ראשי » חדשות » בארץ

"התפילין שמשו חוסם עורקים. שרדתי את הפיגוע"

איתן מועלמי החלים בשנה האחרונה מפציעה אנושה לאחר הטבח בבית הכנסת בהר נוף. מי שהרופאים כמעט ולא נתנו לו סיכוי משוכנע שניצל בזכות התפילות: "יצאתי חי. זה לא מובן מאליו"

בחודש חשוון האחרון נכנסו עודאי ורסאן אבו־ג'מאל, בני דודים בני 22 ו־27, תושבי ג'בל מוכאבר במזרח ירושלים, לבית הכנסת 'קהילת בני תורה' בשכונת הר נוף בבירה באמצע תפילת שחרית, והחלו לטבוח במתפללים. ארבעה בני אדם נרצחו בפיגוע: משה טברסקי, אריה קופינסקי, אברהם שמואל גולדברג וקלמן לוין. מאוחר יותר מת מפצעיו גם השוטר זידאן סייף שניסה לנטרל את המחבלים. בין הפצועים בטבח היה גם הרב איתן מועלמי, דמות תורנית מוכרת בהר נוף.

עוד כותרות ב-nrg:
- דקות לאחר שנקבעו, ואנונו הפר את תנאי שחרורו
- טראמפ: "מנהיגים אותנו אנשים טיפשים מאוד"
- נגד ההגירה: הנשק החולני החדש של דאעש
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

מועלמי נהג להתפלל בבית הכנסת 'יחווה דעת' שסמוך לביתו. ביום הפיגוע הוא התעורר מאוחר מהרגיל ולכן הגיע לבית הכנסת 'קהילת בני תורה', הסמוך גם הוא לביתו. הוא היה באמצע תפילת שמונה־עשרה כששמע יריות, ומישהו מהמתפללים צעק "מחבלים". לדבריו, הוא שמע גם את הקריאה "לא לזוז, דעאש".
 
בניגוד לאינסטינקט הטבעי להתכופף או לברוח, מועלמי המשיך בתפילה. גם כשהיריות שרקו באוויר, הוא ניצב זקוף בתפילתו. "ידעתי שאין לי סיכוי לברוח ושגם אם אתחבא הם יגיעו אליי", הוא מתאר. "המחשבה העיקרית שחולפת בראש ברגעים הללו היא 'זהו, זה הסוף'". הוא זוכר סטנדרים וכיסאות מתעופפים באוויר, ורגע מסוים, מפחיד מכולם, שבו ראה את המחבלים ניצבים מול עיניו. הוא ניסה לגונן על עצמו בעזרת כיסא קטן שהניח על ראשו. היריות אכן חלפו מעליו, אבל המחבלים לא ויתרו ופגעו בראשו ובידו השמאלית במכות גרזן.

בכל אותה עת השקיפו בני משפחתו מחלון ביתם על הנעשה סביב בית הכנסת. "באותה תקופה הייתי מתפלל עם אבא מוקדם ב'יחווה דעת' כמעט בכל יום, אבל לילה לפני הלכתי לישון מאוחר ולא התעוררתי", מספר הבן, דוד. "בשבע בבוקר אחי העיר אותי ואמר 'יש פיגוע בבני תורה'. שמענו יריות, הסתכלתי בחלון וראיתי המון שוטרים מכתרים את בית הכנסת".

באותו שלב לא ידעו בני המשפחה אם אביהם נמצא בבית הכנסת או לא. לאחר חיסול המחבלים הם ירדו למטה וביקשו להיכנס למקום, אך השוטרים עצרו אותם מחשש למחבל נוסף. הם עלו בחזרה הביתה והמשיכו להשקיף על הנעשה מהחלון בסלון, כשלפתע ראו את אביהם מובל החוצה על אלונקה. "אנחנו מכירים את התנועות שלו", שחזר השבוע דוד. "זיהינו את הצורה שבה הוא שוכב. צעקנו בהיסטריה 'הנה אבא'".

אנשי ההצלה שפרצו למקום הגדירו את הרב מועלמי כ'מת'. אנשי זק"א דיווחו על חמש גופות בזירה, וכמעט הוציאו אותו עטוף בשקית ניילון שחורה. ברגעים האחרונים זוהתה נשימה חלקית, והוא הובהל בדחיפות לבית החולים .

בני המשפחה החלו להתקשר לבתי החולים בירושלים כדי לדעת לאן פונה אביהם. אחרי סבב שיחות נודע להם שהגיע ל'הדסה עין־כרם'. "אמרו לנו שנגיע רק הילדים הגדולים, ושיבוא מישהו שיתמוך באמא", מספר דוד.

כשהגיעו לבית החולים נודעה להם חומרת המצב. מועלמי הוגדר כפצוע אנוש, הקשה ביותר באירוע. הוא נפצע בחלק הימני של ראשו, והזרוע השמאלית שלו הייתה כמעט קטועה. "התפילין שלי שימשו כחוסם עורקים והם שהצילו את חיי", הוא מספר. "כשהגעתי לבית החולים הרופאים קרעו אותם, ואחר כך הם נשלחו לגניזה יחד עם סידורים ותפילין אחרים שהיו בזירת הפיגוע".
 
הבן דוד מספר כי המשפחה הוכנסה לחדר טראומה, ושם הובהר להם שמצבו של האב לא טוב: "בדיעבד אמא אמרה לנו שהרופא לחש לה שאין שום סיכוי שאבא ישרוד". 72 השעות הראשונות שאחרי האירוע הוגדרו על ידי הרופאים כקריטיות. אם יצליח לשרוד אותן, הם אמרו, יש סיכוי שיישאר בחיים.

"בשלושת הימים הללו ישבנו כל הזמן מאחורי החדר", מספר דוד. "כמעט לא אכלנו ושתינו, רק ציפינו שיעברו כבר הימים הראשונים ונדע שפניו של אבא למחלקת השיקום ולא חלילה לאחור. קרענו את השמים בתפילות, קיבלנו קבלות, ממש הרעשנו עולמות. במקביל שלחתי הודעות בקשה לכל ידידיי ומכריי שיעזבו הכול ויתעסקו רק בתפילות ובקבלות לשלומו של אבי. אין לי ספק שזה עזר". רק כעבור חמישה ימים העזו הרופאים לומר כי ישנה התאוששות קלה מאוד. המצב קשה אבל יציב, הם אמרו, ובני המשפחה יכלו סוף סוף לנשום מעט לרווחה.

מועלמי התעורר רק כעבור שבועיים וחצי. הבקשה הראשונה שלו הייתה "קחו אותי ל'יחווה דעת'". "אמרנו לו 'תסתכל, אתה לא רואה שכולך מוקף בצינורות? אתה לא יכול לזוז'", מספר דוד. אחרי שהתאושש מעט סיפרו לו בני המשפחה כי בזמן שהיה מורדם ומונשם ילדה בתו תאומים, אחרי שש שנות ציפייה לילד. את הברית הוא ראה בשידור חי, באמצעות מסך טלוויזיה שהוכנס לחדרו. במהלך תקופת אשפוזו פקדו את מיטתו מבקרים רבים, ובהם גם רבנים חשובים מרחבי הארץ שבאו לחזק אותו.

במשך חודשיים וחצי עבר מועלמי כמה ניתוחים בראשו ובידו. אחר כך הועבר לשיקום ארוך ב'הדסה'. בכל יום הורכב לו לוח זמנים עמוס, שכלל עבודה אינטנסיבית עם כמה אנשי טיפול. הפגיעה במוח השפיעה על רגלו השמאלית, והוא למד ללכת מחדש. הוא התאמן בהפעלת ידו הפגועה, וגם נדרש להפעיל מחדש את הזיכרון לטווח קצר. מועלמי אומר שניצל רק בזכות התפילות שנשאו יהודים ברחבי הארץ והעולם לרפואת 'איתן בן שרה'.
 

"יום אחד, כששכבתי בבית חולים, נכנסה אישה מקנדה ואמרה לי 'אנחנו בקנדה מתפללים עליך שתהיה בריא'", הוא מספר. "כמה ימים לאחר מכן נכנס אליי אדם מקניה ששאל אותי אם אני 'איתן בן שרה'. כשהשבתי שכן, הוא סיפר שיש יהודים בקניה שמתפללים עליי. האחדות והתפילות של עם ישראל בעת צרה הן מרגשות ומחממות לב".

בזמן ששהה בשיקום נחתה על מועלמי מכה נוספת - אביו נפטר ממחלת הסרטן. "אבא שלי היה יושב לידי בבית החולים ואומר תהילים כדי שאחלים", הוא אומר. "כשהייתי בטיפול נמרץ הוא לא אכל ולא שתה. לצערי לא יכולתי אפילו לשבת שבעה כמו שצריך. בכל בוקר בעשר הלכתי לשבעה, ובערב חזרתי לשיקום. הכול נפל עליי במכה אחת. הקב"ה כנראה ידע שאני יכול לשרוד את כל הניסיונות האלו. עובדה, למרות הכול שרדנו".

לפני שלושה שבועות עבר מועלמי אירוע לב. לדברי הרופאים, זהו תוצר של המתחים והלחץ שבהם היה שרוי בעקבות הפיגוע. "עד הפיגוע מעולם לא הכרתי את בית החולים מקרוב", הוא אומר, "ומאז הפיגוע אני מכיר אותו יותר מדי מקרוב".

אחרי שחזר לביתו והתאושש מעט, ביקש מועלמי לחזור אל תלמוד התורה שבו הוא מלמד קרוב לעשרים שנה. "כל התלמידים קיבלו אותי בריקודים ובשירים, זה היה מרגש מאוד", הוא נזכר. "נתנו לי לדבר לפניהם, ואמרתי לתלמידים שאת הנסים של הקב"ה חייבים לספר בכל מקום, שידעו שאף פעם אסור להתייאש מהתפילות, ושאני בטוח שתפילתם, תפילת תינוקות של בית רבן, סייעה לי להחלים".

ביום הזיכרון האחרון הוא אזר אומץ וחזר לבית הכנסת שבו אירע הפיגוע. הוא התקבל בשמחה ובריקודים על ידי המתפללים האחרים, וזכה לעלות לתורה בבית הכנסת שבו ניצלו חייו. מאז לא חזר לשם להתפלל. "כשהתפללתי שם לא הבנתי כלום מהתפילה. כל המראות מהפיגוע עלו לי לראש", הוא מספר. "שמעתי באוזניים יריות. יש אנשים שהיו כאן ביום הפיגוע ולא חזרו לכאן יותר. יש אנשים שאפילו לא מצליחים לעבור ברחוב של בית הכנסת. אין לי שאלות כלפי הקב"ה ואין לי כעס. אין לי על מי לכעוס. הקב"ה לא חייב לי שום דבר, יצאתי חי מהאירוע הזה. ברוך השם אני עומד על הרגליים. נשארתי עם אשתי ועם הילדים שלי, וזה לא מובן מאליו".

שמונה חודשים אחרי הטבח ערך מועלמי סעודת הודיה בבית הכנסת. הוא שיתף את הנוכחים בסיפור החלמתו, והתפלל את תפילת 'נשמת כל חי'. רגע מרגש באירוע היה כשניסן חפץ, אחד מהחובשים שטיפלו בו, הגיע לסעודה.

כמעט שנה אחרי, מועלמי נוסע לשיקום יום, ידו השתקמה והוא מצליח לבצע איתה מגוון פעולות, והוא הולך כשהוא נתמך במקל. הוא נעזר גם במלווה שהוצמד לו למספר שעות ביום מטעם הביטוח הלאומי. "אני משתדל לחזור לשגרה, לבצע עבודות קטנות בבית ולא להיות נטל על הסביבה", הוא אומר. "עדיין יש דברים שקשה לי לבצע כמו לשרוך נעליים".
 

בלילות הוא סובל מסיוטים. הילדים מטופלים אצל פסיכולוגים, וכך גם רעייתו. "הילדים מאוד חוששים", הוא מספר. "הבן שלי אומר לי 'אבא, בכל פעם שאני הולך ברחוב ושומע אמבולנס אני נבהל. אני מדמיין ששוב לוקחים אותך'".

כאדם דתי, הפיגוע הזה מעורר אצלך שאלות?
"אותי זה לא מעניין למה ואיך. אני לא שואל שאלות. אני מאמין שכל אחד היה רוצה לדעת מה העוון שבגינו נענשנו. למה דווקא בבית כנסת, למה דווקא בזמן התפילה, אנשים שואלים שאלות ואין תשובות. אין לנו נביאים היום שיגידו למה כל דבר קורה".

מה השתנה בבית הכנסת ובשכונה מאז הפיגוע?
"המניין ב'בני תורה' גדל. יותר אנשים מגיעים לשם כדי לחזק את המקום. בבית הכנסת 'יחווה דעת' הכניסו קוד בכניסה לבית הכנסת. הדלת נעולה הרמטית, ואי אפשר להיכנס בלי קוד. כשאני מתפלל שם אני יותר רגוע. באופן כללי אנשים בשכונה יותר חשדניים. הם מזמינים משטרה על כל אדם חשוד. יש גם הרבה כנסים להתעוררות ופעילות חסד לזכר ההרוגים".

לצד הצרות שנחתו עליו בשנה האחרונה חווה מועלמי גם שמחות. שלוש מבנותיו ילדו, בת אחרת חגגה בת מצווה, ובת נוספת התארסה ותתחתן בעוד חודשיים. "החיים בסופו של דבר חזקים מהכול", הוא אומר. "אני מקווה שאחרי החגים נוכל לחזור לשגרה, ואני מאחל לעצמי שנה שאהיה בה בריא ושתהיה בה שמחת הלב".

מתשרי ועד אלול - 12 החודשים האחרונים היו עמוסים באירועים, התרחשויות ומעשים שזעזעו, שימחו או עיצבו אותנו. סדרת הכתבות "חוזרים אחורה, מסתכלים קדימה" שבה אל הגיבורים של הרגעים ההם.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...