עולים מניו-יורק לישראל: למה הם עושים את זה?
בין שופינג במנהטן לשיחה קונספירטיבית באנדרטת מגדלי התאומים, הצליח יותם זמרי להבין למה העלייה לארץ מרגשת אותו כל כך
הכול התחיל לפני 33 שנים, כשנולדתי. ואז עברו 32 וחצי שנים, ולפני כמה חודשים קיבלתי הזמנה מארגון "נפש בנפש" להצטרף על חשבונם לטיסה מיוחדת של עולים מארה"ב לישראל. נדהמתי מההזדמנות, לא חיכיתי רגע ועניתי בהתלהבות שאני צריך לבדוק עם אשתי.
עוד כותרות ב-nrg:
• מחדל מצעד הגאווה: חילופי האשמות בתוך המשטרה
• הסלמה בהר הבית: שוטרים ומתפללים הותקפו
• המחנה הציוני לנתניהו וארדן: "מנו מפכ"ל מיד"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
שירן מיד הסכימה, אך מכיוון שהייתה אז בחודשי ההיריון האחרונים שיערתי לעצמי שמדובר בטיפשות היריון קלאסית, וברגע שהעולל ייוולד היא תבין שהיא לא באמת יכולה להסתדר בלי הסיוע המאסיבי שלי לגידול הילד, בטח לא למשך ארבעה ימים.
ואכן עברו כמה חודשים, העולל כבר חגג חודשיים, מועד הטיסה הלך והתקרב ועמד על שבוע קדימה, והחלטתי לשם הסדר הטוב לשאול שוב את הגברת אם היא מוכנה שאסע. בואו נאמר בעדינות שמהירות ההסכמה שלה הייתה כזו שגרמה לי לפקפק במידת הנחיצות שלי לגידולו של העולל. הצחוק שהתפרץ כששאלתי אותה "את בטוחה שתסתדרי?" שם את החותמת על חוסר היעילות שלי. וכך, שבוע לפני תאריך היעד מצאתי את עצמי עם הסכמה מצד המנכ"לית, אך נטול ויזה.
כדי לנסות לקצר את תהליכי קבלת הוויזה המליצו לי ידידים לנסות להגיש את הבקשה בקונסוליה האמריקנית בירושלים, שתציל אותי מהתורים הארוכים בשגרירות האמריקנית בתל־אביב. לאחר שמילאתי כמה טפסים באינטרנט והתוודיתי שאיני חבר בארגון טרור, שאין לי ידע בהרכבת מטענים ושאני לא מתכוון לשחזר את אסון התאומים, נקבעה לי פגישה.
ובכן, מי מכם שמודאג מהבעיה הדמוגרפית הפלסטינית מוזמן לקפוץ לביקור קצר בקונסוליה ולהירגע. עשרות אם לא מאות פלסטינים במיטב מחלפותיהם עומדים בתור ארוך ומסודר כשביניהם משובצים כמה אנשים כמוני, שחשבו משום מה שירושלים תאיר פנים לבקשה שלהם.
ייאמר לזכותם של האמריקנים שהם מתקתקים את סירובי הוויזות די במהירות: לאחר זמן קצר בתור ניגשתי לדלפק בבעתה וגייסתי את האנגלית השוטפת ביותר שלי כדי להגיד "Hello, me need visa fast because flight". הפקידה האמריקנית התרגשה מאוד מכך שיש לי טיסה בעוד שבוע ואני צריך את הוויזה מהר, והגיבה ב־"Don’t know, maybe, don’t know".
הימים חלפו, מועד הטיסה התקרב ואין חדש מהקונסוליה. בינתיים, כדי לנסות לשכנע אותם שאיני גרסה אשכנזית של בן־לאדן החלטתי להעלות בכל יום כמה סטטוסים שתומכים בהסכם הגרעין עם איראן, מהללים את תרבות הצריכה במערב ומחמיאים לאובמה החתיך. זה עבד. כמה שעות לפני מועד הטיסה קיבלתי את הדרכון ובו הוויזה המיוחלת, והמראנו. ארצות הברית, אני מגיע לקחת לך יהודים. תתכונני.
הטיסה בחזרה לארץ הקודש במטוס עמוס העולים של "נפש בנפש" הייתה עתידה להמריא מניו־יורק ביום שני, ולרשותי עמדו כמה ימים כדי לנסות להבין מה סוד הקסם של העיר שגרמה לשירן להגיד לי בפעם הקודמת שביקרה בה לבדה "מאמי, אני עדיין לא בטוחה שאני חוזרת".
בכנות? יש משהו קצת מאכזב כשאתה יוצא משדה התעופה על שם קנדי בניו־יורק ומוצא את עצמך נוסע בשכונות עם בתים נמוכים, חנויות קטנות ורחובות מנומנמים ושואל את עצמך אם זה כל הסיפור. זה המקום שכל כך הרבה שירים חוברו עליו? זה המקום שבו בנה הווארד רוארק מהספר "כמעיין המתגבר" את בנייניו המופלאים? האם השכונה הנתנייתית הזאת היא המקום שמיליוני מהגרים מכל העולם שואפים להגיע אליו? ואז, אחרי חצי שעת נסיעה, או שעה בפקקים, אתה מגלה שזו הייתה בסך הכול הקדמה חיוורת.
פתאום היא מכה בך. מנהטן. מפלצת בעלת אינספור ראשים המזדקרים לשמיים ומבהירים לך כמה עלוב וקטן אתה. יש להודות שנופי טבע אף פעם לא באמת הרשימו אותי – כלומר, אני לגמרי מאמין באלוהים, אבל תמיד הרגשתי שזה מוזר להתלהב מיצירותיו של אל כל יכול. העובדה שמי ששייכים לאותה משפחת יונקים שמשה דץ ואנכי שייכים אליה אחראיים לפלא הארכיטקטוני הזה, מרשימה אותי הרבה יותר.
לאחר עשר דקות של שיטוט ברחובות ו־45,982 תמונות של בניינים מטורפים (כן, אני נשמע כמו ילדה קטנה ומתלהבת, מה אכפת לכם, תנו לי) הגענו למלון. שמתי את חפציי ויצאתי לתור את רחובות העיר.
הבעיה בנחיתה בניו־יורק היא שלא משנה כמה הצלחת לנמנם במהלך הטיסה (ובואו נאמר שישנתי כל כך הרבה שבשלב מסוים מי שישבה לידי נגעה לי בלחי כדי לבדוק את טמפרטורת הגופה), בסופו של דבר הג'ט־לג יכה בך. וכשזה יקרה, זה יהיה כואב וחסר רחמים. כך שלאחר שעתיים־שלוש של שיטוטים וקריאות התפעלות עצרתי לרגע לנוח על ספסל והתעוררתי לאחר כרבע שעה על אותו ספסל בדיוק כשלפניי עשרים סנט של אנשים שחשבו שאני חסר בית ניו־יורקי טיפוסי (יש מצב שהמצאתי את הקטע של העשרים סנט. תזרמו).
בדרך בחזרה למלון עצרתי במסעדה קטנה וקסומה בשדרה השישית והזמנתי את מנת הבית המדהימה שהמקומיים מכנים "ביג מק". בסיום הארוחה רציתי להודות לשף, אבל במקדונלדס הוא משום מה מעדיף לשמור על צניעות. ויתרתי וחזרתי לחדר להשלים קצת שעות שינה, ובערב עוד יצאתי לאיזו בירה, אבל בואו נאמר בעדינות שהג'ט־לג גזל ממני את יומי הראשון בניו־יורק. נרדמתי עם קצת בייסבול - רק אלוהים יודע למה מישהו בעל זכות בחירה צופה בזוועה הזו - והתעוררתי לבוקר חדש.
במסגרת ההסכם הכן כתוב ביני לבין שירן, שבמסגרתו היא נשארת עם עולל בן חודשיים לבד בבית ואני נוסע להתפנן בניו־יורק, הבטחתי שאקדיש כמה שעות לאחד מהפשעים הגדולים ביותר של האנושות. אני מדבר כמובן על שופינג. במסגרת ההסכם נשלחה היישר אל מכשיר הטלפון שלי רשימה של פריטים שעליי לרכוש בשביל שירן והעולל ברמת פירוט ודיוק שהעידה יותר מכול על חוסר הביטחון המוחלט של שירן בי וביכולות האלתור שלי. ובצדק.
לא אכביר במילים. שני אוטובוסים, קניון "ג'רזי גארדן" אחד ענק, 38 מעלות בצל, 4 קומות, 67,839 חנויות, 56,298 מותגים, אפס אחוזי קליטה בטלפון, חוץ מבאזור האוכל ששם היו שני אחוזי קליטה בטלפון, 107,932 הודעות וואטסאפ משירן (מתוכן 107,931 הודעות "נו, לא כזה, מאמי. חכה, אני שולחת לך תמונה"), 12 חליפות לילד, 4 תיקים, 3 זוגות נעליים, 2 ג'ינסים ואחד אלוהינו. סיימתי.
באוטובוס בחזרה מניו־ג'רזי לניו־יורק התיישב לידי בחור נחמד שניהל איתי שיחה של כעשרים דקות בערך על החיים, הקניות ומזג האוויר. הכול הלך חלק עד שהתברר לו שאני מישראל. בתוך רגע השתררה דממה ולאחר כחמש דקות הוא מלמל משהו ועבר מקום. הוא אגב היה ממצרים. לזה, ידידיי, אני קורא "שלום קר".
את היום השלישי בתפוח הגדול והמעייף החלטתי להקדיש נטו לסיור בין האתרים המובילים של העיר הגדולה. כמו ישראלי טוב התחלתי באנדרטה - זה לא טיול בלי אנדרטה - והגעתי לגראונד זירו, שם עמדו פעם מגדלי התאומים. אגב, המלצה שלי: לפני שאתם הולכים לשם, אם אתם מתכוונים לשאול שוטר בדרך איך להגיע, אל תשאלו אותו "Where are the twins towers". הם עלולים לראות בזה התגרות, ולהעיף בכם מבט שיגרום לכם לשבור את שיא העולם בהליכה מהירה.
תייר גרמני ניסה לשכנע אותי במשך עשר דקות שאין שום מצב שאל־קאעידה עשו את הפיגוע וגרמו להפלת הבניינים, ושאפשר לראות בקלות שמי שאחראי לכך הם הממשל האמריקני בשיתוף עם היהודים (נשבע לכם). אחר כך החלטתי שאני לא עולה לקומה האחרונה בבניין החדש כדי לא לתרום למזימה הציונית, והמשכתי בטיול.
עברתי בשכונת הסוהו הקסומה. המשכתי לצ'יינטאון, שם ניסו שני סינים לשכנע אותי לרכוש זוג נעליים "מקורי" של נייק, משקפי שמש "מקוריים" של ריי־באן וחולצה "מקורית" של ארמני. ראיתי את גשר ברוקלין, את מגדל האמפייר סטיייט, את טיימס סקוור. בקיצור, חרשתי את העיר.
ואז הבנתי. כשמטיילים בניו־יורק רגע לפני שמלווים מעל מאתיים עולים שהחליטו לוותר על החיים באמריקה, תחושת ההערכה מתחזקת עוד יותר משהייתה קודם. פתאום ברור שכל עלייה היא קשה וכל עולה עובר מסע לא פשוט, אבל משהו בוויתור על החלום האמריקני הופך את הבחירה לעלות לעוד יותר משמעותית.
בתשע בבוקר הגענו לשדה התעופה כדי לפגוש את העולים, רק כדי שתבינו במי מדובר, להלן פירוט קצר של הנוכחים: 232 עולים, 29 משפחות, 86 רווקים, 59 חיילים בודדים, 21 רופאים, העולה הצעיר ביותר בן ארבעה חודשים, המבוגר ביותר בן 79. עולה אחד שמסתובב עם ספר תורה, שניים עם שופר, ארבעה בחורים בריונים שצועקים שהם בדרך לסיירת, שלוש בנות שלא יכולות כבר לחכות להגיע לקיבוץ, 75 ילדים קטנים שמתרוצצים מאושרים בין הרגליים, ואיזה עשרה עיתונאים ישראלים שבאו לנסות לברר למה לעזאזל.
יש משהו במפגש הזה בין העולים העתידיים ובין אנשי התקשורת הישראלים - ואני בתוכם - שמייצר מפגש די מרתק. מצד אחד אנחנו, הישראלים, שלא מפסיקים לרגע לקטר על המדינה שאנחנו חיים בה - פעם על הרכבת הקלה או על מזג האוויר ופעם על מלחמה ופיגועים וזהבה גלאון ומירי רגב ואורן חזן, ופעם על מחירי דיור וקוטג', ופעם על מה לא. מנגד, אנשים שבשבילם העלייה לישראל היא הגשמת חלום. נדמה לי שאנחנו מתקשים לפעמים להבין את הכמיהה של מי שלא זכו להיות איתנו על הבמה הציונית, ונאלצים במשך שנים להסתכל על ההצגה מהיציע. המפגש איתם מרגש.
אני מתחיל להסתובב בין העולים כדי לנסות ללקט כמה סיפורים מעניינים, ופוגש את מיכה, שמגיע ממישיגן ועולה ללמוד בישיבה בירושלים. "אתה עולה לבד?" אני שואל, והוא עונה לי שאחיו עלה לפני שנה לישראל והתגייס לגולני: "אנחנו קמח ותורה, שנינו". אני שואל אותו אם גם הוא מתכנן להתגייס, והוא עונה לי שכן, בהמשך. אני ממשיך לשוטט בין האנשים ופוגש את ארי, בחור שעולה לישיבת הסדר בגוש עציון ולא יכול לחכות כבר להגיע לישראל. הוא שואל אותי אם אני מכיר את השיר "תל־אביב יא חביבי תל־אביב", ואני אומר לו שכן. אנחנו שרים קצת יחד ואני מזמין אותו לבקר אותי אחר כך בעיר שהוא שר עליה.
אני פוגש את טובה ואביגיל, שתי אחיות ממשפחה של שבע בנות ושני הורים, שיגורו בחשמונאים. אביגיל הולכת ללמוד מחשבים במרכז הבינתחומי בהרצליה, וטובה הולכת לתיכון במודיעין. שתיהן נרגשות בטירוף. לטובה יש קצת בעיה עם העברית - המשפט היחיד שהיא ממש יודעת הוא "אני אוהבת גלידה" - ואני מרגיע אותה שיהיה בסדר ומסביר לה שבינינו, גם חלק מנבחרי הציבור שלנו לא ממש יודעים עברית.
אני פוגש את ניר ויעל, זוג בני 18 שעולים יחד. לו יש זימון ליום סיירות, לה יש מבט מודאג בעיניים של בחורה ישראלית שהחבר שלה רוצה להתגייס לסיירת. אני שואל את ניר אם גם המשפחה עולה, והוא עונה שלא. כשאני שואל אם הם כועסים שהוא עולה, הוא אומר: "זו בעיה שלהם, הם בחרו ללמד אותנו ציונות".
שלא תחשבו שיש הרבה תמימות בסביבה. כולם מודעים לעובדה שסביר להניח שהדבר הראשון שהם יקבלו מישראל אחרי נאום של נתן שרנסקי זה אגרוף קל לפנים. אבל העובדה שהם מודעים לכך היא כבר סימן שהם באים כדי להישאר. מה גם שהחבר'ה מ"נפש בנפש" לא זורקים אותם למים ככה סתם, אלא ממשיכים ללוות אותם גם אחרי ה"הבאנו שלום עליכם".
אחרי טיסה שכללה יותר שירים מהופעה ממוצעת של שלמה ארצי אנו נוחתים בנתב"ג. נרגשים הם יורדים מהמטוס - חלק מנשקים את האדמה, חלק מנשקים זה את זה, חלק לא מנשקים, רק מסתכלים ובוכים. באולם הכנסים של הטרמינל הישן מפתיע את העולים עידן רייכל בהופעה קצרה, אחריו יש כמה נאומים, עוד כמה שיחות וזהו... ישראל.
אני לא יודע אם כולם יישארו (הנתונים מראים שהרוב המוחלט דווקא כן), אבל אני יודע שבין הררי הציניות יש עוד אנשים שבשבילם מדינת ישראל היא קצת יותר משק אגרוף לחבוט בו בכל פעם שמשהו לא מסתדר. ועם כל הקיטשיות שבדבר, זו מחשבה מרגשת.
להתראות ניו־יורק, ברוכים הבאים עולים יקרים. ואל תדאגו: אצלנו אין לכם ממש ברירה, בתוך יום, יומיים, חודש או שנה כולכם תהפכו לישראלים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם