רושפלד ועוד אושפיזין שהייתי רוצה בסוכה שלי

אם יש משהו שאני מתחבר אליו בסוכות זה עניין האושפזין. בלילות טרופים ללא שינה שבהם אני נזכר ברוח המאיימת להניף את הסוכה אל על, אני חושב על האנשים שהייתי מעוניין לארח. ואלה המועמדים

נדמה לי שמכל החגים, אני הכי פחות מחובר לסוכות. גדלתי בבית שעל אף חילוניותו, תמיד ניסו לשלב בו כמה שיותר סממנים וערכים המושתתים על המסורת היהודית: צום בכיפור, אוכל כשר בפסח, ליל סדר כהלכתו שכולל ניגון מיוחד להגדה עם סלסול מזוהה של אבי בקטע של "על ידי ההוא, טמיר ונעלם", שעד היום כל בני המשפחה מצטרפים אליו בכל שנה. יש לי גם המון טקסים אישיים שפיתחתי עם השנים, כמו לשמוע את "ונתנה תוקף" בביצועו של חנוך אלבלק בכל יום לפחות פעם אחת בשבוע שלפני יום הכיפורים. בחנוכה לעולם לא אתן לשני נרות באותו הצבע להיות צמודים זה לזה, ובפורים אני תמיד מקפיד לשתות עדלאידע (בתכל'ס גם ברוב ימי שישי, אבל אל תהיו קטנוניים).

עוד כותרות ב-nrg:
- פנייה לבנט: "להעביר את החופש הגדול לחגי תשרי"
- תיעוד בסוריה: מתאבד פוחד לצאת למשימה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

אני מניח שהניתוק שלי דווקא מסוכות נובע מהתקרית ההיא שכמעט עלתה לי בחיי. בילדותי גרנו בקומה השביעית בבניין דירות עם מרפסת ענקית. לאחר כמה שנים נטולות סוכה אבי החליט שלראשונה הוא בונה לנו סוכה כדת וכדין, ועמל על כך במרצ שלא היה מבייש את זהבה גלאון ברגע שהיא מזהה הזדמנות להאשים את ישראל במשהו שקשור לסכסוך הישראלי־פלסטיני. כשהגיע החג עמדה במרפסתנו סוכה מקושטת ונאה למדי, ואני ואחי הגדול התחלנו לבלות את ימינו בקרבות היאבקות בתוך הסוכה.

אושפיזמרי. הסוכה של יותם איור: איור: יבגני זלטופולסקי

יום אחד במהלך חול המועד, בשעה שאבי היה בעבודה, התמלאו לפתע השמיים בעננים. אולי אני מגזים, אולי מדובר בזיכרון של ילד, אבל לעולם לא אוכל לשכוח את סופת הטורנדו דרגה תשע שהכתה באותו יום בבירת העמק. מכוניות עפו באוויר, גגות התנתקו מבתיהם, דורותי של הקוסם מארץ עוץ נחתה על חבלי הכביסה של משפחת שוורץ מקומה ארבע. הסופה הכתה ללא רחם, ואני ואחי הגדול ידענו שיש לנו רק תפקיד אחד: לשמור על הסוכה.

אחזנו כל אחד בצלע אחת של הסוכה, ונשאנו תפילה אל הבורא. אל סופת הטורנדו הצטרפה סופת ציקלון בדרגה חמש, שהטיחה את הסוכה מצד לצד ואותנו איתה. לרגע חששתי שאנו עדים לשחזור סיפור המבול, ואף היה נדמה לי שאני שומע בת קול שאומרת "אבוד לכם, עזבו את הסוכה והצילו את עצמכם". אבל בני משפחת זמרי לא מוותרים בקלות (אלא אם כן אשתנו מבקשת), וכך במשך שעות הוטחנו מצד לצד בעודנו מנסים למנוע מהסוכה הראשונה של חיינו להתנתק מהקרקע ולהמריא אל עולם שכולו טוב.

לעולם לא אשכח את רעש המפתח ופתיחת הדלת כשאבי חזר מעבודתו. הוא נכנס ובשתי שניות קיבע את הסוכה למקומה. לעולם לא אשכח את תחושת הגאווה על הצלת הסוכה. לעולם לא אשכח את מבטו המשועשע של אבי כשאמר "קצת הגזמתם כשהתקשרתם אליי לעבודה וטענתם שאתם עומדים למות". אבל זה לא באמת משנה. תקראו לזה טראומה, תקראו לזה הדחקה, אבל יש לי תחושה שביום שבו הצלתי יחד עם אחי את הסוכה, איבדתי את חג הסוכות.

נראה לי גם שתל־אביב היא לא עיר שמתאימה כל כך לחג הזה. אנשים פה משכירים דברים שנראים הרבה פחות טוב מסוכה באיזה שלושת אלפים שקל לחודש, אז אני מניח שבחג הראשון שאנשים ירימו פה סוכות בכמויות, מיד יגיע איזה איל נדל"ן שיטען שהשטח שלו וישכיר את הסוכות לזוגות צעירים. רוצים הוכחה? לכו לבני־ברק ותראו איך כל מה שהיה פעם סוכה התכסה פתאום בגבס והפך לעוד חדר בבית.

אבל אם אני מנסה בכל זאת למצוא משהו שאני מתחבר אליו בחג הזה, זה ללא ספק עניין האושפיזין. בלילות טרופים ללא שינה שבהם אני נזכר בשריקות הרוח המאיימות להניף את הסוכה אל על, אני חושב על האנשים שהייתי מעוניין לארח בסוכתי אם הייתי בונה אחת. ואלה המועמדים.

אושפיזמרי 1: סבא שמואל
כתבתי כבר בעבר שסבא שמואל הוא הפספוס הכי גדול שלי. האיש שהקים את המקומון הראשון בארץ, ששרד את השואה, שהלך מוקדם מדי. היה נחמד לו הייתי יכול לשבת איתו לעוד ארוחת ערב אחת. אני מבטיח להכין גם עוף מכובס.

אושפיזמרי 2: דוד בן־גוריון
טוב אין ספק שהוא יוסיף צבע לכל שולחן עם התספורת והקול המיוחד, אבל יותר מכול נראה לי נחמד לבקש ממישהו שהקים פעם מדינה להעביר את המלח.

אושפיזמרי 3: מנחם בגין
כי זה מה שחסר לי, שיתחילו לשאול אותי למה הזמנתי אנשים רק מצד פוליטי אחד. וגם כי בא לי לשאול אותו אם הוא "מתהפך בקברו" כל כך הרבה פעמים כמו שחבר'ה מסוימים נוהגים לומר, או שסתם הופכים אותו בכוח.

אושפיזמרי 4: יונתן רושפלד
אני אומר, אם אתה מארח כבר מישהו לארוחה, שיהיה מישהו שכשהוא שואל "להביא משהו?" תוכל לענות לו, "כן, כל מה שאתה יכול".

אושפיזמרי 5: ממשלת ישראל
בכיף שיבואו, למה לא, יש מספיק מקום למכובדים. אבל בתנאי אחד: לפני שהם קופצים לסוכתי, שיעברו ברכב לא ממוגן בכבישי ירושלים ויהודה ושומרון. לא כי אני רוצה שייפגעו, חלילה, אלא כי נראה לי שקצת פחד היה מזרז כמה החלטות שצריך לקבל בנושא.
ויודעים מה? שיביאו גם את וינשטיין, עליי.

אושפיזמרי 6: יוסי בנאי
ואם כבר אי אפשר לנסוע לירושלים, לפחות שיהיה מי שיספר עליה כמו שאף אחד אחר לא יכול.

אושפיזמרי 7: אריק איינשטיין
וואלה, אני יודע שהוא לא השתגע לצאת מהבית עוד כשהבית היה בתל־אביב, ועכשיו בגן עדן (כן, אין מצב שמישהו ששר את "עטור מצחך", "עוד יהיה", "פגישה לאין קץ" ו"העיר הלבנה", לא נמצא בגן עדן) קשה לו לצאת עוד יותר, אבל בחייך אריק, בוא לכמה שעות, לא יותר. נדבר קצת כדורגל, ובסוף, רגע לפני שתלך, תיתן לעולל ביצוע לייב של "ערב מול הגלעד", השיר האהוב עליו.

בונוס אושפיזמרי: המחנכת מכיתה ג'
שאמרה לי שלא ייצא ממני כלום. תראי אותי עכשיו, יושב עם סבא שמואל, בן־גוריון, בגין, רושפלד, ממשלת ישראל, בנאי ואיינשטיין ותגיד לי שאת לא חושבת שטעית.