבר ב־1981 פרסם בן־דב את התיאוריה שלו לגבי מיקומה של החקרא היוונית: לשיטתו היא עמדה על גבעה דמוית סהר שהייתה קיימת לפני מפעלי הבנייה של הורדוס בשטח הר הבית, וכיום חלקה נמצא בתחומי ההר וחלקה מחוץ לו, באזור העופל.
בשיחה עמו השבוע, בן־דב לא זז מעמדתו ופוסל מכול וכול את האפשרות של איתור המצודה בחניון גבעתי. "זה לא החקרא", הוא קובע. "מדרום להר הבית ובצמוד לו הייתה בתקופה ההיא שכונה של יהודים מתייוונים שנקראה 'אנטיוכיה של ירושלים'. בתוך השכונה הזו עמדה מצודת החקרא, שמהמגדל שלה, נניח בגובה של 20־25 מטרים, השקיפו פנימה לתוך הר הבית.
"צריך לזכור שההר בתקופה ההיא היה קצר יותר בכ־32 מטרים בכיוון דרום, ורק מאוחר יותר הוא הוארך על ידי הורדוס. אם צריך לשים מגדל שצופה לתוך הר הבית – וזה מה שאמר יוסף בן מתתיהו, שאין סיבה שנחלוק על דבריו - זה המקום. אלא אם כן אתה מדבר על מגדל בגובה של מגדל אייפל. במקרה כזה, החקרא אכן יכולה להיות בחניון גבעתי.
"איזו סיבה יש להם לטעון שהם מצאו את החקרא? אין להם כלום. בחקרא למשל היו תיאטרון ושכונת מגורים ששמעון החשמונאי הרס עד היסוד. איפה יש דברים כאלה במה שנמצא בחניון גבעתי? הרבה אנשים חיפשו את החקרא וכתבו עליה, אני מצאתי את המקום האמיתי שלה. לא סתם פרופ' אוריאל רפפורט, מחשובי ההיסטוריונים שלנו לתקופת בית שני, כתב בתגובה לאחד מספריי: 'מצאת את החקרא'. אי אפשר לשחק משחקים. זה לא רציני".
פקפוק במסקנותיו של בן־עמי הגיע גם מכיוונו של שמעון ריקלין, ארכיאולוג בהשכלתו ופובליציסט ימין בכובעו המוכר יותר. ביום שבו יצאה ההודעה על גילוי החקרא, צייץ ריקלין את המשפט הבא: "שלום לחופרי עיר דוד. גיליתם מבנה שלטוני אופייני למלכי החשמונאים. המבנה עם החלקלקה אופייני רק ליהודה. זו לא החקרא! מצטער".
פנינו לריקלין כדי שיפרט קצת יותר מדוע לדעתו המבנה שהתגלה בחניון גבעתי אינו החקרא. מעבר לטיעונים הנוגעים לגובה החקרא לעומת בית המקדש, שעליהם כבר הרחבנו, ריקלין מוסיף עוד כמה אלמנטים: "בתקופה הנדונה העיר התפתחה הרבה מערבה, לכיוון מגדל דוד של היום. עיר דוד המקורית אמנם לא הייתה זניחה, אבל היא הפכה לחלק קטן בלבד מירושלים, ואתה לא מקים מצודה שולטת במקום כל כך לא מרכזי בעיר.
"בנוסף, התפקיד העיקרי של החקרא היה לשלוט על מה שמתרחש בבית המקדש. זקיף שעומד בחלון אמור לראות מה קורה שם, ולהגיב מיד. החקרא חייבת אם כן להיות צמודה למקדש, מה שאי אפשר לומר בשום צורה על חניון גבעתי. נכון שהביטוי 'העיר התחתונה' של פלביוס משחק לטובת הזיהוי הזה, אבל האמת היא שבעיר יוונית יש אקרופוליס, שהוא המתחם השלטוני והמקודש, וכל השאר נקרא 'עיר תחתונה', בלי קשר למיקום טופוגרפי".
ומה לגבי האפשרות שיוסף בן מתתיהו שגה בתיאורו?
"זה הכי מעצבן, היחס ליוסף בן מתתיהו. נכון שהוא הגזים לפעמים במספרים, אבל הוא דייק להדהים בארכיטקטורה".
דייק בדברים שראה בעיניו, אולי פחות דייק במה שקרה מאתיים שנה לפניו.
"את זה צריך להוכיח. אני לא מכיר דעה כזו במחקר. כל תיאוריו הגיאוגרפיים והטופוגרפיים, גם לגבי העבר, נחשבים אמינים".
אם זו לא החקרא, מה מצאו לאחרונה חופרי עיר דוד?
"על סמך חפירות שערכתי בכמה מקומות, אני טוען שמבנים שיש להם חלקלקה מאפיינים רק את אזור יהודה, כלומר מעופרים ובית־אריה של היום ועד בית־יתיר. לא תמצא חלקלקות מאותה תקופה במקומות שבהם החשמונאים לא שלטו, כמו הכרמל, הגולן, שומרון או בנימין. אם המבנה עם החלקלקה בחניון גבעתי היה יווני, היינו מוצאים חלקלקות באזורים אחרים בארץ ישראל שבהם שלטו הסלווקים, ולא היא. לכן לדעתי מה שמצאו שם הוא בכלל מבנה חשמונאי".
ב־15 באוקטובר 1986 התקיים בכותל המערבי טקס השבעה לחיילי גדוד צבר של גבעתי. עם סיום הטקס ופיזור הקהל בחניון האוטובוסים שליד שער האשפות, נזרקו לשם שלושה רימונים ממכונית נוסעת. דב פורת, אביו של אחד החיילים שהושבעו, נהרג בפיגוע, ו־69 נפצעו. מאז קיבל המקום את השם "חניון גבעתי". בשנת 2007 נהרס החניון והחלה חפירה ארכיאולוגית בשטח, המשתרע על כארבעה דונמים. מאז ועד היום, המקום לא מפסיק לנפק הפתעות שצצות מבטן האדמה.
דורון בן־עמי מרגיש בר־מזל בהיותו החופר הראשי באתר: "אני לא מכיר עוד מקום כזה בעולם, שבו יש תגליות מכל התקופות. התחלנו בשכבה העליונה עם שרידים מנדטוריים, מתחתיה הייתה שכבה עות'מאנית שקשורה לחומת סולימן המפואר, מתחת לזה מצאנו שרידים מימי הביניים, לאחר מכן ירדנו לתקופה מוסלמית קדומה, ואז ביזנטית. בבניין הביזנטי מצאנו אוצר של 264 מטבעות זהב זהים. לאחר מכן הגענו לתקופה הרומית וגילינו לראשונה שהעיר איליה קפיטולינה המשיכה גם לכיוון האזור הזה, מה שלא היה ידוע עד אז במחקר.
"מתחת לשכבה הרומית הגענו לסוף ימי בית שני, ועכשיו הגענו לחשמונאים ולתקופה הסלווקית ומצאנו את החקרא. בכל פעם שאמרנו שיותר לא נוכל לחדש, גילינו עוד משהו חשוב. נשארה לנו עוד שכבה אחת ומתחתיה כבר נמצא הסלע. זו תקופת הברזל, המקבילה לתקופת המקרא".
מה עושים עם השכבות הנחשפות? הרי צריך לרדת עוד למטה.
"באתרים כאלה, רב־תקופתיים ורב־שכבתיים, החפירה היא הרסנית. אין מה לעשות. אם אתה רוצה לספר את הסיפור של האוכלוסייה ושל העיר, אתה חייב להמשיך לתעד את השכבות הקדומות ולפרק אותן. חניון גבעתי הופך למוזיאון ארכיאולוגי, שבו יישארו במלוא תפארתם מבנים עיקריים מכל תקופה. למזלנו, בהרבה מקרים מבנה בנוי על מבנה, ולכן יש השתמרות. בבוא הזמן, המבקר שיבוא לחניון גבעתי ייכנס למבנה המודרני שיעמוד מעליו, ומשם יירד לקומת הקרקע ויוכל לעבור בין התחנות ההיסטוריות השונות, ובעצם לרדת מתקופה לתקופה. לא יהיה כאן רק שלט שמסביר, אלא מבנה עם סיפור היסטורי".
איך יצא שבדיוק בארבעת הדונמים הללו התגלו כל כך הרבה שרידים חשובים?
"בארכיאולוגיה יש המון עניין של מזל, אבל צריך גם לזכור שבאתרים שיש להם גלישה לכיוון המדרון, ואתה חופר את המדרון, מצב השימור הרבה יותר טוב מאשר בחלק העליון של הגבעה – וכך זה בחניון גבעתי. בכל פעם שיישוב חרב או ניטש מאיזו סיבה, הוא מיד כוסה והשתמר על ידי אדמת המדרון. למזלנו היה כאן בוסתן ולא בתים, ויכולנו לחפור".
ומה לגבי ממצאים שקיימים מתחת לבתים שסביב החניון?
"היסודות של הבתים לא מגיעים עד הסלע, הם די באוויר, ובשביל המחקר הארכיאולוגי זה מצוין. מה שמתחת לא נהרס על ידי קידוחי יסודות, ובאופן תיאורטי ניתן לגלות מה יש שם. כיום אי אפשר לעשות זאת מבחינה טכנולוגית, אבל אני טוען שצריך להשאיר גם לדורות הבאים נתחי חפירות שאנחנו לא יכולים לבצע. אולי הם יוכלו לעשות זאת בלי חפירה פולשנית והרסנית, עם העזרים הטכנולוגיים שיהיו בידיהם".
ועכשיו נותרה בחניון השכבה האחרונה. שם אולי נגלה סוף־סוף שרידים משמעותיים ממלכות דוד?
"השכבה האחרונה היא אכן תקופת הברזל - ודוד המלך נופל בתקופה הזו, וכך למעשה כל מלכי יהודה. אבל אין לנו מטרה להגיע לדוד המלך. המטרה של החפירה, ושל כל ארכיאולוג, היא לספר בצורה הטובה ביותר את סיפורו של אתר. כולם שווי ערך מבחינת המחקר. הארכיאולוגיה שלנו איננה מגויסת".
ובכל זאת, יש סיכוי ששניים־שלושה מטרים מתחתינו תמצאו משהו שיעשיר את ידיעותינו הדלות על התקופה ההיא?
"ימים יגידו. קודם שנמצא משהו, באיכות שימור טובה, מתקופת הברזל. הכי חשוב שבכלל נגיע לשכבות קדומות".
יש רמז במקורות המקראיים לממצאים שאמורים להתגלות במדרון הזה של עיר דוד?
"אנחנו יודעים שלירושלים יש שני פרקים בתקופת הברזל. בראשון, מימי דוד ועד המלך חזקיה, העיר השתרעה רק על גבעת עיר דוד. מחזקיה מתחילה תקופה שנייה, שבה העיר מתפשטת לגבעה המערבית. כלומר, עד סוף המאה השמינית לפני הספירה, אין לנו אלא הגבעה הזו – גבעת עיר דוד. הפסגה שלה נמצאת בכביש הגישה למרכז המבקרים, ולכן שאלת השאלות היא האם בתקופה ההיא בנו גם עד המדרון. אם כן, סביר להניח שנתפוס כאן משהו. אם לא, נישאר עם חצי תאוותנו בידינו".
היכן אתה עומד בוויכוח בין המקסימליסטים, שטוענים שהייתה כאן בימי דוד בירת ממלכה גדולה וחזקה, למינימליסטים שטוענים שירושלים לא הייתה אלא כפר אביונים דל?
"אומר זאת כך: אם לא יעלו נתונים מפתיעים שיגרמו לנו לראות אחרת את התמונה השלילית של ימי דוד כפי שיש לנו היום, צריך לקחת איזו דרך ביניים. אני לא מצפה לראות כאן בנייה מונומנטלית שתואמת את הכתובים, אבל זו תחילת הממלכה, ולא חייבים למצוא ביצור כדי לומר שדוד המלך הקים פה את בירתו. הייתה כאן ממלכה קטנה, ואני חי עם זה בסדר גמור. צריך לדעת מהי רמת הציפיות שלך מירושלים, וכרגע, למרות שהנתונים הארכיאולוגיים לא עולים בקנה אחד עם הגלוריפיקציה שהתנ"ך עשה לירושלים, זה לא מוריד בעיניי מחשיבותה של העיר. ברור לי שכאן הוקם בית המקדש הראשון של שלמה".
למה בעצם זה כל כך ברור לך, אם אין ממצאים ארכיאולוגיים מובהקים?
"זו הפעם היחידה שבה אני כארכיאולוג עומד ומדבר על ממצא שאין לנו ממנו שום דבר אמפירי, ואני עדיין אומר שהוא היה קיים. ולמה אין לי ספק? כי בעולם הקדום מקומות הפולחן משתמרים. העיר יכולה להיחרב, אבל המקום מתקדש. לא לחינם הגולים בנו את בית המקדש השני בתקופה הפרסית בהר הבית.
"למה שם ולא על גבעה אחרת? כי הם יודעים ששם עמד המקדש שחרב לא הרבה שנים לפני כן. למה הורדוס, כשהוא מפרק את המקדש הקיים ומקים מבנה מונומנטלי, עושה זאת דווקא שם? הרי הוא היה יכול לבחור גבעה אחרת. אבל המקום התקדש. אני לא אלך עד סיפור העקדה, אבל צריך לזכור שעורכי המקרא מכירים את המקדש, וכותבים לאנשים שבדורם. הם לא יכולים לפברק. הם לא יכולים לומר שמישהו אחר בנה אותו. אם הם כותבים ששלמה, זה היה שלמה".
רגע לפני שעוזבים את חניון גבעתי ומותירים את דורון בן־עמי עם מה שהוא באמת אוהב – גלי אבנים ועפר עתיק המחכה לסינון – אנחנו שואלים אותו אם יש תגלית שעדיין חסרה לו, איזו קרקפת עתיקה שישמח לתלות על חגורתו שכבר עמוסה בממצאים מתקופות שונות בתולדות ירושלים. "אומרים שכל חופר זוכה פעם אחת בימי חייו, במקרה הטוב, לגלות כתובת עתיקה משמעותית", הוא עונה. "אני עדיין מצפה לכתובת שלי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם