"הגרעין התורני הציל את לוד בשנותיה הקשות"
ראש העיר יאיר רביבו בונה גשרים עם האוכלוסייה הערבית, קורא לצעירים חילונים להצטרף וחולם על שינוי תדמית, שמתחיל כבר לקרום עור וגידים. אבל עד אז, מודה גם רביבו: "יש עוד הרבה מה לעשות"
יום למחרת בחירתו לראשות העיר לוד, נשאל יאיר רביבו בכלי התקשורת מה הדבר הראשון שירצה לעשות כראש עיר. רביבו ענה ללא היסוס: "להחזיר את החיוך לתושבים". כדי להבין את חשיבות החיוכים בלוד צריך להכיר את הנתון הבא: כבר כמעט עשרים שנה ששום ראש עיר נבחר בלוד לא משלים קדנציה.
עוד כותרות ב-nrg:
- אובססיה: בראד פיט רכש אופנוע "נאצי"
- אחמד נחשד בהכנת פצצה – וקיבל הזמנה מאובמה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
שני ראשי ערים הוחלפו על ידי ראשי ועדה קרואה, ומקסים לוי, ראש העיר המיתולוגי שהנהיג אותה עד אמצע שנות התשעים, חזר לעירייה בשנת 2002 אבל נפטר לאחר חמישה חודשים. חוסר היציבות השלטונית הסב לעיר לא מעט נזקים, ובין השאר יצר חוסר אמון של אנשי לוד במנהיגים המקומיים, ופגע פגיעה קשה בגאווה המקומית.
לפחות במבחן החיוך, רביבו רושם הישגים. נהג המונית שפגשתי ליד העירייה סיפר בהתלהבות על אירועי יום העצמאות האחרון בעיר, שכמותם לא היו כבר שנים רבות. "מרגישים שינוי בכבישים, בגינות, באירועי התרבות", אמר הנהג. "יש עוד הרבה מה לעשות, אבל אני מבסוט ממנו".
אחרי שנים ללא מנהיגות מקומית נבחרת, רביבו יודע שהתושבים שלו רוצים לראות את ראש העיר שלהם, והוא ממעט לצאת מהעיר. לפני ראש השנה הוא אפילו העדיף הרמות כוסית מקומיות על פני הרמת כוסית עם ראש הממשלה, למרות היותו אחד ממקורביו. "אני כמעט לא יוצא מחוץ לעיר וכמעט לא יוצא לחו"ל", הוא אומר. "אחרי שנים של ועדה קרואה, הציבור רוצה לנגוע בראש העיר שלו. אני הולך פה כמעט לכל חתונה, הלוויה או אזכרה".
כמעט שנתיים חלפו מאז נבחר יאיר רביבו (40) לראשות העיר לוד, אחת הערים המאתגרות בשלטון המקומי. עיר עם אוכלוסייה מעורבת של יהודים וערבים, שאיבדה בעשורים האחרונים כ־20 אלף מתושביה היהודים לטובת שכנותיה הצעירות: מודיעין, אלעד ושוהם. רביבו, יליד העיר, כיהן כסמנכ"ל החברה הכלכלית בלוד וניהל את רשת המתנ"סים שלה כשנקרא בשנת 2011 בידי ראש הוועדה הקרואה דאז, מאיר ניצן, לכהן כמנכ"ל העירייה.
"ציפו שניצן יביא איתו אנשים מראשון־לציון שבה כיהן כראש עיר", מספר רביבו, "אבל הוא רצה לגדל פה את הדור הבא של המנהיגות וקרא לי. במשך שלוש שנים עשיתי סטאז‘ אצל אחד מגדולי ראשי הערים בישראל, שהפך את ראשון מעיר מנומנמת לאחת הערים המוצלחות. למדתי בשקיקה איך מתכננים עיר ואיך מקימים תשתיות, ובמקביל ייצבנו את המערכת הכספית וחיסלנו את הגירעון העצום שהיה. כשנבחרתי לתפקיד ידעתי שאני מקבל קופה מאוזנת גם בשוטף וגם במצטבר - תנאי פתיחה שלא יכולתי לחלום עליהם".
כאמור, היעד הראשון של רביבו היה הרמת המורל של התושבים. "אנשים היו שפופים והגאווה המקומית הייתה ברצפה. ידעתי שכדי להחזיר את החיוך צריכים לפעול גם במישור המיידי, ולא רק בתוכניות ארוכות טווח. לקחתי את כל תקציבי הפיתוח העודפים והשקעתי אותם בכבישים חדשים, בפארקים, באלף מנורות רחוב - דברים שהם טריוויאליים בעיר רגילה ולא היו פה.
"חוץ מזה השקענו המון בתרבות. שילשנו את תקציב התרבות ממיליון לשלושה מיליון, פתחנו מתנ"סים בשכונות הערביות והוספנו אירועי קיץ. הבאנו את דודו אהרן ואייל גולן, ואברהם פריד מגיע לכאן בעשרת ימי תשובה. היה לי חשוב להביא את האמנים הכי גדולים כדי להגיד לתושבים גם לכם מגיע, ולא רק לחברים שלכם שעברו לערים הסמוכות. ביום העצמאות האחרון הגיעו להופעות כאן כאלו שעזבו את העיר, והיום כשצוחקים על לוד בתוכניות סאטירה אתה רואה את הלודאים נלחמים על כבוד העיר ברשתות החברתיות. עם גאווה מקומית אפשר לצאת לקרב, ולפתח אסטרטגיה לטווח ארוך".
המשימות של רביבו לטווח ארוך הן לחדש את העיר הוותיקה ולדאוג לבנייה חדשה. אחד האתגרים שאיתם מתמודדת לוד הוא המחסומים הפיזיים הרבים שמפרידים בין שכונותיה, מחסומים שנובעים מעובדת היותה צומת מרכזי של מסילות רכבת וכבישי אורך ורוחב. "המיקום התחבורתי של לוד מדהים, אבל יש לזה מחיר", הוא מסביר.
"לכל שכונה כאן היה מחסום פיזי - מסילת ברזל או כביש ראשי - ונוצר מצב שהשכונות הפכו לשכונות מתוחמות שלא מדברות זו עם זו, כמו שישה או שבעה יישובים. אנחנו פועלים לפשט את העיר במובן הפיזי ולחבר אותה ממזרח למערב, כדי שלא יהיה מפגש בין מסילה להולכי רגל וכלי רכב. כדי להגיע מהבית שלי בשכונה המזרחית לשכונה מערבית בעיר, אני צריך לעבור בדרך כביש ראשי ושתי מסילות ברזל. זה לוקח יותר זמן מאשר להגיע מלוד לשוהם. אנחנו הופכים את כל התשתיות, דברים שלא עשו שנים. זה לא נעים עכשיו, אבל הכרחי. מאיר ניצן אמר לי: ‘אל תבנה בניינים למעלה לפני שבנית תשתיות למטה‘".
רביבו יודע שחוץ מתשתיות הוא צריך גם לבנות, והוא גם מכיר את הביקורת בעיר על כך ששכונת ‘אחיסמך‘, השכונה הגדולה ביותר שנבנית בה כעת, עם 3,600 דירות, עומדת להיות חרדית.
"עוד כמנכ"ל העירייה סברתי שלוד לא ערוכה עכשיו לקליטת אלפי משפחות חרדיות, עם אִפיון חרדי קלאסי. אמנם אנחנו מחבקים כל תושב שבא לעיר, אבל אוכלוסייה חרדית גדולה לא מתאימה לעיר בעת הזאת, כשהיא רק יצאה מוועדה קרואה. עם זאת, השכונה המדוברת יצאה לשיווק כבר בזמן הוועדה הקרואה של אילן הררי. קיבלתי אותה במצב שבו 2,600 דירות כבר שווקו, ויכולתי לעשות מקצה שיפורים רק באלף הדירות הנותרות. כתוצאה מלחץ שהפעלתי הצלחתי להביא לכך שהן ישווקו לציבור דתי־לאומי ולבעלי תשובה. כדי להביע אמון במהלך גיבשתי קבוצה משכונת גני־יער הסמוכה לה, שבה אני גר, וקנינו שם דירה".
מה עם שכונות נוספות? לא רואים הרבה מנופים בעיר.
"בחודשיים האחרונים אנחנו עובדים עם משרדי האוצר, השיכון ומשרד ראש הממשלה על מגה־הסכם גג, שיתקן את כל עוולות העבר שנעשו בעיר (בהסכם גג מתחייבת המדינה לקיצור תהליכים ביורוקרטיים ולבניית תשתיות מהירה, א"ר). במשך שנים לוד בנתה שכונות לעולים וקלטה, אבל המדינה לא השקיעה כאן בתשתיות. הסכם הגג שמדובר עליו עכשיו מתייחד בכך שהוא גם צופה פני עבר. אמרנו לממשלה שלפני שבונים עוד שכונות בפריפריה של העיר, נעשה תוכנית כוללת שבה הכסף שייכנס מהקרקעות שישווקו ילך לחידוש פני העיר.
"אנחנו מדברים כרגע על בנייה של 15 אלף יחידות דיור, שמתוכן שליש במערב העיר, שליש על אדמות מושב בן־שמן במזרח העיר, ושליש בקרחות שיש בתוך העיר ובהתחדשות עירונית. בתמורה לבנייה, יש שורה שלמה של משימות שאני מבקש מהממשלה להשלים - בתחבורה, בהסדרת תשתיות בשכונות הערביות ובפיתוח העיר העתיקה כמנוף לצמיחה ותיירות".
רביבו נבחר לראשות העיר כמועמד הליכוד והוא פעיל בולט במרכז המפלגה, אבל כחובש כיפה סרוגה הוא מזוהה, אם ירצה או לא, גם עם הגרעין התורני בעיר שמציין בימים אלו עשרים שנים להקמתו. אהרן אטיאס, חברו הטוב של רביבו שהיה ממקימי הגרעין וגם ניהל אותו במשך שנים רבות, מכהן היום כמנכ"ל העירייה.
"חברי הגרעין התורני היו נקודת האור החיובית בשנים הקשות של לוד", אומר רביבו. "הם הגיעו לכאן כשהיה פקק של עוזבים ביציאה מהעיר. אני סבור שהגרעין הזה הוא המפעל ההתיישבותי החשוב ביותר שנעשה במדינה בעשרים השנים האחרונות. הם פשוט הצילו עיר אסטרטגית במדינת ישראל. סביר להניח שלולא הגרעין התורני מגמת ההגירה הייתה נמשכת, ולוד הייתה היום עיר ערבית שחולשת על שדה התעופה היחידי שלנו, על כל המשתמע מכך.
"מעבר לכמעט אלף משפחות שהגרעין הוסיף לעיר, אפשר לומר שכל משפחה של הגרעין גם גרמה למשפחה ותיקה אחת לא לעזוב. כשהגרעין הוקם הוא נכנס קודם כול לשכונות הוותיקות. אנשים שם ראו שבאים לעיר בני זוג אקדמאים עם ילדים, התביישו למכור את הבית וזה בלם את ההגירה. זה היה צעד דרמטי שהשפיע גם על החינוך ועל הקהילתיות, וגרם לאוכלוסייה החזקה לחזור ולהאמין בעיר ולפעול לשינוי בתוך המערכות העירוניות".
בחודשים האחרונים סערו הרוחות בתוך הגרעין התורני בעקבות פתיחתו של תלמוד תורה על ידי חלק ממשפחות הגרעין המתגוררות בשכונת רמת־אשכול בעיר. המתנגדים טוענים שפתיחת מסגרת תורנית פרטית אינה הולמת את האידיאולוגיה המשתלבת של הגרעין, ועלולה לפגוע בבתי הספר הממ"ד האינטגרטיביים שבהם למדו עד היום ילדי הגרעין. חלק מהביקורת מופנית כלפי רביבו, על כך שלא בלם את הקמת התלמוד תורה.
"נכון שכשהגרעין הגיע ללוד הוא קיבל החלטה אסטרטגית להתגורר בשכונות הוותיקות ולהשתלב במערכות החינוך הקיימות", מגיב רביבו. "במשך עשרים שנה זה התקיים בגנים, בבתי הספר, באולפנה ובישיבה, וגם הילדים שלי לומדים במוסדות החינוך של חברי הגרעין. אחרי עשרים שנה, כשהגרעין גדל כל כך, הגיוני שיש ריבוי דעות. התלמוד תורה לא משקף את הרוח של כל הגרעין, אלא של קבוצה מסוימת שהיא מספיק גדולה כדי לפתוח מסגרת תורנית יותר. בחנתי את הקבוצה כדי לוודא שהיא לא בדלנית. שאלתי אותם אם יש בתלמוד תורה גם עולים מאתיופיה ולודאים ותיקים, ואמרו לי שכן.
"לפחות שליש מתלמידי התלמוד תורה הם לא ממשפחות הגרעין, והשערים פתוחים לכולם. מה שעוד עומד לזכותם הוא שהקמת המוסד החדש ברמת־אשכול מחזקת שכונה לא פשוטה עם רוב ערבי, ומי ששולח לשם את ילדיו משקיע ומקריב. בתי הספר הממ"ד לא נפגעו בינתיים מהתלמוד תורה, ואני מסכים שחשוב להיות עם אצבע על הדופק שהם לא ייפגעו בעתיד ולפעול לחיזוקם".
כניסתו של ליכודניק דתי־לאומי המקורב לגרעין התורני לתפקיד ראש העיר, לוותה בהתנגדות ובחששות מצד המגזר הערבי המהווה כשליש מאוכלוסיית העיר. ישיבות המועצה הראשונות של רביבו לוו בצעקות וחילופי האשמות בין נבחרי הציבור הערבי לרביבו ואנשיו. מבצע ‘צוק איתן‘ הביא את העיר המעורבת לנקודת רתיחה, והמתח בין שתי האוכלוסיות הגיע לשיא לאחר שרביבו פיטר מהעירייה עובדת ערבייה שהביעה שמחה על מותם של חיילי צה"ל במבצע וייחלה למותם של חיילים נוספים.
"אנחנו לא מתביישים להרים פה את הדגל הציוני ואת הצביון היהודי", הוא מבהיר. "עם זאת אני סבור שקיומה של אוכלוסייה ערבית בלוד הוא עובדה מוגמרת, ומי שחושב שאם נפַתח רק שכונות יהודיות ורק את החינוך היהודי הבעיות שם ייעלמו, טועה טעות גמורה. לכל שותף פוליטי שלי אני מעביר את המסר שאם אתה מקים פארק בשכונה ערבית, מאוד יכול להיות שלא תהיה להם מוטיבציה לעשות ונדליזם בשכונה יהודית. אי אפשר מצד אחד להלין על הערבים שמתערבבים ובאים לשכונות יהודיות, ומצד שני להתלונן כשמקימים פארקים בשכונות שלהם. אני מנסה להפוך את התמהיל המורכב של לוד ליתרון וליצור שותפות אמיתית".
כבוגר יחידה 8200, רביבו דובר ערבית טובה והוא רואה בכך יתרון. "בכל גן ערבי שאני נכנס אליו, אני יושב וקורא לילדים ספר בערבית. אין לך מושג כמה זה שובר מחיצות ויוצר אווירה טובה. לאחר החשדנות שהייתה כלפיי בשנה הראשונה, השנה השנייה נפתחה עם המון כבוד והערכה, ועכשיו יש לי מערכת יחסים טובה עם חברי המועצה הערבים.
"אחרי מבצע ‘צוק איתן‘ ישבנו לשולחן עגול והצלחנו ללבן דברים. נקודת האור הייתה יום כיפור בשנה שעברה, שנפל באותו יום עם עיד אל־אדחה, כמו שקורה השנה. הבנו שזה יכול להיות נפיץ, ובעשרת ימי תשובה הבאנו לכאן את הנשיא ואת ראשי העדה המוסלמית והנוצרית. עבדנו על זה קשה וזה הצליח מעל המשוער. היחסים השתפרו, ומאז עשינו כמה פרויקטים משותפים.
"מחזיק תיק החינוך שלנו, יוסי הרוש, משקיע חלק גדול מזמנו בהשלמת פערים בחינוך הערבי. זה חינוך שהתנהל בקרוונים ובמבנים לא מוסדרים, והיום אנחנו בונים להם בתי ספר, מתנ"סים, מועדוני נוער ומעונות. לפני שמאיר ניצן הגיע לא היה אפילו תיכון ערבי אחד בלוד. הם היו שולחים את הילדים החוצה ולא יודעים מה קורה איתם. עכשיו יש פה שלושה תיכונים – טכנולוגי, מדעי ומקצועי - ופתאום הנשירה פוחתת, האלימות פוחתת, בעיות הסמים פוחתות. חינוך טוב זה פחות פשיעה".
מבקריו של רביבו טוענים שהוא מגלה חולשה מול תופעת הבנייה הבלתי־חוקית במגזר הערבי. הוא מצדו רואה התקדמות גדולה בנושא, וגם מגלגל חלק מהאחריות לגורמים אחרים. "אף אחד לא חושב שבשנה־שנתיים קל לשנות תרבות של יריות בחתונות, זיקוקים, בנייה בלתי חוקית ושריפת מכולות.
"ועדיין, אין מה להשוות מבחינת כל נתון את מה שהיה בעבר למה שקורה פה בשנתיים האחרונות. אם בעבר היו יוצאים 25 צווי הריסה בשנה לבנייה בלתי חוקית, היום יוצאים מאה. אבל יש הרבה בעיות. אנחנו מתקשים לגייס מנהל פיקוח בנייה ופקחים. השכר של הפקחים נמוך וצריך להתעמת עם אוכלוסייה קשה, אז הם מעדיפים לעבוד בעיר אחרת ולהתמודד עם בעיות קלות יותר.
"כרגע יש רק שלושה פקחים שאחד מהם מנהל בפועל, ולכן אני ומנכ"ל העירייה צריכים להיות עם אצבע על הדופק. יש גם קושי לבצע בפועל את הצווים, כי אתה צריך את משטרת ישראל ולהם יש חלונות מאוד מוגדרים שבהם אפשר להרוס. אני אומר בהומור שיש פחות או יותר שבוע אחד בינואר ושבוע אחד ביוני שבהם אפשר להרוס, ומסתבר שהבונים למדו את הזמנים. הם מנצלים את העובדה שלפי החוק רק אם תפסת אותם תוך שלושים יום אפשר להרוס בצו מנהלי, ואחר כך צריכים ללכת איתם לבית משפט".
רביבו סבור שרשויות המדינה צריכות לסייע לשלטון המקומי באכיפת הבנייה הבלתי חוקית. "בסופו של דבר רוב האדמות שעליהן בונים הן אדמות מדינה, ולכן אי אפשר להטיל את הסוגיה הזו רק לפתחו של ראש העיר. צריך להכניס את העבירה של בנייה בלתי חוקית לסל העבירות הפליליות של מדינת ישראל. אם מישהו דוקר אדם עוצרים אותו מיד, אבל אם מישהו בונה בית לא חוקי השוטר יגיד לו שלום וימשיך בדרכו. כראש עיר אני מבקש שלפחות בעיר שלי העבירה הזו תהיה בסל העבירות, כי עדיין יש יראת כבוד משוטר יותר מאשר מפקח עירוני.
"דבר נוסף שיכול לעזור הוא להחרים את הכלים של חברות המלט שמשתפות פעולה עם הבנייה בלתי חוקית. פניתי לפרקליטות המדינה וביקשתי שיסמיכו אותי לחלט כלים. אני משוכנע שביום שאוכל לחלט מערבל בטון, לא ירצו להסתבך איתנו. במקום לבוא לבית הבודד שבונה לא חוקי, עדיף למגר את התופעה באופן רוחבי".
בשנת הלימודים החדשה נפתחו עשרה גנים חדשים בלוד, חמישה מהם במגזר הערבי וחמישה במגזר הדתי. רביבו היה רוצה לפתוח גנים חדשים גם במגזר היהודי החילוני, האוכלוסייה שחלקה באוכלוסיית לוד הולך ומתמעט. "בשנים האחרונות נבנו בלוד שלושה כפרי סטודנטים, מלבד הסטודנטים שמתגוררים בשכונות ותיקות, ובסך הכול גרים בלוד 400 סטודנטים. מאה מתוכם סיימו את לימודיהם ובחרו להישאר כאן בכפר הבוגרים. אם המגמה הזו תימשך ונצליח לשווק את לוד בזכות המיקום ובזכות מה שהיא יכולה לתת, נוכל למשוך לכאן צעירים חילונים שיחיו פה ויעבדו פה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם