הפרשן שדאעש מאיים על חייו מציג: קוראן שלא הכרתם
הקוראן מעודד את בני כל הדתות להתפלל בהר הבית, ליהודים יש זכות על ארץ ישראל, עריפות ראשים ומלחמות קודש כבר לא רלוונטיות, וההטפות במסגדים הופכות את בני הנוער לפצצות מתקתקות. חמיד אלשריפי, דיפלומט עיראקי לשעבר, יושב היום בלונדון ומנסה להפיץ פרשנות מתונה לכתבי האסלאם, שתתאים למאה ה־21. אחרי שהרגיז את האיראנים ושרד שלושה ניסיונות התנקשות, הוא כבר לא חושש ממה שדאעש עלולים לעשות לו
חמיד אלשריפי, מייסד ארגון "המוסלמים הליברלים", מזמין כל יהודי שחפץ בכך להתלוות אליו לחצר של מסגד אל־אקצה. "אם אגיע לשם, אומר לאימאם שאני רוצה להביא איתי איש יהודי - לא פנימה למסגד, אלא לחצר. שיסביר לי למה הוא לא אוהב את זה. האימאם יגיד את הפסוק שמפריע לו, ואני אתן לו את הפרשנות שלי לפסוק. אדבר איתו בפומבי. האם יהיו מספיק טיפשים להרוג אותי שם? לא נראה לי. אל־אקצה הוא הרי מקום של אושר עילאי.
עוד כותרות ב-nrg:
- כשהארי פגש את ברק: יום הכיף של הנשיא והנסיך
- האפיפיור: "התקפה על ישראל היא אנטישמיות"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"למה לי מותר להיכנס לכנסייה, למרות שאני לא נוצרי? אפילו בכותל המערבי, אם אבוא חבוש כיפה, איש לא יגיד לי ללכת משם. למה שלא נהיה אנשים מתורבתים? עזבי מתורבתים, אנושיים. אם אדם בעל אמונות אחרות בא ורוצה להגיד את תפילתו בשקט ובשלווה, מה הבעיה? הקוראן אומר שכל היהודים, הנוצרים והמוסלמים הם בניו של אדם. ככאלה, הם כולם טהורים. יש כאלה שיודעים שזו האמת, אבל אמירת האמת לא משרתת אותם".
היוזמה האמריקאית־ירדנית לסיום המשבר סביב הר הבית, ולפיה יהודים יוכלו רק לבקר במקום אך לא להתפלל, מרתיחה אותו. "אני רק יכול לשאול: למה? מוסלמים לא מסתדרים עם עובדי אלילים, אבל יהודים ונוצרים מתפללים לאותו אלוהים שהמוסלמים מתפללים אליו, אז למה למנוע מהם תפילה שם? לאומה היהודית מגיעה תשובה על כך. הגיע הזמן שהחוק ישתנה, כי להתפלל זה מעשה טוב. האם בכל פעם שמישהו יקרא שם תפילה נראה התקפות סכינים בירושלים?"
הוא יודע היטב כיצד נולדות ההתקפות הללו. את עצמו הוא מגדיר "אדם שהיה עיוור ועיניו נפקחו" לגבי האסלאם וסכנותיו. "אני מבין ילד מוסלמי בן 13 שלוקח סכין והולך לדקור יהודים. אם הייתה לי הזדמנות לעשות זאת בצעירותי, אני לא בטוח שהייתי מוותר עליה. כשאתה צעיר בשנים, יבואו אנשי דת ויקראו באוזניך כמה פרקים מהקוראן - וזהו, אתה פצצת זמן מהלכת. יאמרו למשל: 'מי אויבי האל? היהודים. אל תחשוב, הרוג כמה שיותר מהם, וגן העדן הוא שלך'.
"מבטיחים לך שתגיע למקום ממש יפה. חינכו אותנו לא להשתמש במוח כשאנחנו רואים טקסט מהקוראן, אלא לקרוא וליישם, ולא משנה כמה שנים עברו מאז שהפסוק נכתב. לאט־לאט, כשמוחי התפתח, הבנתי שהכול רמאות, הכול טעות. הגעתי ללונדון, הכרתי יהודים וישראלים והתחברתי עמם. למדתי עליהם ועל תחושותיהם, והבנתי שכל מה שלימדו אותנו הוא שטויות".
אלשריפי כבר רגיל לשלם מחיר כבד על דעותיו הלא־פופולריות. במשך השנים קיבל איומים על חייו וניצל מלא מעט ניסיונות התנקשות. באחרון שבהם נפגעה קשות ידו הימנית, והדבר ניכר בתנועותיו. "אומרים שלא מגיע לי לחיות, יש תגובות קשות כמו 'אתה האויב מספר אחת של האסלאם', 'מכרת את האנשים שלך', 'אתה בצד של הציונים'. אבל אני מדבר על הקוראן, לא לוקח צד אחר. אני מוסלמי, וחשוב לי לפרש את הקוראן כדי לעשות אותנו אנשים טובים יותר.
"אני רואה מוסלמים צעירים רבים שמתביישים בדת שלהם ולא יודעים מה לעשות. יש חובה לכל מוסלמי לנקות את שמו באמצעות התנערות מכל סוג של אלימות. הקוראן הוא לא ספר קל, אבל אני הולך על הציטוטים השנויים במחלוקת, לא על סיפורים. הולך על פסוקים שעוסקים בהרג, ועל מה שנוגע לנו במאה ה־21".
מאז 1980 התגורר אלשריפי לסירוגין בלונדון, בבגדד, בכווית־סיטי, בעמאן ובקראצ'י שבפקיסטן, עד שקבע את משכנו בבירה הבריטית. במהלך נדודיו מצא את עצמו קורא בכתבי הקודש של האסלאם, ובשנים האחרונות הוא עמל על פירוש מתון וליברלי לפרקי הקוראן, במטרה להתאימם לימינו. בפברואר השנה מיסד את פעילותו והקים את ארגון "המוסלמים הליברלים". באתר של הארגון (LiberalMuslim.org) ובפרופיל הפייסבוק שלו הוא מעלה את ביאוריו לפסוקים נבחרים. "ראינו שככל שאנשים קוראים יותר בקוראן, כך הם נעשים אלימים יותר", מסביר אלשריפי. "החלטנו ללכת בדרך אחרת, שמפרשת את הקוראן מחדש".
אלשריפי בן 56, אב לשלושה בנים, גרוש פעמיים. אשתו הראשונה הייתה עיראקית, השנייה כוויתית. שני בניו הצעירים מתגוררים איתו בלונדון, לאחר שאמם חזרה לכווית.
הוא נולד בבגדד, בן בכור למשפחת אנשי עסקים מוסלמית שיעית. אחריו נולדו שלוש בנות. בשנת 1979 עלה סדאם חוסיין לשלטון בעיראק, ומשפחתו של אלשריפי הייתה ממתנגדי המשטר החדש. "לא פעלנו נגדו בגלוי, וגם הדעות שלנו נשארו בחוג המשפחה", הוא מספר. "לא העזנו להגיד שום דבר בציבור, כי כל מי שלא הסכים עם סדאם הפך למטרה".
אבל אנשיו של הרודן הצליחו כנראה לקרוא את המחשבות האופוזיציוניות של משפחת אלשריפי. "ביום בהיר אחד בשנת 1980 עצרו את הדוד שלי וכמה בני דודים, והם נעלמו. הוריי פחדו שייקחו גם אותי, לכן החליטו לשלוח אותי ללונדון. לקחתי אוטובוס לירדן ומשם עליתי על מטוס לבריטניה. רק ב־2003 נודע לי שבני המשפחה שסדאם עצר אינם בחיים".
בלונדון שהה כמה חודשים, עבד בתחום הנדל"ן ולמד. בשנת 1981 נסע לקראצ'י, העיר הגדולה בפקיסטן, ושם נרשם ללימודי תואר ראשון בכלכלה. במקביל היה ממקימי ארגון אופוזיציה עיראקי. "רצינו להיפטר מסדאם חוסיין, שהיה דיקטטור ורוצח. קראנו לו היטלר. רציתי ללמד את הציבור הפקיסטני מיהו סדאם חוסיין, כי עד אז הם אהבו אותו וחשבו שהוא מושיע היסטורי. הייתי מעביר הרצאות, כותב מאמרים קצרים ומפיץ במסגדים.
"העיראקים הצליחו לשים יד על החברים שלי: שלושה עונו בבתיהם, ושניים אחרים נערפו וראשיהם נלקחו לבגדד. אנשי הדואר דפקו בדלת של כל אחת מהאמהות ואמרו לה: 'שלמי לנו חמישה דינרים, כי הבאנו לך משהו ממש טוב מהבן שלך'. אחר כך היו פותחים את החבילה וזורקים את הראש, וכשהאמא ראתה את הראש של בנה היא השתגעה. זה הרוע של משטר סדאם חוסיין".
הוא עזב את פקיסטן וחזר ללונדון. את בני משפחתו שנשארו בבגדד לא פגש במשך עשור שלם. "דיברנו בטלפון אבל זה היה קשה, כי לא ידענו עד כמה בטוח לאזכר למשל את שמו של סדאם. הסתפקנו בדיבורים בסיסיים של 'אני בסדר' ו'איך מזג האוויר?'". רק ב־1991 קיבלו הוריו ואחיותיו ויזה שאפשרה להם לצאת את גבולות עיראק. בהדרגה הם עברו להתגורר בלונדון, ושם הם חיים עד היום.
בשנת 2003 נכבשה בגדד במלחמת המפרץ השנייה, או כפי שהאמריקאים מכנים אותה "מבצע חופש לעיראק", אבל לאלשריפי מן הסתם יהיו השגות על השם הזה. הוא חזר לעיראק ועבד ב־CPA, ממשלת המעבר שהקימו בעלות הברית.
בתחילה היה מלא תקווה, אך זו נכזבה. "שמתי את מבטחי בנשיא בוש, שהבטיח עיראק טובה יותר", הוא מספר. "בכיר אמריקאי אמר לי: 'אתה מכיר את יפן? מכיר את גרמניה? מכיר את דרום־קוריאה? חבר אותן ביחד - וזאת תהיה עיראק החדשה'. אבל אז עברו שנתיים והרגשתי שמשהו לא בסדר, שהאמריקאים לא עושים מספיק ושאיראן שולטת ביותר מדי תחומים. הזהרתי אותם מפני המתרחש, אבל נוכחתי לדעת שיש מעין הסכם, שלפיו אמריקה מוכרת את כל עיראק לאיראנים. אני לא בוטח באמריקאים יותר".
הוא החל לעבוד במשרד ההגנה העיראקי, אבל לדבריו לא היה יכול לשאת את השחיתות שם ולכן עבר למשרד החוץ. באוקטובר 2005 החליטה עיראק להקים שגרירות בכווית־סיטי – לראשונה מאז הפלישה העיראקית לכווית ב־1990, שנשארה צרובה בלבם של אזרחי מדינת הנפט הקטנה. "בכווית היו מסויגים מהקמת השגרירות", מספר אלשריפי, "אך שר החוץ של עיראק שכנע אותם באומרו שיש לו מישהו שידיו נקיות מכל קשר עם המשטר הקודם, איש אופוזיציה שבני משפחתו נרצחו בידי סדאם. כך הם הסכימו לקבל אותי כנציג הדיפלומטי של עיראק".
אלשריפי נשלח לכווית־סיטי בתור "הממונה על היחסים עם כווית מטעם עיראק", ראש משלחת דיפלומטית שהייתה אמורה להתפתח לשגרירות קבועה. "היה קשה מאוד להגיע למקום ש־15 שנה לפני כן צבא המדינה שלי פלש אליו, אנס נשים, הרג גברים ובזז רכוש. אפילו לא הנפתי את הדגל העיראקי על השגרירות. השגריר היפני שם אמר לי שאני מזכיר לו את השגריר הגרמני בצרפת אחרי מלחמת העולם השנייה. אבל בפועל, האמיר הכוויתי ובני משפחתו נתנו לי להרגיש כאח שלהם. כשבכיר טיפש זה או אחר בשלטון העיראקי אמר משהו רע על כווית, תמיד אמרתי להם שדבריו לא מייצגים את עיראק".
אחרי שנה הועבר אלשריפי מתפקידו – לדבריו, בעקבות לחץ שהפעילו האיראנים. "הרביתי לדבר בתקשורת על ההשפעה האיראנית בעיראק, מה שהביא לחילוקי דעות עם שגריר איראן בכווית, שניסה למנוע ממני לדבר. אמרתי לו שאני חופשי להגיד מה שאני רוצה, והוא אמר שדבריי לא מבוססים. עניתי לו: 'אני עיראקי, עבדתי בתפקידי מפתח בעיראק ויכולתי לראות את זה במו עיניי. איך אתה יכול להגיד שזה לא מבוסס?'"
הוא נשלח לתפקיד דיפלומטי משני בירדן, ובעקבות זאת החליט לעזוב את שירות החוץ העיראקי ולחזור ללונדון. עם הדלפת מסמכי "ויקיליקס" מצא את עצמו מתגונן בעקבות פרסום תכתובות מסווגות. בלט במיוחד מסמך מינואר 2006, שנשלח מכווית למזכירות המדינה האמריקאית ולגופי ממשל נוספים העוסקים בנעשה באזור המפרץ: אלשריפי מזהיר שם מפני התחזקות השפעתה של איראן בעיראק, ומתריע על היעדר מענה הולם מצד ארה"ב.
"אלשריפי אמר שאיראן מממנת מרכזים חברתיים של השיעים, בתי ספר, בתי חולים ותחנות רדיו כדי להגביר את השפעתה באזור, ויש סוכנים איראנים בכל המועצות המקומיות. הוא פירט שהאיראנים מממנים ומחמשים את הצבא העיראקי, ושזהו נושא שהיה צריך להכשילו באופן חזיתי", נאמר במסמך.
"אחרי שהמסמכים נחשפו, אנשים חשבו שאני מרגל לטובת אמריקה", מספר אלשריפי. "אמרו עליי שאני מדליף לאמריקאים בחשאי מה קורה בעיראק, ומראה להם את התנועות של האיראנים. בפועל עבדנו יחד עם האמריקאים כי סמכנו על הייעוץ שלהם".
האמריקאים דווקא זוכרים את אלשריפי לטובה. קירות ביתו מכוסים תעודות הוקרה מגורמים רשמיים בארה"ב, וקולונל פרנק א' וויסמר, ששירת בעיראק בתקופת ה־CPA, אף הקדיש לו פרק שלם בספרו "מלחמה בגן העדן: זיכרונות של קצין דת מבגדד" (2008). "זה היה ממש כבוד ועונג להיתקל בחמיד אלשריפי בכווית־סיטי וללמוד להכיר אותו", כותב וויסמר. "הדבר שהכי הרשים אותי בחברי חמיד היה האהבה הגדולה שלו לארצו. יש לו כזו מסירות לעיראק ולעם העיראקי, שכלום לא יכול למנוע ממנו לשרת אותם".
בהחלט היו מי שניסו למנוע מחמיד לבצע את מלאכתו: אלשריפי יודע לספר על שלושה מקרים שבהם חייו היו בסכנה. הראשון אירע בשנת 2003, עת אנשי שלוחה כורדית של אל־קאעידה חטפו אותו והכניסו אותו למערה, אך הוא הצליח להימלט. "אחר כך בבגדד, בתחילת 2005, סוכלה עוד מזימה לחטוף אותי הודות לערנות של חמושים שהיו איתי. בפעם השלישית, באוגוסט 2005, ירו רקטה אל הבית שלי. היא נפלה חצי מטר ממני, והרסיסים התפזרו לי על הגוף, וחדרו ליד ימין מהמרפק כלפי מעלה.
"הם באו לבית החולים, כי ידעו שהמשימה לא הושלמה ואני עוד לא מת. הרופאים דחפו לי כרית עמוק לפה כדי שלא אצרח. תפרו אותי בלי הרדמה, אבל אתה לא מעז לצעוק במצב כזה, כי אתה יודע שכל מי שצרח לפניך - מצאו אותו וחיסלו אותו במקום. מנהל בית החולים דאג שיבריחו אותי באמבולנס לבית חולים פרטי, ושם העמידו לרשותי שני שומרים. נתנו לי חומרי הרדמה, ורק אז ניתחו אותי סוף־סוף. הודות לטיפול שקיבלתי שם היד שלי חזרה בערך לארבעים אחוזי תפקוד. למדתי לחיות כך, עם יד שנרדמת מדי פעם וקושי לכתוב".
כשאתה הולך בלונדון, אתה מסתכל מאחורי גבך?
"האמת היא שלא. אני כבר לא צעיר, ולכן לא אלך לעשות פרובוקציות בבית קפה שיושבים בו כל הפנאטים, אבל אני מוכן לשלם כל מחיר על הפצת דעותיי כי אני מאמין בשלום. אני כמו היהדות הרפורמית, שפעם אמרו שהיא לא לגיטימית, ותראי איך היא התפשטה כיום. אם אמות כמה שנים לפני שזה יקרה, לפחות מתתי למען מטרה נאצלת. אני מאמין שאלוהים עמי, שאתם תהיו עמי, ושמוסלמים טובים יהיו עמי".
רק בגלגולו הלונדוני המאוחר פגש סוף־סוף מקרוב את היהודים, שעליהם שמע משחר ילדותו. "כילד, שוטפים לך את המוח עם המילה 'יהודים'", הוא נזכר. "לימדו אותנו להאמין שכל האומללות שלנו באה מהם. יהודים היו מבחינתנו פושעים, פולשים. יהודי הוא מישהו שיתפוס אותך בצוואר וימצוץ לך את הדם.
"בשנת 1978, כשעוד חייתי בבגדד, טסתי ללמוד אנגלית בסאמר־סקול באוקספורד. הייתה שם מסיבה להיכרות של כל הסטודנטים, וראיתי שם בחורה בלונדינית שנראתה נחמדה מאוד. ניגשתי אליה, הצעתי לה לרקוד והיא הסכימה בשמחה. היא שאלה מאיפה אני, ועניתי 'מעיראק, ואת?'. היא ענתה 'מישראל'. באותו רגע עזבתי אותה על רחבת הריקודים וברחתי. הרי תמיד אמרו לנו 'היזהרו מישראלים'. פחדתי שהיא עלולה להרעיל אותי, לתקוף אותי או אפילו להרוג אותי. היא בטח חושבת עד היום שאני בחור טיפש.
"הרקע הזה עוזר לי להבין תגובות רעות של ערבים. אני מדבר איתם ואומר להם שגם אני הייתי כזה פעם, אבל הכול נובע ממה שלימדו אותנו. אני מסביר להם שמדובר באומה שלווה, עם אנשים יפים, ושצריך לשבור את הקרח".
לפני כמה שנים הוא הכיר בלונדון את דוד ששון, פעיל שלום יהודי ממוצא עיראקי, שקישר אותו לאנשי מפתח כמו ראש הקהילה אדווין שוקר. "שני האנשים האלה הם כמו אחים שלי. מהם התחלתי לדעת יותר על הקהילה היהודית ולהכיר אותה. באתי לאבא שלי ושאלתי 'למה לימדו אותי ככה?', והוא ענה שבעיראק היה אסור להגיד דברים חיוביים על יהודי, גם אם הוא עיראקי. ואז אבי התחיל לספר לי סיפורים רבים על היהודים".
כיום ממלאת עבודת הפרשנות את כל יומו של אלשריפי, לצד כתיבת מאמרים שמתפרסמים באתרים שונים בערבית. הוא חי מחסכונותיו, וגם את הארגון שלו הוא מממן מכיסו הפרטי, אף שמדובר בפעילות חובקת עולם. "יש לנו בסיס קטן במרוקו שמיועד להפצת הרעיונות לאפריקה ולעולם הערבי, אני פה באירופה בתקווה להגיע גם לאמריקה, ויש נציגות באוקראינה בשביל הודו, סין ורוסיה".
לדבריו, במהלך השנים קרא כ־700 ספרי פרשנות והיסטוריה. "אנשים באנגליה קוראים לי 'האימאם חמיד', ואני אומר להם 'לא, אני רק חמיד'. אני גם לובש בגדים רגילים, למרות שאני בטוח שאם אחבוש טורבן ואגדל זקן ארוך הסיפור שלי יימכר הרבה יותר טוב. אני לא רוצה לרמות אנשים".
הוא מתמצא היטב בנעשה במזרח התיכון, ויודע מה קורה בישראל בכל רגע נתון. גם נושא השואה מעסיק אותו. "כתבתי מאמרים שימחישו למוסלמים שברצח העם הזה אכן נהרגו 6 מיליון יהודים ואף יותר", מדגיש אלשריפי. את דעותיו הוא לא מהסס להביע פומבית בפורומים שונים. בכנס לקידום השלום שנערך בלונדון, אמר לאישה פלסטינית שהתלוננה על גדר ההפרדה: "שמעי, היו לי פעם שתי ציפורים בכלוב. הן רבו ביניהן, שמתי ביניהן חוצץ וזהו. הן לא ניקרו יותר זו את זו".
במשפחתו של אלשריפי, אגב, הדעות חלוקות לגבי פעילותו. "לא כל אחיותיי מסכימות איתי. הוריי מבוגרים מאוד ולא נכנסים לאינטרנט, אבל כשהם הולכים למסגד מספרים להם מה אמרתי, ואז הם שואלים אותי שאלות ואני מסביר להם למה התכוונתי.
"מי שמתנגד לי יאמר שקוראן הוא לכל אוזן ולכל זמן, ולכן מה שהיה בעבר ניתן ליישם היום. אז נכון, הקוראן אומר לכבד את ההורים ולא לאכול חזיר - וזה תקף גם להיום. אבל בקוראן גם אומרים למכור ולקנות עבדים ולהכות את הנשים. האם אני אמור להכות את אשתי כיום? על כן אני אומר: חלק אפשר ליישם גם כיום, אך חלק כבר לא מתאים, ואת זה צריך ללמד.
"כל האלימות שאנחנו רואים היום באה מלימודי דת שגויים של המוסלמים, ולי יש כל החומרים לעצור את זה. הקוראן הוא כמו חרב פיפיות: אני יכול לקרוא לך חומרים כדי לעשות אותך פנאטית, ואני יכול לקרוא חומרים כדי לעשותך רגועה ושלווה. לכן חשוב שנלחץ ליצירת חוק בינלאומי שמונע כל נאום שמסית לשנאה, כלפי כל דת שהיא. בחוק כזה צריכה גם להופיע הוראה מפורשת להסיר כל חומר שמסית לשנאה ולאנטישמיות מתוצאות החיפוש בגוגל וביוטיוב".
אחד האנשים שעודדו את אלשריפי להעלות על הכתב את הפרשנות שלו הוא ישראלי: פרופ' שמואל מורה מהחוג לשפה וספרות ערבית במכון ללימודי אסיה ואפריקה באוניברסיטה העברית, חתן פרס ישראל בחקר המזרחנות לשנת 1999. השניים נפגשו לראשונה בלונדון כבר בשנות התשעים. "פרופ' מורה אמר שיש לי הרבה כוח, ושמשום מה אני אוצר אותו בתוכי", מספר אלשריפי. "הוא אמר לי: 'קח את הכוח הזה ולך לכתוב'. בהתחלה גם היו לי כמה טעויות - הייתי שולח לו, הוא היה מתקן ושולח לי בחזרה".
האם לאלשריפי יש בכלל סמכות לפרש את הקוראן? אחד מהפסוקים המרכזיים בספר גורס שאף אחד לא יודע את פירוש הקוראן, מלבד אלוהים. מצד שני, לאורך השנים נכתבו עליו לא מעט ספרי פרשנות. "לא כל אחד יכול לפרש את הקוראן, רק המלומדים", אומר לנו פרופ' מורה.
"חמיד אלשריפי הוא מלומד - קרא את הקוראן, קרא היסטוריה ויש לו שכל ישר. הוא לא מורעל על ידי מפלגת הבעת' או אחרים. אמרתי לו לאורך השנים: 'אתם, האינטלקטואלים הערבים, צריכים להתאחד ולהגיד את האמת. אסור לכם לפחד מהמשטר. הם יאיימו עליכם, אבל אם תשתקו יקרה לעם שלכם מה שקרה ליהודים בפרהוד (הפרעות שנערכו ביהודי עיראק בימי מלחמת העולם השנייה - מ"פ) ומה שקרה כשסדאם חוסיין עלה'. חמיד סיפר לי שאיימו עליו, הזהירו אותו, ואני אמרתי לו שוב ושוב - 'אל תפחד משום דבר'.
"בקוראן כתוב 'אתם בני ישראל, האל בחר אתכם מכל העמים', וגם 'הוי, בני ישראל, היכנסו לאדמה שאללה הועיד לכם'. אמרתי לאלשריפי שאני חושב שכל התבוסות של הערבים הן כי הם רוצים להוכיח שארץ ישראל תמיד הייתה שלהם ואין ליהודים זכות בה, ולכן הם נכשלים".
מורה הפך לאב הרוחני של אלשריפי ושל אינטלקטואלים מוסלמים נוספים יוצאי עיראק. חלום שחלם הפרופסור הישראלי על הנביא מוחמד, ומתואר בספרו "בגדד אהובתי: יהודי עיראק, זיכרונות ותוגה" (2012), אף הפך אותו בעיניהם לאדם קדוש. "מוחמד בא אליי בחלום, ומעליו גבריאל ושורה של פרשים", מספר מורה. "הוא שאל 'איפה סמי אל־יהודי?' ועניתי: 'אני סמי אל־יהודי'. הם ירדו מהסוסים, ומוחמד לקח את ידי ואמר לי: 'שירתת את האומה שלי, אתה בהשגחתי, אל תפחד משום דבר'".
מה דעתך על פירושיו של אלשריפי?
"אני מסכים עם גישתו שאומרת שפסוקים שמדברים למשל על התזת ראשים נכתבו לאותה תקופה היסטורית ולא על העתיד. טוב מאוד שהוא מנסה לשנות את ההשקפה כדי שלא יפרשו את הפסוקים מנקודת איבה נגד יהודים או עמים אחרים. טוב שאלשריפי אומר את הדברים האלה, כי לאט־לאט זה מחלחל.
"יש הרבה שתומכים בו וברעיונות שלו, אבל הם חוששים. אמרתי לו וגם לאחרים: 'אל תפחדו. אתם מאמינים בברכה שנתן לי מוחמד? אני מעביר אליכם את הברכה'".
שיחות הסקייפ שלי עם אלשריפי החלו מעט לאחר שפרץ גל הטרור הנוכחי, והתקיימו כמעט על בסיס יומיומי. יום לאחר שרשרת הפיגועים ברעננה ובירושלים אמר לי אלשריפי: "ראיתי שזה היה יום רע בישראל והכול מסלים. אני מצטער בשביל כל האנשים שחיים שם. ריאד מנצור, השגריר הפלסטיני לאומות המאוחדות, קורא להגן על הפלסטינים מפני הישראלים. אני לא יודע אם העולם טיפש או סתם עושה את עצמו. אם הפלסטינים הולכים כמשוגעים ברחובות עם סכינים, מי יגן על הישראלים?"
מה דעתך על היוזמה הצרפתית להציב כוח רב־לאומי בהר הבית?
"קודם כול צריך לחנך את המוסלמים לקבל אחרים. אפשר להציב כוח רב־לאומי כחיץ, וזה קל, אבל לב העניין הוא החינוך".
יש חברי כנסת שפועלים להוציא אל מחוץ לחוק את התנועה האסלאמית בראשות ראאד סלאח. צעד כזה יכול להועיל, או שהוא רק ילבה לדעתך את האלימות?
"ראאד סלאח הוא טרוריסט עם היסטוריה ארוכת־שנים, ואני מאשים את ממשלת ישראל שהייתה יותר מדי רכה איתו ועם חבריו. השאירו אותו להסתובב חופשי, לעבוד חופשי, לדבר חופשי. עכשיו נזכרים לאסור את הפעילות שלו? הנזק כבר נעשה".
מה היית עושה בשלב זה?
"למישהו כמו סלאח צריך לדעתי לשלול את האזרחות. הוא לא מתאים להיות ישראלי. קחו אותו ותגידו לו: 'זו רמאללה, זו עזה, לך לשם'. אני חושב שממשלת ישראל צריכה לגלות אחריות לאזרחיה. יש לכלוך - הוציאו אותו החוצה. ממה אתם חוששים? מפעילי זכויות אדם? מאנשי שמאל ישראלים? הם משמיעים את השטויות שלהם כבר במשך עשורים על עשורים. אבל כשאני מדבר על כך עם חבריי בישראל הם אומרים שאין סיכוי שזה יקרה, אלא אם כן תהיה תמיכה חזקה של דעת הקהל".
החברים הישראלים שלו, הוא מספר, מגיעים מכל גוני הקשת הפוליטית. "אחד מהם, שמאלני קיצוני, בא לבקר אותי והביא לי מתנה: דגל פלסטיני עם מגן דוד במרכזו. הוא אמר לי שהיה רוצה לראות את הדגל הזה מחליף את הדגל הכחול־לבן הישראלי. אמרתי לו: 'לפני שאתה מבזבז כסף ומדפיס עוד דגלים, תבדוק אם הפלסטינים יקבלו אותך'. הוא המשיך וסיפר איך הוא מבקר בבתים של פלסטינים ואוכל שם, ואני עניתי לו: 'יום אחד תרגיש סכין בגב שלך. הם ידקרו אותך'".
אתה חושב שמחמוד עבאס מעודד טרור?
"ודאי שהוא מעודד טרור. עכשיו הוא איש זקן בחליפה, הוא בסדר, אבל תסתכלי על העבר שלו. עם זאת, אני מעדיף את עבאס על איסמעיל הנייה, טרוריסט שהורג את בני עמו, וגרם לכמה מלחמות לא נחוצות על ידי שיגור טילים לישראל".
במלחמות האלה העולם האשים דווקא את ישראל בהרג בלתי מעורבים.
"ישראל צריכה להגן על אזרחיה, ולרוע המזל נהרגו בעזה אזרחים חפים מפשע, מכיוון שחמאס הטמין טילים במקומות ציבוריים ומיושבים. לפני כל הפצצה הישראלים שלחו הודעות טקסט לפלסטינים, ורק אחר כך תקפו".
דבר תורתו המתונה מתחיל כבר לטפטף גם לכאן. אלשריפי מספר למשל על פנייה שקיבל מערבים־ישראלים מחיפה, שביקשו לקיים איתו שיחה קבוצתית: "הם שמו אותי על רמקול, וכל המשפחה שמעה. האמא לא אהבה את טענותיי, אבל האבא והילדים קיבלו אותן, ומבחינתי הדור הצעיר הוא מה שאני מחפש. שאלתי 'איך הישראלים מתייחסים אליכם?', והם ענו: 'אנחנו שווים, כמו כולם'. שאלתי אם יש אלמנטים גזעניים ותחושה של דיכוי, והם אמרו: 'מאיפה קיבלת רושם כזה? אנחנו עובדים, שמחים ועושים עסקים'".
מה גורם אם כן לערבים בישראל להשתתף בגל הטרור הנוכחי?
"גם פה, בבריטניה, החיים של המוסלמים לא שונים משל אזרחים אחרים - ועדיין תמצאי ביניהם כאלה שירצו לשים פצצה ברכבת התחתית, או יצטרפו לדאעש. הסיכון תמיד קיים".
ביולי שעבר, אחרי שראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון השיק יוזמה שנועדה להילחם באסלאם הקיצוני בארצו, מיהר אלשריפי ליצור קשר עם חבר הפרלמנט המייצג את אזור הבחירה שלו, וביקש לתרום ליוזמה. "אני חושב שמספר תאי הטרור בבריטניה גדול פי שלושה מכפי שמעריכים", הוא אומר.
לתפילות יום השישי במסגד הפסיק אלשריפי ללכת, כעניין עקרוני. שם מושמעת ההסתה העיקרית להרג, לדבריו, והוא לא רוצה להיות חלק מזה. "תפילות יום השישי נחטפו בידי מדינות האסלאם הקיצוניות, בעיקר ערב הסעודית ואיראן. מתפילה ועבודת האל הן הפכו לתעמולה זולה שנועדה להפיץ שנאה. ה'ג'ומעה', כמו שנקראות התפילות האלה, הן הזדמנות בשביל האימאם להגיע לאנשים באמצעות הנאומים שלו, ונהוג שהוא מחזיק נשק בידו.
"בימים עברו הוא היה מחזיק חרב, באיראן מחזיקים היום קלצ'ניקוב, בלונדון או באמריקה יחזיקו מקל. אני לא רוצה שהתפילות שלנו יהיו עם נשק, אלא שיהיו שלוות. גם מי שמחזיק מקל נתפס בעיניי כמי שלא הצליח להשיג קלצ'ניקוב".
אלשריפי מעביר לי סרטון שבו נראה אימאם מרפיח אוחז בידו סכין, מנופף בה ומשלהב את הקהל בתנועות דקירה מפורשות. "אחיי בגדה המערבית, דקרו!", הוא צועק ועיניו כמעט יוצאות מחוריהן.
"אני מצטער להטריד אותך בסוג כזה של חומר נוראי", אומר אלשריפי בנימוס אנגלי, "אבל בדיוק נגד זה אני נלחם. הם האויבים של האנושות. כל אלו שמאשימים את ישראל כשהיא מגוננת על אנשיה מהמפלצות הללו - שיראו מול מה ישראל נאלצת להתמודד. יש לי עדות מ־2011 לכך שהאימאם של מסגד אל־אקצה מדבר בתפילת יום השישי על יהודים כאילו הם חתיכות לכלוך. גם מי שחושבים אחרת לא יעזו להגיד כלום מרוב פחד.
"אני רוצה לשאול את האימאם: רק משום שיש לכם בעיה פוליטית עם היהודים, אתם מקללים אותם? קיימת בעיה פוליטית, דונו בה ככזו. אל תדברו באופן מעורר בחילה. אומרים שהכול התחיל בגלל שר שבא להתפלל בחצר מחוץ למסגד אל־אקצה, נכון? אני מוסלמי, חוקר קוראן, ואני אומר לכם שאין בכך שום דבר פסול. אני רואה הרבה לא־מוסלמים שנכנסים למסגדים, למרות מה שהאימאם או ראאד סלאח אומרים".
הוא צופה, לבקשתי, בריאיון של ד"ר מרדכי קידר ברשת הטלוויזיה אל־ג'זירה. קידר, מזרחן ומרצה במחלקה לערבית של אוניברסיטת בר־אילן, אמר שם שירושלים אינה מוזכרת בקוראן, ושהיא "בירת ישראל הנצחית" שנמצאת מחוץ לכל משא ומתן. הטון התקיף שלו ותוכן דבריו העלו את חמתו של המראיין, ששלף פסוק קוראן במטרה להוכיח את הקשר המוסלמי לירושלים.
"אני מסכים עם דבריו של ד"ר קידר, גם אם הוא אמר את זה באופן מאוד בוטה ואגרסיבי", אומר אלשריפי. "לכל מדינה יש זכות על אדמתה, ואף אחד לא יכול להגיד לה כלום. ירושלים כלל אינה מוזכרת בקוראן; הפסוק שציטט המראיין נוגע למסגד אל־אקצה, אבל האם יש לו הוכחה לכך שהמסגד הזה על הר הבית הוא מסגד אל־אקצה? כי לי אין. ההיסטוריה של המוסלמים בירושלים מתחילה לפני 1,400 שנה, לפניהם היו הרומאים, ומי היה לפני הרומאים? היהודים".
הוא נשמע כמו ג'ון לנון בשיר 'Imagine', כשהוא אומר לפתע באחת משיחותינו: "דמייני שיהודים, נוצרים ומוסלמים יישבו יחד באותה חצר במסגד אל־אקצה ויגידו תפילות. הרבה קוראים לי 'חולם'. אולי, אבל מאז שהעליתי את האתר לרשת נכנסו אליו יותר מ־100 אלף איש, בלי שום פרסומת או יחסי ציבור בתקשורת". לדבריו, הוא משתוקק להגיע לישראל: "דמייני גם את זה - דיפלומט עיראקי מוסלמי נוחת בתל־אביב ונואם על אסלאם ליברלי. יש לי הרגשה שיום אחד גם אפגוש את נתניהו. אני יודע שהוא איש עסוק, אבל אני מקווה שיסכים לפגוש אותי".
לדעתך הוא מעוניין להגיע לשלום עם הפלסטינים?
"אני חושב שהוא רציני לגבי השלום, אבל רוצה לעשות את זה בדרך שלו, כלומר בסיכומים קונקרטיים - להבדיל מרבין, שהיה גם הוא איש של שלום, אבל הסתמך על הבטחות לא קונקרטיות. נתניהו לא מושלם, אבל ניכר שהוא רוצה להבטיח את הביטחון של עמו וארצו".
מה אתה חושב על האמירה שלפיה היטלר קיבל מהמופתי הפלסטיני את רעיון השמדת היהודים?
"האמירה הזו טיפשית כי היא הופכת את היטלר לאיש נחמד. אחרי שבעים שנה ויותר שאנחנו מקללים את היטלר על הזוועות שעשה, פתאום אלו לא הרעיונות שלו אלא של המופתי אמין אל־חוסייני? אנחנו יודעים שאל־חוסייני היה פושע גדול ואנטישמי, אבל אין להסיק מכך שהוא זה שאחראי לשרפת מיליוני היהודים בשואה. הוא בטח בירך על זה, אבל היטלר הוא היטלר, והוא לא היה זקוק לבקשת רשות, רעיונות או הוראות מאף אחד. אני לא יודע מאיפה נתניהו לקח את זה. ניאו־נאצים יוכלו להגיד עכשיו 'תראו, זה לא היה רעיון של היטלר, הוא לא כזה רע באמת'".
וכמוסלמי בעצמך, כשאתה שומע אמירה כזו, האם היא פוגעת בך?
"זה לא עניין של פגיעה. ברור שלערבים יש עבר מדמם, ואני מדבר עליו בהרחבה, אבל אני שונה מכל זאת".
הסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא לא הנושא העיקרי שמטריד את אלשריפי. מדי יום הוא מקבל תשדורות ותמונות זוועה מעיראק, מולדתו השסועה. "אתמול שמעתי על רופאה נוצרייה ובתה, שחיו שנה וחצי תחת שלטון דאעש במוסול. האם, צעירה בשנות העשרים, החליטה לברוח במשאית של סחורה חקלאית, וכיסתה את עצמה ואת בתה בירקות, אבל הן נתפסו והוצאו להורג בברוטליות. אני יודע שיש יהודים אחדים שעדיין נשארו באזורים שבשליטת דאעש".
האם המעצמות עושות מספיק כדי להילחם בדאעש?
"את רוצה שאאמין שהאמריקאים נלחמים בדאעש? זה נראה כאילו הם זורקים עליהם פרחים. הרוסים אמרו שיגמרו את דאעש בתוך כמה שבועות, ואני מחכה לראות מה הם יעשו. יש אינטרס עולמי שדאעש ימשיכו להתקיים. מי מספק לארגון הזה נשק ולוגיסטיקה? מי מימן אותו, ואיך הוא נכנס לעיראק ולסוריה? למדינות מסוימות יש אינטרס בכך: טורקיה, איראן, קטאר, ערב הסעודית. הן מרוויחות מזה שדאעש עכשיו מגיעים לכל העולם".
אז אתה התשובה לדאעש?
"אין לי מטוסי אף־16, אבל אני מתקיף אותם באמצעות המחשבה. הם טוענים שהאכזריות שלהם היא מימוש של רצון האל, אבל אני אומר שהם מפרשים את דברי האל באופן שגוי. כשהם שורפים אנשים חיים הם לא מבינים שמדובר על משהו מימים עברו, שאינו תקף עוד. אני יכול להכות בהם מכה קשה יותר מהפצצות, בכך שאשכנע שהקריאה שלהם אינה נכונה. הם לא לוקחים אותי ברצינות כי אני עוד קטן ולא מספיק מוכר, אבל אני בטוח שבהמשך הדרך אדאיג אותם יותר ויותר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם