דגלי ישראל ברחובות: כך חותרת פפואה לעצמאות
תושבי פפואה המערבית נאבקים כבר שנים להשתחרר משלטון אינדונזיה. בשנים האחרונות הם החלו לרתום למאבק את התנ"ך, ומקווים לצאת לחירות באמצעות תמיכה נלהבת במדינת העם היהודי
ביקור לא שגרתי נרשם במכון המקדש ביום האחרון של סוכות תשס“ח (2007). 34 צליינים נוצרים מפפואה המערבית שבאינדונזיה הופיעו בעיר העתיקה בירושלים, וביקשו לתרום קילוגרם זהב לבניית כלים לבית המקדש. מנהל המכון דאז יהודה גליק סיפר שחברי הקבוצה לא הסתפקו רק בזהב, אלא מסרו גם מעטפה עם כסף, הסירו תכשיטים – ולבסוף התנצלו על כך שלא תרמו מספיק. “הם ציטטו את הפסוק מזכריה (פרק ו‘ פסוק ט“ו) ‘ורחוקים יבואו ובנו בהיכל ה‘‘, וסיפרו שהחליטו לקיים את הפסוק במלואו“, נזכר גליק.
עוד כותרות ב-nrg:
- כך מסרה ארה"ב את המזרח התיכון לידי רוסיה
- חמאס וג'יהאד חשפו את התרמית מאחורי נאום אבו מאזן
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
התרומה הנדיבה ההיא של הצליינים הפפואנים הייתה בהחלט מאורע יוצא דופן, אבל לחלוטין לא מפתיע. בעשור הקודם עברה פפואה המערבית גל התעוררות רוחנית וברחבי האי צצו עוד ועוד מגני דוד, מנורות ודגלי ישראל – ולא רק בפתח כנסיות. סמלי היהדות הופיעו בכתובות גרפיטי, נצבעו על קירות בתי עסק ובמדבקות על כלי רכב. תושבים בחרו ללבוש בגאווה חולצות עם סיסמאות פרו־ישראליות, דגלי ישראל נצפו בעצרות פוליטיות והייתה להם נוכחות אפילו במשחקים של קבוצת הכדורגל המקומית.
אפשר כמובן למצוא גילויי אהדה ותמיכה דומים בקהילות נוצריות רבות אחרות בעולם, ודאי במדינות האיים השכנות המקפידות לתמוך בישראל במוסדות הבינלאומיים; אבל נדמה שסיפור האהבה של הפפואנים נרחב ועמוק יותר. הסיבות לכך מורכבות מאוד, והן שזורות בטרגדיה לאומית שרק מעטים בעולם מודעים לקיומה.
אחרי שאינדונזיה זכתה בעצמאות מהולנד ב־1949, דרשה המדינה הצעירה לקבל לידיה את כל האיים הסמוכים שבהם החזיקו ההולנדים, ובכלל זה את חלקו המערבי של האי פפואה שמצפון לאוסטרליה. ההולנדים דחו את תביעת הבעלות האינדונזית, ובמשך קצת יותר מעשור הכשירו את הקרקע להקמת מדינת עצמאית בשם פפואה המערבית. ההנהגה הפפואנית כבר הספיקה לפרסם הצהרת עצמאות ב־1961, ואפילו דגל היה לה – דגל כוכב הבוקר.
אבל האמריקנים, שחששו מפני חבירה של אינדונזיה לגוש הקומוניסטי, לחצו על ההולנדים לסגת. אלה האחרונים התקפלו ב־1962, ותוך חודשים ספורים נכנסו במקומם הכוחות האינדונזיים. ההנהגה הפפואנית מחתה ורצה לאו"ם, אבל תחינותיה נפלו על אוזניים ערלות. כעבור שש שנים ערך הצבא האינדונזי משאל עם מבוים בטריטוריה, והביא לסיפוחה הרשמי.
אינדונזיה זכתה כעת ברזרבת קרקע עצומה, פורייה ועתירת משאבים, ופתחה מיד בצעדים לדיכוי מאווייהם הלאומיים של הפפואנים. הם כתשו את הארגונים החמושים שבשנים הראשונות נלחמו בעיקר בכלי נשק מסורתיים, הרגו מנהיגים פוליטיים ואפילו חיסלו אנשי תרבות בולטים. חלק מתו בעינויים בתאי המעצר, אחרים נורו למוות בעצרות ובכינוסים, והיו שנחטפו מבתיהם ונרצחו. גם אזרחים תמימים שנחשדו בשיתוף פעולה עם התנועות הפוליטיות ועם החמושים שילמו מחיר בנפש, בייחוד באזורי השבטים המרוחקים. פעילים שהשתתפו בעצרות לאומיות נעצרו בהמוניהם אם לא נפגעו מירי החיילים, ואפילו הנפת דגל כוכב הבוקר נאסרה על פי חוק, ועד היום גוררת עונשי מאסר כבדים.
איש לא יודע כמה פפואנים שילמו עד היום בחייהם. ארגוני זכויות האדם מעריכים שמדובר ב־100 אלף עד חצי מיליון קורבנות, אבל לעולם לא נדע. האינדונזים ניהלו במשך שנים קמפיין השתקה נרחב, והוא נמשך גם כיום, ובמסגרתו אסרו על עיתונאים להיכנס לפפואה המערבית באופן כמעט גורף. העיתונאים המעטים שכן קיבלו אישור נאלצו לעמוד בתנאים מגבילים וזכו לליווי צמוד של אנשי המודיעין. "אנחנו לא מרגלים אחריהם", אמר באחרונה אחד השרים בממשלת ג'קרטה, "אנחנו פשוט מנטרים את הפעילות שלהם". לא פלא שהשלטונות הרשו לעצמם במשך זמן רב להכחיש שיש בכלל התקוממות פפואנית.
האינדונזים מתעקשים שהדיכוי האלים הופסק לפני שנים ושכוחות הביטחון לא משתמשים יותר בכדורים חיים כדי לפזר הפגנות. הנשיא ג'וקו (ג'וקווי) ווידודו אף הורה לא מכבר לצבא ולמשטרה המקומית לרכך את פעילותם וקרא לפתוח בדיאלוג עם הפפואנים בניסיון לבנות אמון הדדי. הוא הבטיח לשפר את התשתיות ולבקר באזור בכל שלושה חודשים, ובחודש שעבר התחייב לפתוח סוף סוף את פפואה לעיתונאים זרים. ההצהרות שלו התקבלו בברכה, אבל פרשנים ופעילים אומרים שגם אם קיימת סיבה לאופטימיות זהירה, הרי שהמדיניות המתונה לא מחלחלת לשטח כלל - לא בערים, ובייחוד שלא באזורים הנידחים.
כפי שנחשף מדי כמה חודשים ברשתות החברתיות, הצבא עדיין נוהג לערוך פשיטות אלימות על כפרים הנחשדים בשיתוף פעולה עם המורדים, והחיילים מענים ומשפילים את יושביהם. הממשלה אמנם מתעקשת שהחיילים הסוררים אינם חסינים עוד ושכעת הם נשפטים על מעשיהם, אולם ארגוני זכויות האדם באינדונזיה מציינים שהצבא נמנע מלהטיל עליהם עונשי מאסר כבדים, ולעתים מסתפק רק בנזיפות.
אחרי ארבעה עשורים של דיכוי והשתקה מתמשכים, המאבק הלאומי של הפפואנים זוכה בשנים האחרונות להתעוררות. סיבה אחת לכך קשורה בתקוות שווא שטיפחה בהם הממשלה. ב־2001 הודיעה אינדונזיה שהיא מעניקה לאוכלוסייה הילידית מעמד אוטונומי מיוחד, אבל מעולם לא עמדה בהבטחותיה, הקשיחה את מדיניותה והפכה לאויבים גם את הפפואנים הלא מעטים שמתנגדים לעצמאות, אך אינם מרוצים מחלוקת העוגה הקיימת.
נוסף על כך, הממשלה מתקשה לשתף את האוכלוסייה ברווחים האדירים על אוצרות הטבע (למעט אליטה קטנה). היא אמנם טוענת שהיא מפתחת את הארץ, אך מתנגדיה מתעקשים שמדובר בגזל משאבים. אחת הדוגמאות הבולטות לכך הוא מכרה גרסברג. ב־1967 תגמלה אינדונזיה את בעלי בריתה האמריקנים והעניקה לתאגיד הכרייה האמריקני 'פריפורט' רישיון נדיב במיוחד לכריית נחושת וזהב.
השבטים שחיו על מצבור המתכות האדיר נושלו מהאדמה, האמריקנים הפכו אותה בינתיים למכרה הזהב הגדול בעולם, ואילו ממשלת אינדונזיה מרוויחה ממנו יותר ממיליארד דולר בשנה רק מתשלום המסים והתמלוגים. הפפואנים רואים מעט מאוד מהרווחים האלה, וכל ניסיונותיהם לתבוע את החברה על גזלת אדמתם ועל זיהומה עד היום, עלו בתוהו. לא בכדי הפך המכרה יעד לתקריות אלימות.
אבל הוא אינו היחיד שמעורר את זעמם של הפפואנים. גם חברות הגז והנפט הזרות הוכנסו לא מכבר לתמונה, למגינת לבם של המקומיים, וכעת הם ניצבים בפני האיום הגדול והמסוכן ביותר עד כה על סביבתם – מבצע ענק של הממשלה לבירוא יערות ולהקמת מטעי דקלים להפקת שמן. לפי דו"ח שפרסמה לפני כמה חודשים הקרן האינדונזית 'פוסקה', רק לפני חמש שנים פעלו בפפואה המערבית כעשר חברות שעסקו בגידול דקלים. כעת עומדות לפעול בה יותר מ־40 חברות, שביחד ימחקו מיליוני דונמים של יערות גשם עתיקים. ובדומה לעבר, פפואנים רבים מתלוננים שאיש לא שאל אותם ואיש לא פיצה אותם.
אבל הגורם שמטריד יותר מכול את מנוחתה של האוכלוסייה הילידית הוא ההגירה האינדונזית והשתלטותה על הכלכלה. אינדונזיה מונה כיום 250 מיליון תושבים, וזקוקה לאוורר את ריכוזי האוכלוסין הצפופים שלה, בעיקר באי ג'אווה. מאז שנות ה־70 היא מיישבת אזרחים מוסלמים בפפואה המערבית, בין אם כדי לפתח את הכלכלה המקומית כפי שטוענת הממשלה, ובין אם כדי לחזק את האחיזה בשטח כפי שטוענים מתנגדיה.
ד"ר ג'ים אלמזלי מהמרכז ללימודי שלום וסכסוכים באוניברסיטת סידני אומר שאם בשנות ה־60 לא היו כמעט זרים בפפואה המערבית, הרי שכיום הצליחה הממשלה להוריד את שיעור הילידים לסביבות ה־50 אחוזים מהאוכלוסייה, כשבמרכזי הערים הם כבר מהווים מיעוט. לדבריו, הפרויקטים הגדולים של הממשלה, בעיקר בתחום מטעי הדקל, צפויים למשוך מהגרים נוספים, ולהוריד את שיעור הפפואנים באוכלוסייה לשליש בתוך חמש שנים בלבד.
הפפואנים חשים מאוימים מתמיד, מכל הכיוונים, וכאן נכנסת למאבק הלאומי שלהם גם ישראל. רבים בפפואה רואים ביהודים ובישראל בעלי ברית טבעיים נגד האסלאם, וכפועל יוצא גם נגד הממשל והמתיישבים המוסלמים. הם מתייחסים למדינה היהודית כאל אי בודד מוקף אויבים הנמצא בסכנה קיומית מתמדת, ממש כמותם. עמידתה האיתנה נגד האיום המוסלמי מסמלת עבורם גם את עמידתם ומהווה עבורם מקור השראה. וכך, הם משתמשים בסמליה של ישראל כסמלי התרסה נגד הממשל האינדונזי והמתיישבים המוסלמים, התומכים בערבים ומשתמשים בסמליהם.
"זו דרך לבטא את הבידול מהאוכלוסייה המוסלמית", מסביר החוקר הפיני הנרי מירטינן, "וזה לא שונה מהלויאליסטים הפרוטסטנטים בבלפסט שמנופפים בדגלי ישראל מול יריביהם הרפובליקנים־קתולים התומכים באופן מסורתי בפלסטינים".
מירטינן וד"ר אלמזלי מציינים שהשימוש בסמלים הישראלים אינו מעיד בהכרח על תמיכה בישראל המודרנית, אלא מבטא יותר הזדהות עם סיפורה התנ"כי. "ישנה אמונה רווחת בקרב תושבים בפפואה שלפיה הם חולקים אב קדמון משותף עם היהודים", אומר ד"ר אלמזלי. "זו צורה של מיסטיקה תנ"כית שמזדהה עם המאבק של בני ישראל לחירות". מאמינים רבים נוהגים להשוות בין מצבם לשעבוד בני ישראל במצרים, והמאבקים לשחרור, המנהיגים הלאומיים, ואפילו הגאוגרפיה והמיתולוגיה המקומית, מתובלים כולם בסיפורים, בגיבורים ובמקומות המוזכרים בתנ"ך, וכמובן – גם בסמלים היהודיים.
נוסף על כך, ישנו שימוש נרחב בשפה התנ"כית בקרב האוכלוסייה, ופרקי התנ"ך נקראים באופן מילולי, כפי שהדגימה קבוצת הצליינים שביקשה לקיים את חזון זכריה ולתרום להקמת בית המקדש. פפואה הופכת כך עבורם לארץ המובטחת, והם מאמינים שהקדוש ברוך הוא יגאל גם אותם, כפי שגאל את בני ישראל.
הודות למטיפים האוונגליסטים, ובראשם המטיף יליד יפו בני הין, ההזדהות עם ארץ התנ"ך מובילה גם לתמיכה בישראל המודרנית. אבל מירטינן, חוקר עמית במכון מאוארפארק למחקרים חברתיים, מספר שיש מי שסבורים שישראל היא דווקא המקבילה של אינדונזיה בסיפור, ושאם כבר, עליהם להזדהות עם הפלסטינים. ויקטור יאימו, מנהיג משפיע באחד הארגונים הגדולים בפפואה (KNPB), הוא מהקולות המובילים את הקו הזה.
יאימו נוהג להסית בקביעות נגד ישראל תוך שימוש בטיעונים אנטישמיים הלקוחים מהפרוטוקולים של זקני ציון, ומשווה בין “המשטר הציוני שבמבצע פשעים בפלסטינים“ לממשלה האינדונזית. בעבר הוא אף התריע שהמוסד הישראלי אחראי לשטיפת מוחות התושבים בחסות כמה מהכנסיות המקומיות, במטרה לזכות במשאביה הטבעיים של פפואה. המטרה: לשרת את המזימה היהודית להשתלט על הכלכלה העולמית.
אבל נראה שהפרשנות הזו אינה מנת חלקם של רבים, ושההזדהות עם ישראל, התנ“כית או המודרנית, נפוצה מאוד בחברה, לרבות בקרב צעירים. “אין רק דרך אחת לפרש את המשמעות של ישראל בתודעה ובשיח הפוליטי של הפפואנים“, מדגיש מירטינן. “לעתים, השיח נסוב יותר סביב היבטים רוחניים או שעוסק בהשוואות בין ארץ התנ“ך לפפואה. ולפעמים ישנה תחושה של מערכת יחסים מיוחדת בין פפואה לישראל על בסיס התפיסה שהן חולקות גורל משותף. המטען כאן יכול להיות דתי, פוליטי ולעתים הוא שילוב של השניים“.
ואין כמו פייסבוק כדי להיווכח בכך. הרשת החברתית מלאה בקבוצות התומכות במאבק לעצמאות, ובחלק מהפרופילים של חבריהן אפשר להבחין בצעירים עם דגלי ישראל. בדיון שנערך לאחרונה באחת הקבוצות הגדולות תהה אחד הגולשים מדוע ישראל לא תומכת בפפואנים, כפי שהם תומכים בה. החברים האחרים מיהרו להשיב לו שעם ישראל הוא העם הנבחר, ושפפואה תזכה לעצמאות בעזרת הקדוש ברוך הוא. הגולש ג‘וניור ג‘ונתן אף טען שאין זה משנה אם ישראל עוזרת לפפואה או לא. “התנ“ך מצווה זאת“, הסביר, “מי שמברך את ישראל יבורך, ומי שמגנה אותה יקולל“.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם