לא משחק ילדים

ההלכה ממליצה שהחזן בסליחות ובימים הנוראים יהיה אדם מבוגר ובעל משפחה. יש לכך סיבה טובה. המבוגרים יודעים על מה הם מתחננים

בשיר של גלי עטרי, השנה מתחילה באמצע ספטמבר. אבל השנה של מי? לאלו שאדישים למסורת היהודית, השנה מתחילה בסילבסטר. לתלמידי הישיבות, השנה מתחילה באלול. מי שנותרו הם הדתיים "הרגילים" (פעם קראו להם "בעלי בתים"), שבין כל הדאגות של תחילת שנת הלימודים מזנקים עליהם פתאום הימים הנוראים.

בדור הזה, דתיים רגילים מרגישים לעתים קרובות כאורחים בתפילות הימים הנוראים. הם חשים שהתפילה שלהם אינה מי יודע מה, ומתקנאים בילדיהם, תלמידי הישיבות והמדרשות, שמספרים בעיניים נוצצות על הכנות ארוכות ומאומצות לקראת החגים, על התפילות הארוכות ולפעמים גם על השירים, הריקודים ומחיאות הכפיים בתפילות ראש השנה.

עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

לא כך אמורים להיות הימים הנוראים. ילדינו אוהבים לשיר וטוב שהם מתחברים לתפילות בדרך שלהם. אבל תפילתם של מבוגרים אמורה להיות משמעותית יותר. חכמינו אמרו שראש השנה ויום הכיפורים אינם ימי שירה ושמחה יתרה: "אפשר מלך יושב על כיסא דין, וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו — וישראל אומרים שירה?" (ראש השנה ל"ב). את המתח של ימי הדין יכולים לחוות מבוגרים בעלי משפחות הרבה יותר מאשר נערים ונערות. אנחנו הרבה יותר חשופים לעולם. כשהייתי בן 18 היו לי שתי בהונות רגליים שהיו מוּעדות להינגף בפינת המיטה כשקמתי בלילה לשירותים. היום אני דואג, בחסד ה', לתריסר בהונות פגיעוֹת.

ההלכה ממליצה שהחזן בסליחות ובימים הנוראים יהיה אדם מבוגר בעל משפחה, "שהוא שופך לבו ומפיל תחנונים מקירות הלב" (קיצור שולחן ערוך קכ"ח). על כך אוסיף שגם רווקים מבוגרים מתחננים לה' מעומק לבם. אצל צעירים אני פחות מוצא זאת. הם מתאמצים יותר בתפילתם, ועל כך הם ראויים לכל שבח, אבל קשה להם להתחבר בפשטות ובלי מאמץ לחששות הנוראיים העולים בפיוט "ונתנה תוקף". החששות הקשים הללו יביאו כל הורה לדמעות אם רק יפתח לרגע את לבו, באופן טבעי ופשוט. כמה קל לחבר לימי הדין ולתפילותיהם את הלבטים ואת נדודי השינה של ההורים שבתחילת שנת הלימודים.

על הנקודה הזו אנחנו צריכים לעשות תשובה: שכחנו את תפילת המבוגרים. מורי ורבי הרב ליכטנשטיין זצ"ל העיר פעם בעצב, שבתפילת יום הכיפורים אנחנו מתחננים לפני הקב"ה: "יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות, שתשים דמעותינו בנאדך להיות"; אבל בבית כנסת רגיל של הציבור שלנו, אמר הרב, אין כלל צורך בנאד לאיסוף הדמעות: "די יהיה בצנצנת קטנה".

שכחנו איך מבוגרים מתפללים. שכחנו את החיבור הפשוט למסורת התפילה של אבותינו, על נעימתם וניגוניהם ודמעותיהם. זה נכון לא רק בימים הנוראים, ולא רק לקבוצה אחת בינינו. הן החדשנים הכי ליברלים והן הניאו–חסידים הכי חרד"לים זונחים לעתים את המסורת החיה של תפילת האבות והאמהות, לטובת המצאות סינטטיות של הסדרי תפילה "נאורים" יותר (משמאל), או "שמחים" יותר (מימין).

בימים הנוראים הדבר בולט במיוחד. בעבר, תפילות הימים הנוראים לא הוּבלו בידי צעירים חדורי אידיאולוגיה. אבותינו אמרו את מילות התפילה בכוונה פשוטה, בנעימה המסורתית הנוגה, כשהם ספוגים בפחד ימי הדין, בזוכרם שאלו אינם "ימים נאהבים" ולא "ימים משמחים", אלא "ימים נוראים" — היינו, ימים שיראים מהם ושיראים בהם.

כדי לחוות באמת את הימים הנוראים צריך להתכונן אליהם, באמירת סליחות ובהכנה עצמית. שִכחו לרגע את ספטמבר, וזִכרו שהיום אלול. להרבה מבוגרים אין שעות פנאי רבות שאפשר להקדיש ללימוד לקראת הימים הנוראים. אבל גם הקפדה על אמירת הסליחות מועילה מאוד, ועוד כמה דקות של הרהורים בכל יום יכולות לעשות את ההבדל. אלול איננו משחק ילדים.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg