כשלא מכירים את התרבות הערבית - קל להאמין שהערבים חסרי תרבות
הידע האפסי שלנו על התרבות הערבית וכל מה שקשור בה, לצד חוסר ההיכרות שלנו עם אנשי רוח או אמנים המשתייכים לעולם הערבי, אוטמים אותנו בפניו
בבוקר שאחרי הפיגוע שבו נרצח הפעוט עלי דוואבשה בכפר דומא, הקדיש העורך והמגיש איציק יושע חלק ניכר מתכניתו ב-fm88 למוזיקה ערבית. בלי לדבר הרבה ובלי לציין במפורש האם יש קשר למאורעות אותו בוקר קשה, חשף יושע בתכניתו את קהל המאזינים שלו לרצף של מוזיקה ערבית נהדרת.אם הייתי עושה עכשיו מדגם ומבקשת מכם לחשוב על מוזיקאים ערביים שמוכרים לכם, סביר להניח שאת המקומות הראשונים היו מאיישים אום כולתום ופריד אל-אטרש. שניהם מוזיקאים גדולים, זה נכון, אבל שניהם כבר למעלה מ-40 שנה לא איתנו. מה קרה בעולם המוזיקה הערבית מאז, מישהו יודע? מישהו שמע על סלדה הטורקיה? על 'משהראוי ליילה' הלבנוניים? או על 'babylone' המרוקאים?
באותו בוקר, כאשר הקשבתי לתכנית של יושע, ה'שזאם' שלי עבד שעות נוספות, כי כל שיר שהתנגן היה טוב יותר מקודמו, אבל את אף אחד מהם לא הכרתי. שירים ערביים מודרניים, להקות גרוביות, סינגר-סונגרייטרים וזמרות אר-אנד-בי, כל אלו סמויים מן הפלייליסט שלנו. אנחנו לא שומעים אותם במקומות בילוי, הם לא נמצאים באיי-טיונס שלנו ואנחנו גם לא מקשיבים להם ביו-טיוב. והרי איך נקשיב אם אנחנו בכלל לא יודעים שהם קיימים? הדבר הכי קרוב למוזיקה ערבית חדשה שהיה לנו בזמן האחרון זה את נינט שרה בעיראקית. והאמת שהיא שרה יפה בעיראקית, אבל למה אנחנו לא מכירים גם עיראקים ששרים בעיראקית?
העולם הערבי מלא במוזיקה חדשה ונהדרת, מוזיקה שאנחנו מפסידים. אבל זו לא רק המוזיקה שאנחנו מפסידים. אנחנו מפסידים גם את הסיכוי לחיי שכנות טובים, ושלא לדבר על חיי שותפות. הידע האפסי שלנו על התרבות הערבית וכל מה שקשור בה, כמו גם חוסר ההיכרות שלנו עם אנשי רוח או אמנים המשתייכים לעולם הערבי, לא רק שהיא מרחיקה אותנו ממנו, אלא שהיא אוטמת אותנו בפניו. כשלא מכירים את התרבות של העם האחר קל מאוד לראות בו כחסר תרבות. ומי רוצה לחיות בשכנות טובה עם חסרי תרבות?
הדבר החמור יותר הוא שאי-ההכרות עם התרבות הערבית מעצימה את הפחד שלנו ממנה. בנוסף לזה שאנחנו לא שומעים מוזיקה ערבית, אנחנו גם לא צופים בסרטים או בתכניות ערביות ולא קוראים שום טקסט בערבית. כי הרי איך נעשה את כל אלו אם אנחנו בכלל לא מכירים את השפה? אז אנחנו לא עושים. במקום זאת, אנחנו מפחדים מהשפה הערבית ולא אוהבים לשמוע אותה. הזרות והפחד תמיד כרוכים זה בזה.
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מאחורי דלתות נעולות
לא מזמן נסעתי למלא דלק בגבעה הצרפתית בירושלים. למי שלא מכיר, תחנת הדלק של הגבעה גובלת עם הכפר הערבי עיסאוויה. הייתי שם לבד ולכן נעלתי את הדלתות, רק ליתר ביטחון. ילד ערבי קטן הסתובב שם רכוב על אופניים. בדרכי החוצה מהתחנה, פתחתי את החלון ואמרתי לו שכדאי שיפסיק כי מסוכן לנסוע כך על הכביש.
הילד לא הבין מה אני אומרת, חייך ושאל "שו?".
אני חזרתי ואמרתי: "תיזהר, הכביש מסוכן"; והוא המשיך לסמן לי שהוא לא מבין. הצבעתי על ההגה ואמרתי לאט: "אוטו. כביש. מסוכן". אבל זה לא עזר. התאמצתי מאוד להיזכר אם למדתי אי אז בשיעורי הערבית בכיתה ז' איך אומרים "תזהר" ו"כביש", אבל כל מה שזכרתי זה "באב" ו"בינתי", וזה לא עזר לי. "וואקף אני יודעת", חשבתי לעצמי, "אבל איך לעזאזל אומרים כביש?". בינתיים הילד כבר נסע, ואני נשארתי בתוך האוטו עם הדלתות הנעולות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם