כך הפכה ההתמכרות לספורט למכת מדינה

אולי במקום לסגוד לאנשים שמתים על קדושת הפודיום והמדליה תגידו פעם אחת את האמת: שהעולם הזה השתגע אם יש אנשים שמוכנים לאבד את חייהם בשביל לנסוע מאית שנייה יותר מהר או לצלוח עוד קילומטר בדרך לפסגה

אם היה צריך לדרג את מפלס האסונות שפקדו אותנו בשבועות האחרונים, סביר להניח שהרצח של שירה בנקי ובני משפחת דוואבשה היה מוצב בראש הרשימה. אחריו הטרגדיה של דן סלע והתינוקת מאלעד שהתייבשו למוות בעיצומו של גל החום, ולמטה למטה, בתחתית הטבלה, טרגדיה אזוטרית שרק אתרים מעטים טרחו לעסוק בה: סיפורה של נטליה מולצ'נובה, שיאנית העולם בצלילה, שנצפתה לפני שבועיים במעמקי הים הבלארי ומאז נעלמו עקבותיה.

למרות שחלוקת הזעזוע מאוד ברורה ומובנת מאליה, משהו בסיפורה של הצוללנית בכל זאת מקומם. מדובר באישה בת 53 שמאחוריה 23 אליפויות, 41 שיאי עולם ואינספור מדליות. זה הזמן שבו כל אדם שפוי היה עושה מסיבת סיום ותולה את הסנפירים. ולמרות הכול, גם בגילה המבוגר היא המשיכה לבצע צלילות אתגריות ללא אמצעי עזר ובטיחות, פשוט כי זה מה שהיא אהבה לעשות.

באולפני הספורט לא חסכו בהספדים וכמובן לא שכחו למנות את ניצחונותיה המרשימים ולכנות אותה "אגדת ספורט נדירה". בשנת 2009 היא הייתה לאישה הראשונה שצללה לעומק של יותר מ–100 מטר, הישג חסר תקדים בחשיבותו, ואין ספק שהעולם כולו יחסר את הכישרון המופלא הזה. מדי בוקר קמים מיליוני אנשים ושואלים את עצמם מה יהיה עם השיא בצלילה חופשית והאם אי פעם מישהו ישבור אותו שוב.

עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

באותו רגע רציתי לפרוץ לאולפן מתוך המסך, לנער את הפרשן ולצעוק שיסתום כבר את הפה שלו. לעזאזל, האישה הזאת הייתה יכולה להמשיך להיות אמא לילדים, סבתא לנכדים. אולי תדברו על זה. אולי תדברו על כל הגולשים ומטפסי ההרים ונהגי המרוץ שמתים מדי שנה על קדושת הפודיום והמדליה. אולי במקום לסגוד להם ולהספיד אותם תגידו פעם אחת את האמת: שהעולם הזה השתגע אם יש אנשים שאשכרה מוכנים לאבד את חייהם בשביל לנסוע מאית שנייה יותר מהר או לצלוח עוד קילומטר בדרך לפסגה.

מילא אם היה מדובר רק במשוגעים לדבר. אבל לא, זה לא נגמר שם. ההתמכרות לספורט הפכה לסוג של מכת מדינה. בכל מקום שאליו נוסעים אפשר לראות אותם — מאות אלפי אנשים מיוזעים רצים את עצמם למוות, חיים ממירוץ למירוץ. את הקופון קוצרת תעשייה שלמה של חנויות ומשווקי מוצרי ספורט שמשגשגת על חשבונם, ויש לה אינטרס מסחרי מאוד גדול לתחזק ולטפח את ההתמכרות הזאת.

מרתון תל אביב 2013 הותיר אחריו הרוג ו–12 פצועים קשה. זה לא צחוק, אנשים מתים מזה.
יש לי חבר טוב שכבר אושפז פעמיים לאחר שהתעלף במהלך ריצה. הרופאים אבחנו לו מום בלב, המליצו לו להפסיק אבל הוא לא מסוגל. לא פעם קורה שאנחנו מדברים בטלפון והוא קוטע את השיחה בשיא המתח ואומר: "מצטער, אני חייב לצאת לרוץ".

לא נעים להגיד, אבל ככה נשמע נרקומן. אדם שלא מסוגל להתחיל את הבוקר בלי לרוץ לפחות 20 קילומטר לא שונה בהרבה מכל צרכן סמים מצוי שלא מצליח להעביר שעה מחייו בלי לעשות שורה.
לו הייתי שרת ספורט לשבוע, השינוי הראשון שהייתי יוזמת היה ברוח חוק הגבלת הפרסומת והשיווק של מוצרי טבק. הייתי מחייבת כל ערוץ ספורט לשדר לפחות שעה ביום תוכנית מציאות שחושפת את שגרת יומם של פצועי הספורט שמרותקים למיטותיהם בבתי חולים. הייתי מכריחה אותם להקרין בלופ את תמונותיהם של כל האבות והאמהות הנאהבים והנעימים, שיכלו לעשות בעולם כל כך הרבה דברים טובים, ובמקום זה בחרו למסור את נפשם בשם "קצה גבול היכולת" ולקפד את פתיל חייהם למען הכלום והשום דבר.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg