מלחמת הפייסבוק: אמילי עמרוסי איבדה פרופורציות
הפוסט הפארודי שפרסם עיתונאי הארץ חיים לוינסון על העיתונאית אמילי עמרוסי ירד לתהומות חדשים. אבל התגובה של עמרוסי מוגזמת. עלבון הוא לא תכנית עבודה, ותקינות פוליטית היא סירוס המחשבה
לפני כשבועיים פרסם השחקן תומר שרון פוסט בגנותי בעקבות טור שכתבתי. מסתבר שמר שרון לא ממש מתלהב ממני ומדעותיי, ואף הפליג והשווה אותי לשר התעמולה ברייך השלישי, יוזף גבלס שר"י. שרון לא הסתפק בהשוואה לנאצי הצולע והוסיף שלל תיאורים מינים פרוורטים המפרטים את רמת הגירוי של הח"מ בשעה שפלסטינים נרצחים, ובתוך כך חשף את עולמו הפנימי, עולם הדורש הרבה שעות עם פסיכולוג סבלני וחיתולים למבוגרים.
אמילי עמרוסי צילום: מרים צחי
למרות התוכן המבזה של הפוסט, לרגע לא שקלתי לתבוע את מר שרון. חופש הביטוי דוחה את עלבוני האישי. כמאמר הקלישאה המיוחסת לוולטר, אני מוכן להילחם על זכותו של שרון להביע בחוסר כישרונו הטרחני את דעתו המגעילה עליי. אמנם לא אהיה מוכן למות למען חופש הדיבור של הגרפומן, בכל זאת יש גבול, אבל בוא נאמר שאם אראה אותו גוסס ברחוב ממנדבושקס, אני אשקול להיכנס לבית מרקחת ולקנות לו שמפו נגד כינים. זכותו של שרון, המכונה "תומש", להיות לוזר מזדקן ולא מצחיק שמחרף ומגדף בפייסבוק כתחליף לקריירה. עדיף חופש ביטוי למגעילים מאשר חופש ביטוי חלקי ומצונזר. כי צנזורה היא בומרנג. וכיוון שהפייסבוק שינה את השיח הציבורי, לדעתי לטובה, משום שאִפשר פתחון פה לציבור עצום שחש מודר - הקורבן שווה.
עלבון הוא לא תכנית עבודה, ותקינות פוליטית היא סירוס המחשבה. חברות וחברים, אין טעם להתרגש מכל נפיחה של אמיר חצרוני, חיים לוינסון או אראל סג"ל. מי שמשחק בקקה בדרך כלל קורא לעזרה. סוג של "תשומי" אינפנטילי. לא משהו למישור החוקי.
וכעת, משהזכרנו את השם המפורש, נפסע בזהירות לשדה מוקשים: מלחמת הפייסבוק בין אמילי עמרוסי לחיים לוינסון. מכיוון שאני מיודד עם שני הצדדים אני אלך על ביצים (גם אם אני משוכנע שבתום הקריאה, אחד הצדדים ינתק ממני מגע). וזה קיצור תולדות הפוסט: אמילי עמרוסי כתבה סטטוס על החינוך המיני שהיא מעבירה לילדיה. עיתונאי הארץ חיים לוינסון, טרול מקצועי, כתב בתגובה פוסט שירד לתהומות שאפילו אני, בימים הפרועים ביותר של הטור "אופנת סגל", לא העזתי לדרוך בהם. טקסט נחות, מעליב, מבזה, ותוסיפו כל סופרלטיב שלילי כאוות נפשכם. גבר אמיתי לא כותב כך על אישה. אבל לוינסון כתב פרודיה. פרודיה פרועה ומעליבה, אבל עדיין פרודיה. לזכותו יש לציין שהבין את טעותו בזמן אמת, הוריד את הפוסט והתנצל.
אמילי עמרוסי נפגעה, ובצדק. לתחושתה, הדברים שנכתבו על אודותיה הם בגדר פגיעה מינית. עמרוסי התרעמה על הפגיעה בילדיה, אם כי היא עצמה, בפרסום החוזר של הפוסט שהורד, פמפמה את הסיפור לעוד עשרות אלפים שלא שמעו עליו כלל. כעת היא דורשת צדק מיכאל קולאהסי. היא רוצה את ראשו של לוינסון על מגש. בפוסט אחר היא כותבת "מי שיש לו מידע על עברו של חיים לוינסון מוזמן לפנות אליי בכל דרך, אנונימית או גלויה. המטרה היא רק לאסוף קבוצה - אם ישנה כזאת, ואני תפילה שאין - שיהיה לה כוח לצעוד יחד את הצעד הראשון בכניסה לתחנת משטרה".
לטעמי, פה נכנסנו לתחום המוגזם. ביקורת ונידוי ציבורי? סבבה. האמת? מגיע לו לטרול, שיאכל קצת מהחומר שבישל ושלא יתקרב לאמילי לעולם. אבל לחפש עליו לכלוכים מילדותו כדי להגיש נגדו תלונה במשטרה? פה עברנו פאזה. פרופורציות ראבאק. לוינסון חטא בפרודיה עלובה ומכוערת וסקסיסטית, אבל הוא לא בני סלע ואמילי עמרוסי היא לא לינור אברג'יל.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם